קטגוריות
תרבות עברית

מקדש עכשיו

                                 מקדש עכשיו

 

לפני זמן לא רב, דיווחתי כאן באחד ממאמרי:

"בקאסל, אני קורא בעיתון, מציגה מרתה מינוחין – אמנית ארגנטינאית – מבנה בגודל מקדש הפרתנון האתונאי, המורכב כל-כולו מאינספור ספרים מצונזרים."[1]

 

עכשיו אני בא לספר על מקדשים באמנות הישראלית של ימים אלה. הנה כי כן, באוניברסיטה המורמונית, אשר על הר הזיתים, מוצגת התערוכה הקבוצתית, "מנגד" (התערוכה המרכזית של אירועי "מנופים" בירושלים). זוהי תערוכה מכובדת ואיכותית, מהטובות שמוצגות עתה בישראל, ואשר ממוקדת ברובה בנוף הנשגב הנשקף מבעד לחלונות-הענק הפונים מערבה, אל הר-הבית:

"…הר-הבית […] מחבר בין שתי פסגות מקודשות ונכספות: בין ההר המקודש, שמאמינים וכובשים עלו אליו, ובין הר הזיתים, הר המתים, שהם נאספו אליו בדרכם האחרונה."[2]

 

כל אמן ואמנית מבין 16 המציגים בתערוכה בא להתמודד עם ההר שמנגד, וביתר דיוק – עם האידיאה של המקדש הנעדר/נכסף. אמן ואמנית אחר אמן ואמנית, מציגים בדרכם את האין, החורבן, ההיעדרות השוכנים בשורשו המהותי של הגעגוע למשכן אלוהי, משכנו של האינסופי והמוחלט, במובן ההגותי-אוטופי של המושג.

 

כך, לדוגמא, מאיה אטון עיצבה על חלונות-הענק של אולם התצוגה את עבודתה, "ליבי מלא געגועים" (שם קורל של יוהן ס' באך), בה הדביקה על הזכוכית מגזרות-נייר שחורות בתבנית מסגרת קוצים, שמקורה באיור יוגנדשטילי של א.מ.ליליין, איור המשלב בין נזר-הקוצים של ישו לבין סמל הטרגדיה של "היהודי הנודד". מה שמאיה אטון עשתה הוא למסגר במסגור של אבל את הר-הבית הנשקף ממרכז החלון:

"את הכמיהה המתמדת אל הנשגב ואל מה שלעולם לא יושג, בין בנוסח הנוצרי-אמוני של באך ובין בנוסח היהודי-ציוני של ליליין, היא מפרשת באופן ספקני ומפוכח: 'זהו מבט מלא געגועים… מבט עיוור, בדומה לחלון המנופץ בציורי של מגריט שמחזיר את המבט ואת הנוף עצמו פנימה אל השברים.'"[3]

 

העניין האמנותי הזה בבית-המקדש, אפילו בקדוש – אינו חדש במחוזותינו, כמובן.[4] אך, דומה שהוא זכה לתנופה בימים אלה, כאשר – בנוסף על תערוכת "מנגד", אני פוגש שתי תערוכות העוסקות בנושא במישרין או בעקיפין. האחת נפתחה לפני ימים ספורים במוזיאון תל אביב, תערוכת "תהילה" של יפעת בצלאל (אוצרת: דלית מתתיהו). כאן, על הרצפה, רשמה האמנית בקווקוו-עיפרון עמלני מסור, כמעט אמוני, את תבנית בית המקדש השני, והציבה בטבורו שער פתוח (פנימה-החוצה). על קיר אחורי, רשמה ספרייה" (הספרים אנונימיים, ללא כותרות. האם גם הספרייה מתה?); על קיר צדדי קטן תלתה רישום פיגורטיבי עדין של "כרוב" (אחד מצמד הכרובים/מלאכים מהזיווג הפיסולי שבקודש-הקודשים); ואילו על קיר מרכזי נוסף הקרינה את גרסתה ל"תהילה" של עגנון בדמות עלמה דתית צעירה (!) המטמינה פתק בכותל, או ספונה על סולם בחדרה באור ירח, ועוד. אין זו התערוכה כולה, אך לענייננו – המסר ברור, כמדומה: הספר (הספרייה) כתחליף למקדש החרב; מעשה הרישום האמוני כביטוי פלסטי-חזותי לתחליף (מעשה הרישום מיוצג גם בעבודת-וידיאו נוספת המראה את האמנית רכונה על הרצפה ושוקדת על מעשה הרישום); ובנוסף לכך, הזיווג הזכרי-נקבי הקדוש שהופר עם החורבן (הד לביטול האירוסין ב"תהילה" לעגנון).

 

 

שעה שהתבוננתי והרהרתי בעבודתה של יפעת בצלאל, לא יכולתי שלא להשוותה לעבודה אחרת, המוצגת בימים אלה ממש במוזיאון הרצליה, יצירתו הרב-מדיומית של אחי, הדס עפרת. כי גם במרכז תערוכתו ניצב "מקדש" (במקרה שלו, דגם חומרי מונומנטאלי, אף כי תמציתי) – הוא ה"רוטונדה" – שעיצב פלאדיו בוויצ'נזה במאה ה- 16, ואשר אחר בבואותיו הארכיטקטוניות עקב הדס סביב העולם. בטבור האולם שלו במוזיאון הרצליה ניצב, כאמור, המבנה הלבן הענק, עת על רצפת גגו השטוח (הנשקף מראש-המדרגות המוליכות לאולמות הסמוכים) שרטט את מבנה-היסוד של הבניין הרנסנסי. ונקודה נוספת, המקרבת את עבודתו של עפרת לעבודתה של בצלאל: מדי שבת, פועל הדס פעולת-פרפורמנס, שעה שמדפיס במו ידיו על רצפת אולם-התצוגה – והוא עושה זאת בשקידה עמלנית מסורה ומרוכזת – טקסטורה שחורה של פסיפס השבילים המוליכים לרוטונדה שבוויצ'נזה. והשוו לעמלנות המסורה של רישום תבנית המקדש על רצפת האולם במוזיאון תל אביב.

 

ה"מקדש" האדריכלי של הדס עפרת הוא סמל לבינוי אוטופי בעל פרופורציות מושלמות, שאותו בא האמן לבחון בשיחות (מתועדות בווידיאו) שניהל עם דיירים, מעצבים וכו' של שעתוקי הבניין, ואשר כנגדו הוא מציב (באובייקטים, בצילום ובפרפורמנס) גילויי נכות גופנית אנושית:

"בניסיון להבין את המשיכה של הדס עפרת, אמן ישראלי, אל האיקונה האיטלקית הנודעת, הזרה לחלוטין לתרבות שבה גדל […] – חוזר ונחשף המתח העקרוני בין מהות אחדותית ואוטרקית, הפועלת כאידיאה סגורה בפני עצמה, לבין הנוכחות החיונית, המאתגרת של הגוף. המשיכה שלו אל האידיאי ואל המופשט, אל הישות המספיקה-לעצמה, קורסת גם כאן אל הגופני המעורער…"[5]

 

אם כן, פעם נוספת בישראל 2017 – אי אפשרותו של המקדש, בבחינת אי אפשרותה של אוטופיה. איני יכול שלא לגרור את כל הביטויים האמנותיים הנדונים לעיל אל סדרת העבודות שיצרה תמר גטר ב- 1975 בקירוב בנושא "חצר תל-חי". כי גם בעבודותיה (ציורים, רישומים, רישומי-קיר) – היא עימתה את המבנה הארכיטקטוני האידיאלי עם דימוי המעוצב בסימן שבר, עיוות, סירוס, קלקול, נכות: ראו, לדוגמא, את ציורה הידוע, "תל-חי והעיר האידיאלית" (1975): בתחתיתו מיקמה גטר צילום שחור-לבן של הציור "העיר האידיאלית" (ציור המיוחס ללוצ'אנו לאורנה, צייר איטלקי בן המאה ה- 15), ציור אופקי שבמרכזו מבנה עגול דמוי-מקדש, ואילו בראש ציורה סימנה אלמנט ארכיטקטוני (חלונות) של "חצר תל-חי" – אתר הגבורה המיתית הישראלית:

"שוב ושוב מזווג מבנה-הכוח המקומי עם קאנון אמנותי גבוה, מערער על שפת האמנות מ'כאן' באמצעות הפגשתו עם שפת האמנות מ'שם' (דיוקן רנסנסי מושלם, או אקצרה פרספקטיבית של גופת ישו בציור של מאנטנייא, אפילו רישום מקדש). […] הדיאלוג הנואש של הפריפריה עם המופת מ'שם': פגימותן של הצורות […], פרגמנטריות, פירוק מערכות…"[6]

 

ועוד: בהרצאה שנשאה ביוני 1999, התייחסה תמר גטר לעבודת רישומי-קיר מ- 1993, "עריה של סוזנה", אמרה האמנית:

"ארבעת הקירות עוסקים באהבה 'אידיאלית', בעיר האידיאלית וגם בצייר 'אידיאלי'.[…] עבודה זו מבקשת להתבונן באומללות העצומה המתגלה בשלושה סוגי מרחבים […].'כל האוטופיות הן דכאניות', אמר ז'ורז' פרק.[…] אימה זו, כמו גם המשיכה אל האבסולוטיזם החבוי בכל אוטופיה […] – הן במרכז עבודתי מראשיתה…"[7]

 

                              *

מקדשים כבר נפלו באמנות הישראלית. אנחנו זוכרים את ציורי הסופרלק הגדולים של המקדשים הקורסים שצייר  גבי קלזמר והציג ב"הלנה רובינשטיין" ב- 1982. ולא נשכח את תערוכת "הר-בית" שהציגה סיגלית לנדאו במוזיאון ישראל ב- 1995, ובה שני עמודי בית-המקדש, "יכין" ו"בועז" הורכבו מפחי שימורים ריקים, כאשר על הרצפה ביניהם כיכבה "אבן השתייה" המורכבת מ- 500 "פדים" של עכברי-מחשב ובמרכזם מכתש הנגוע בפטריות של אנשים שחלו והפכו ל"צמח"… היה זה, אם כן, בית-המקדש במצב אנוש.

 

במשך עשרות ואף מאות בשנים, ציירו אמנים יהודים (ולא יהודים), בהם אף ארצישראליים, את הר-הבית, בין אם מכיוון מערב (הרובע היהודי והכותל) ובין אם מכיוון מזרח (הר הזיתים). מבטם בכיפת-הסלע אמר ערגת גאולה דתית-משיחית, אף לאומית, ומן הסתם, גם ערגה אישית. ציורי הר-הבית למחרת מלחמת-ששת-הימים[8] הזרימו דם חדש בעורקי מבקשי הגאולה, וזאת בתוקף תחושה של "ראשית צמיחת גאולתנו". ברם 50 השנים שחלפו הרחיקו את אמני ישראל מהמבט המייחל (התרחקות, אשר אף חלה על ציורי הכותל המערבי[9]). ועתה, פעם נוספת, גל העבודות בנושאי מקדש ובית-המקדש.

 

בל תהייה טעות: הפופולאריות של המקדש באמנות הישראלית של ימינו אלה אין לה דבר וחצי דבר עם המשיחיות הרדיקלית המסוכנת של הוזי בית-המקדש השלישי. שמדובר באידיאה – אסתטית, קיומית, פילוסופית – של שלמות בצורה ובתוכן, בהֲסְכָּנַה להיעדרותה ובהשלמה עם היוותרותה אידיאל בלתי מושג. האם ייתכן, שתחושה של שבר לאומי/חברתי בישראל דהיום, כולל משבר אמון כלפי השלטון, תסביר את ההידרשות האמנותית העכשווית לדימוי המקדש?

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "האמן כמפיק-על", בתוך: אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת"

[2] רינת אדלשטיין, אחת משלוש אוצרות התערוכה – ביחד עם לי היא שולוב ותמר מנור פרידמן. בתוך, קטלוג תערוכת "מנגד", האוניברסיטה המורמונית, ירושלים, 2017, עמ' 36.

[3] תמר מנור פרידמן, שם, עמ' 37.

[4] וראו, למשל, מאמרי: "בתוככי בית-מקדשנו", בתוך: אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[5] טלי תמיר, "קביים של ארכיטקט", בתוך קטלוג תערוכת הדס עפרת, "לה רוטונדה ואני: רמיקס", מוזיאון הרצליה, 2017, עמ' 116.

[6] גדעון עפרת, "קזצ'וק בכינרת", בתוך קטלוג תערוכת תמר גטר בבית-גבריאל, צמח, 2005, עמ' 48-46.

[7] שם, עמ' 48.

[8] גדעון עפרת, "1967: הייתה אמנות?", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[9] גדעון עפרת, "הכותל", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s