קטגוריות
המדיום האמנותי

הסטטיק ובן-אל של האמנות

                     הסטטיק ובן-אל של האמנות

 

קראתי בעניין רב את "בזרימה", מאמרו של בן שלו ב"גלריה" ("הארץ", 17.11.2017). ענייני הרב בניתוחו המרתק את מוזיקת-הפופ העכשווית נמהל בתיעובי את מרבית המוזיקה הזו המגיעה לאוזניי, באשר איני נוטה לייחס לה ערך מוזיקלי, שלא לומר ערך תמלילי. אך, יותר מכל, רותקתי לנוסחה שחילץ בן שלו ממוזיקת-הפופ החדשה: זוהי מוזיקה שחייבת לתפוס את המאזין ב- 30 השניות הראשונות להאזנתו, שאחרת נחרץ דינה ואפילו תמלוגים ליוצריה/מבצעיה לא יגיעו. כל אמצעי הפיתוי מושקעים אפוא ב- 30 השניות הראשונות, "הפגזה של האוזן בנגיפי פופ קצרצרים מיד בפתיחת השיר." מומחים אף מדברים על 7-5 השניות הראשונות שהן הגורליות. המאמץ המוזיקלי-פופי העכשווי הוא יותר פרי הנדסה מוזיקלית של מפיקים מוזיקליים מאשר של יוצרי השיר. ועוד בנוסחה: ויתור על המבנה המסורתי של המעבר הסוחף מבית לפזמון, וזאת לטובת ה- drop – "הנקודה בה השיר סיים לצבור בהדרגה את מלוא המומנטום שלו והוא מתנפץ אל שיא אופורי מרים." לאמור: מבנה שיר-הפופ העכשווי שולל התפתחות פנימית: hook – פתיחה מהממת (עד 30 שניות), drop- לאחר כדקה, וזהו. העיקר – קצב, מוזיקה שמחה.

 

קראתי בהשתאות את ניתוח הנוסחה הזו ותהיתי ביני לביני: האם גם לאמנות החזותית העכשווית יש מין נוסחת פופ שכזו? ולא, בל תטעו: איננו עוסקים ב"פופ-ארט", כי אם באמנות-פופ(ולארית), מין אמנות שמתחבבת מהר על הציבור, אמנות בידורית שאין לבלבל בינה לבין האמנות הרצינית המוצגת בגלריות ובמוזיאונים רציניים.

 

ובכן, כמובן שאנחנו מכירים את אמנות-הפופ הזו. שהלא, אנחנו שבים ונתקלים בה ברחבי העולם, וגם בארץ – באותן גלריות מסחריות המתרחבות בין תל אביב וירושלים. אלו הן הגלריות עם הפסלים, התבליטים והציורים הבוהקים אלינו בשלל צבעיהם ובדימוייהם הבנאליים מאין-כמותם. מטעמים הומאניים, איני מזכיר שמות. אך, בכל עת שאני חולף לי על פני ויטרינה של אחת מהגלריות הללו, אני תמה: מי, לכל הרוחות, מעוניים לרכוש קשקוש שכזה?! אבל, כמובן, טעות גדולה בידי: ריבוי הגלריות הללו הוא-הוא ההוכחה הנחרצת להצלחתן המסחרית.

 

הטלתי אפוא על עצמי משימה: לחלץ את נוסחת המושאים המוצגים בגלריות של אמנות-הפופ. ודומה, שניתוחו של בן שלו תָקֵף גם בהקשר האמנות החזותית.

 

אם כן, מעל לכל, עסקינן באמנות עליזה, שמחה. זוהי אמנות ססגונית ביותר, צבעיה זועקים והיא מאשרת דקורטיביות בכל הווייתה; דהיינו – נועם קישוטי, "כָּיפיות" חזותית. ה- hook שלה מקורו בססגוניות זו ובנטייתה להתגלם בחומרים פלסטיים או מתכתיים (צבועים בברק) בוהקים, מבריקים. האימפקט הכובש-סוחף של אמנות-פופ זו קשור גם בנטייה הבולטת לכיוון הקומי, שעה שהעבודות מאמצות חזות בנוסח קומיקס או קריקטורה. הדימוי חייב להיות פשוט, קליל, חד-משמעי בתוכנו: פרפרים, פרחים, רוכב-אופניים… פה ושם שמץ הפשטה המתגנבת לפיגורטיביות ומחניפה לתחכומו-לכאורה של האספן. וגם כאן, בדומה למוזיקת-הפופ, התחושה היא שה"מפיקים" – אותם גופים תעשייתיים המייצרים את ה- multiples – שותפים מלאים למעצבים המקוריים. לא אחת, גם זועקת לעין ה"גניבה" החזותית של חלק ממעצבים אלה, שניכסו את הצלחתו המסחרית הבינלאומית של דוד גרשטיין. כך, שגם המעצבים הם מעין מפיקים. יש גם, שהללו פשוט ניכסו דימוי מוכר מתוך ה"פופ-ארט" האמריקאי (ועכשיו, כן, אמנות-הפופ וה"פופ-ארט" התאחדו) מציורי ליכטנשטיין או מהקולנוע– דמותו של "סופרמן", למשל.

 

כן, זוהי אמנות חזותית של hook ושל drop: לתפוס מהר את העין ולסחררה ב"שיא אופורי" של השעשוע הדקורטיבי.

 

מה לנו כי נלין על אמנות-הפופ הזו?! אם היא עושה טוב לאנשים – שיהיה לה ולהם לבריאות. אמנות מסחרית הייתה מאז ומעולם, ולעולם תהייה. בארץ, הכרנו אותה היטב בגלריות של בתי מלון וברחובות התיירים ביפו העתיקה, ברחוב המלך דוד בירושלים ועוד. אך, נוסחת האמנות המסחרית שינתה פניה: פעם, חייבת הייתה אמנות זו לאשר דימויים ציוניים-תנ"כיים-אוריינטליים. מאוחר יותר, היא פנתה לאפיקים סנטימנטליים (בנוף המלנכולי, ובאדם – הילד הבוכה). כיום, היא פנתה לאפיק הבידורי העליז של הפופ. הוא שאמרנו: לבריאות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s