קטגוריות
פילוסופיה

המיתי והפוליטי

                             המיתי והפוליטי

 

ב- 1725 פרסם ג'מבטיסטה ויקו באיטליה את ספרו המהפכני, "המדע החדש", ובו ההבחנה היסודית בין "עולם הטבע" לבין "עולם האומות". הייתה זו ראשית ההפרדה העיונית בין המרחב המיתולוגי-טבעי לבין המרחב ההיסטורי-חברתי. הראשון נשלט בידי אלוהים; השני בידי האדם. "עולם הטבע", פסק ויקו, הוא בסימן הקבוע, המוחלט, העל-זמני, האלוהי, משמע – המיתי. מנגד, "עולם האומות" הוא בסימן המִשתנַה, היחסי, היסטורי, האנושי.

 

בתפיסתו של ויקו את ההיסטוריה, המיתוס היווה את נקודת-המוצא הבראשיתית, שהקבילה לחשיבה פיוטית-מטאפיזית – שירה תיאולוגית, קרי – מיתולוגית. וכך, לדעתו, ראשית ההיסטוריה בענקים שנשאו עיניהם השמימה והמציאו את האסטרולוגיה ואת התיאוגוניה (סיפורי בריאת העולם), דהיינו – את המיתולוגיה. ועוד לפי ויקו, "עולם האומות", פרי המעשה האנושי, הוא תולדת גירושו של האדם מגן-עדן האלוהי (המיתי). אי לכך, "עולם האומות" – העולם הפוליטי, בין השאר – הוא עולם חדש, עולם שלאחר החטא הקדמון, ועונשו הוא אשליות המדעים, יחסיות האמת.

 

חלפו פחות ממאה שנים מאז ספרו של ויקו כאשר פרידריך היגל פרסם את הגיגיו ("הפנומנולוגיה של הרוח", 1807) על אודות ההיסטוריה כתנועתה הדיאלקטית של הרוח הכללית. כאן נוסח, פעם נוספת אף כי אחרת, הניגוד בין התבונה החופשית, זו המתקדמת ומתפתחת לאורך ההיסטוריה אל עֵבֶר יתר קידמה ואמת, לבין המיתוס שהוא שלילתה של הרוח בדימוי החושני (הלא הוא הסיפור המיתולוגי, האלים, החיות וכו').

 

ארבעים שנה מאוחר יותר, כאשר בא קרל מרקס להפוך על פיה את המשנה ההיגליאנית, שעה שהעניק למטריאליזם זכות קדימה על פני האידיאליזם, הוא סירב לייחס לדת, למטאפיזיקה, לתורת-המוסר ולכל שאר הדיסציפלינות האידיאיות (ומבלי שכתב זאת במפורש, המיתוס נכלל בדיסציפלינות אלו) מעמד היסטורי ("אין להם היסטוריה, אין בהם כל התפתחות…" – "המניפסט הקומוניסטי", 1848). ההיסטוריה היא מטריאליסטית והיא משתנה בכוח תודעה מעמדית של התנגדות למצב עניינים היסטורי-חומרי. ובמילים אחרות, מיתוס אינו היסטוריה. יתר על כן, מיתוס בולם את ההיסטוריה.

 

עוד כמאה שנים יחלפו (ועתה, אנחנו כבר במאה ה- 20), כאשר – החל משנות ה- 30 – יבואו הוגי "אסכולת פרנקפורט" (זיקתם העקיפה להיגל והישירה למרקס מוכּרת לכל קוראי הטקסטים ה"פרנקפורטרים") בתביעה לביקורתיות תבונית המזקקת את הפוליטי מהזיהום המיתי לטובת אישושה של האמת. כזו היא הבחנתו של תאודור אדורנו בשלהי שנות ה- 60 בנוגע לחוויה האסתטית והאמנותית:

"יופי בטבע הוא מיתוס שהועבר לדמיון וכך אפשר שנגאל. […] האמנות משחררת עצמה ממיתוס ומכישוף הטבע…"[1]

ועוד:

"בכוח ההכרה הביקורתית להעריך ביצירות אמנות את ההבדל בין אמת לבין כוונה (כוונת האמן/ג.ע). […] כזה הוא המקרה כאשר הכוונה נסובה על אמיתות נצחיות שאינן אמת, כי אם מיתוס. כאן המיתוס תופס את מקומה של האמת."[2]

 

אמנם, ולטר בנימין (כידוע, אף הוא במקורו איש פרנקפורט) חיבר בין ההיסטוריה לבין המשיחיות ("העבר נושא עמו מפתח-עניינים סודי, המַפנה אותו אל הגאולה. […] נמסר לנו כוח משיחי חלש, שהעבר יש לו זכות עליו." – "על מושג ההיסטוריה", 1940) – ברם אין הכוונה למשיחיות מיתית, אלא לאוטופיזם מהפכני הפועם בלב ההווה. כי תפיסת ההיסטוריה של ו.בנימין באה לשלול את המודל הדתי-נוצרי של ההיסטוריה, את הברית בין הראשית המיתית לבין האחרית המיתית. ויותר מכל, תפיסתו את ההיסטוריה באה לדחות את ההיסטוריה הכוזבת – זו של הנצחת המנצחים (שהיא סוג של מיתולוגיזציה של המנצחים). כנגד מגמה זו, ההיסטוריון הביקורתי תוקע טריז בגלגלי התודעה ההיסטורית השלטת, ובשם רעיון הקידמה הוא קורע את המסווה המיתי מעל פני ההיסטוריה ומספר סיפור אחר, דה-מיתולוגי, סיפורם של המנוצחים.

 

זהו הרקע לזיהוי שזיהה ו.בנימין ב- 1935 (ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני") בין הפאשיזם לבין המיתוס (או, בלשונו – הזיווג הפאשיסטי בין הפולחן והאסתטיזציה):

"הפאשיזם יביא לידי אסתטיזציה של החיים הפוליטיים. לאינוסם של ההמונים, שהוא כופף את גוום בפולחן המנהיג, מקביל אינוס של מנגנון, אותו הוא מעמיד לרשות ייצורם של ערכי פולחן."[3]

ובסיום:

"ניכורה (של האנושות) מעצמה הגיע לדרגה כזאת שהיא מסוגלת לחוות את השמדתה-היא בתור הנאה אסתטית ממעלה ראשונה. זה מה שצופנת בחובה האסתטיזציה של הפוליטיקה כפי שהפאשיזם מיישם אותה. תשובת הקומוניזם לכך היא הפוליטיזציה של האמנות."[4]

 

עתה, כבר נוסח הקיטוב החד בין הימין הפוליטי, בבחינת האגף המיתי, לבין השמאל הפוליטי, בבחינת דה-מיתולוגיזציה (פוליטיזציה) של המיתוס.

 

בין 1956-1954 כתב רולאן בארת את הספר "מיתולוגיות", שלקראת סופו הוא טיפל בדואליות המיתוס/לא-מיתוס של הימין והשמאל הפוליטיים: בפרק הקרוי "המיתוס הוא דיבור שעבר דה-פוליטיזציה", האיר בארת את האידיאה של המיתוס בכותבו:

"מעשה להטים בוצע כאן, שהיפּך את הממשות, רוקן אותה מההיסטוריה ומילא אותה בטבע, שעקר מן הדברים את מובנם האנושי […]. הפונקציה של המיתוס היא לרוקן את הממשות."[5]

 

מבלי שהתכוון, בארת שב אל השקפתו של ויקו, עת זיהה את המיתוס עם "טבע" ("המיתוס […] פשוט מטהר את הדברים, מְתָמֵם אותם, מכונן אותם כטבע וכנצח."[6]) וכנגדו הציב את הפוליטי. כאן ורק כאן, בהכרה הפוליטית (שהיא שדה התבונה הביקורתית) פועלת הדיאלקטיקה (תנועת הניגודים, השלילה, ההתנגדות), שלא כמרחב המיתי שהוא בסימן האחדות והקביעות.

 

אלא, שבארת לא הסתפק בזאת. בפרק בשם "המיתוס משמאל" הוא זיהה את העיקרון המהפכני עם שלילת המיתוס:

"השפה המהפכנית במובן המדויק של המילה אינה יכולה להיות שפה מיתית. […] המהפכה מצהירה על עצמה כמהפכה ומתוך כך ממש מבטלת את המיתוס."[7]

 

הסברו של בארת לטענה האחרונה פשוט (פשוט מדי?): שפתו של המדוכא (מושא ההשקפה השמאלנית) אינה יכולה לנתק עצמה מהממשות (מהמטריאליות הפרוזאית, קשיי היומיום) ולכן אין היא מסוגלת להיות מיתית.

 

לעומת זאת, בפרק הנושא את הכותרת "המיתוס מימין", קובע בארת, ש"מבחינה סטטיסטית, המיתוס הוא בימין. כאן הוא מהותי."[8] שלתפיסתו, בתוקף היות המיתוס סוג של מטא-שפה תיאטרלית (ואנו נוסיף – מטאפורית), –

"המדכא הוא הכול, דיבורו עשיר, יש לו את הבלעדיות על המטא-שפה. דיבורו […] מחוותי, תיאטרלי: זהו המיתוס."[9]

 

את כל השאר ישלים כל קורא בעצמו ועם עצמו, כאשר יהרהר בדבר הקשר האפשרי בחן שלטון הימין לבין שפה המתמסרת לפולחן המנהיג ולקידוש ערכי עם וארץ.

 

                                 *

חרף כל האמור, נחזור לתחילתו של המאמר ונזכיר לעצמנו: כתיבת היסטוריה נולדה וצמחה מתוך המיתוס. קראו את אבי ההיסטוריונים, הרודוטוס. אף יותר מזה, ההיסטוריה עשויה היא עצמה להידמות למיתוס, כלומר לסיפור בדיוני. על כך עמדתי פעם במאמר אחר.[10] כדאי שנזכור כל זאת, כאשר אנחנו באים להפריד הפרדה דיכוטומית בין היסטוריה לבין מיתוס ומכתירים צד פוליטי זה ולא אחר כדובר האמת ההיסטורית האל-מיתית.

 

 

[1] Theodor Adorno, Aesthetic Theory, trans. C.Lenhardt, Routledge & Kegan Paul, London & Boston, 1984, p.89.

[2] שם, עמ' 187.

[3] ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", תרגום: שמעון ברמן, ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983, עמ' 57.

[4] שם, עמ' 60.

[5] רולאן בארת, "מיתולוגיות", תרגום: עידו בסוק, בבל, תל אביב, 1998, עמ' 273.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 277.

[8] שם, עמ' 279.

[9] שם, עמ' 280.

[10] גדעון עפרת, "לספר את ההיסטוריה", בתוך אתר המרשתת הנוכחיץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s