קטגוריות
פילוסופיה

בתשובה לשאלת התבונה והסירנות

               בתשובה לשאלת התבונה והסירנות

 

התארחתי במחלקה למדיניות ותיאוריה ב"בצלאל", והרציתי על המהלך ההיסטורי הדו-ערוצי של אידיאות ה- Kritikוה- Criticism מאז מחצית המאה ה- 18 ועד זמננו ומקומנו, גרסה מורחבת למאמר שראה אור במדור זה.

 

התמקדתי במעמדה החדש של התבונה ככלי ביקורתי, וכמובן, שהענקתי מקום מרכזי להשקפת קאנט וה"נאורות", בטרם המשכתי אל הוגי פרנקפורט ולהוגי פאריז המאוחרים יותר, בדרך אל ביקורת האמנות העכשווית. עם תום הרצאתי, נשאלו שאלות. שאלה אינטליגנטית במיוחד עלתה מאחת השורות האחוריות: "טענת", שאל השואל (שלא הצלחתי לזהותו מחמת המרחק), "שמשימת ה'נאורות', כמשימתה של התבונה הביקורתית, היא להבטיח דה-מיתולוגיזציה של האמת; אבל, תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר כתבו – בין השאר, בהקשר לפרשנותם לאפוס של אודיסיאוס והסירנות – שה'נאורות' עצמה היא מיתוס! כיצד תסביר את הסתירה?""

 

עניתי מה שעניתי, ולא טוב עניתי. אני מבקש לנצל בימה זו כתשובה מנומקת ומשופרת.

 

ובכן, ראשית כל, נזכיר לעצמנו: השאלה הנ"ל מתייחסת לספרם של אדורנו והורקהיימר מ- 1947, "הדיאלקטיקה של הנאורות". פרט קריטי: הספר נכתב ב- 1944, דהיינו בימי שיאן של זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה (וכן, אדורנו והורקהיימר הם יהודים הנמלטים מגרמניה). כברר בפתח ספרם כתבו המחברים:

"הנאורות, שבמובנה הרחב נתפסת כהתקדמות המחשבה, ביקשה מאז ומתמיד לשחרר את בני האדם מפחד ולהציבם כאדונים ((Meistern. עם זאת, כל האדמה המוארת (מלשון 'נאורות'/ג.ע) רועדת בסימן האסון המנצח."

וכבר מציטוט קצרצר זה ברי לנו, שיותר מהצבעה על מום התבונה היא עצמה, דנים מחברי הספר בשאלה – כיצד התגלגלה ההבטחה התבונית של ה'נאורות' לזוועה הפאשיסטית, משמע – כיצד הפך כוח התבונה לכוח בלתי-רציונאלי, אף מיתי (כאשר המיתיות היא זו של הנאציזם ובני בריתו הפאשיסטיים לסוגיהם). רוצה לומר, אדורנו והורקהיימר מצביעים על תהליך היסטורי בו הפכה ה'נאורות' למיתית בתהליך השתעבדותם הקונפורמיסטית של המונים לכוח חיצון. כיצד אירע הדבר? שני ההוגים הבחינו – וזוהי נקודת-מפתח בתשובה על שאלתו של ה"בצלאלי" – בין תבונה אינסטרומנטלית לבין תבונה ביקורתית ("תבונה אובייקטיבית", כניסוחם). וכך, למרות שגלי ה'נאורות' במאות ה- 19-17 אחראים אמנם לאימוצה של תבונה אינסטרומנטלית – כזו הנוקטת בתבונה כאמצעי להשגת מטרות (להבדיל מהתבונה הביקורתית החופשית, שעניינה בחשיבה על תכליות, על אידיאלים מוסריים, חברתיים וכו'); למרות זאת, ברור שאדורנו והורקהיימר לא הוקיעו את התבונה בתור שכזו כמיתוס, כי אם רק את "קלקולה" של התבונה, שהפכה מכשירנית וניתקה עצמה מהיסוד האוטופי. לכן, מבחינת שני ההוגים, זיהוי ה'נאורות' עם מיתוס הוא פרי מוטציה תרבותית היסטורית, ולא פגם מהותי בתבונה. שהרי, בפרק הראשון של "הדיאלקטיקה של הנאורות" הקדישו המחברים שורות רבות לסוגיית המשימה הדה-מיתולוגית של ה'נאורות' ולהבטחת שחרור האדם מהמיתוס באמצעות המדעים, הפילוסופיה ושאר הדיסציפלינות החילוניות.

 

נכון, אדורנו והורקהיימר אינם מכחישים, שגם המיתוס וגם ה'נאורות' מהווים אקספליקציות של המציאות; ברם, כניעתה של ה'נאורות' למיתוס היא, לדעתם, בגידה באידיאלים התבוניים של אותה 'נאורות', שעה שוויתרה על הגישה הביקורתית, תהליך ששטף הלאה אל תוך המודרנה, בואך הסיוט הנאצי.

 

וזהו ההקשר בו הקדישו שני ההוגים פרק תמים לעיון ב"אודיסיאה" של הומרוס, ובמרכזו – פרשת היקלעותם של אודיסיאוס וחייליו על הספינה השחורה בסמוך ל"נאות הסירנות" (שיר שנים-עשר), ששירתן מקסימה את שומעיהן כפיתוי בדרך לקטילתם. כזכור, לפי עצת קירקי, אוטמים אנשי אודיסיאוס אוזניהם בדונג, בעוד הוא נקשר בעבותות לתורן הספינה, לבל יתפתה. בעבור אדורנו והורקהיימר, סיפור אודיסיאוס והסירנות הוא משל על האדם המודרני, המנוכר, שכוחו התבוני שועבד לתבונה אני-הומאנית של החברה התעשייתית המודרנית, שהיא בבחינת כוח מיתי ממית: "גיבור ההרפתקה מתגלה כאבטיפוס של אינדיבידואל בורגני."

 

בדרכו בחזרה מטרויה לאיתקה, אודיסיאוס אינו חדל לפגוש כוחות מיתולוגיים. "אך, ככל שהרוח ההומֶרית משתלטת ו'מארגנת' את המיתוסים, היא נקלעת לסתירה." כי דרכו של אודיסיאוס להתעמת עם הכוחות המיתולוגיים היא בהקרבת קורבנות לכוחות, וזאת כאמצעי להצלתו (כל צוות הספינה שלו הוקרב בין מיצרי סקילה וכאריבדיס; שישה חיילים קודמים הוקרבו במערת הקיקלופ). זהו המשל על החברה המערבית המודרנית, הנשלטת על ידי סוג תבונה (ואופני ייצור קפיטליסטיים), כזו המתמודדת עם המיתוס באמצעים מכשירניים:

"לעתים קרובות יותר מאשר רחוקות, אנו נוקטים בתבונה באורח בלתי ביקורתי, משמע, באורח אינסטרומנטלי, ובזאת אנו פשוט מרבים סביבנו אי-רציונאליות."

 

הכוח האי-רציונאלי הממית מסומל על ידי הסירנות. אודיסיאוס מוקסם על ידי שירתן ("ולבבי כָּמַהּ מאד לשמוע") ואף מבקש מאנשיו שישחררוהו מהתורן. אודיסיאוס כמוהו כאיש ה'נאורות' שנכנע למיתוס (בדין התבונה המכשירנית).

 

זוהי, אם כן, התשובה לשאלתו המצוינת של הסטודנט (?) ב"בצלאל": הוגי "אסכולת פרנקפורט" לא ביטלו את ערך התבונה (ו'הנאורות') בתור מיתוס, אלא התריעו מפני התדרדרותה מ"תבונה אובייקטיבית" ל"תבונה מכשירנית". "התבונה האובייקטיבית" היא זו הביקורתית, עליה סחתי בהרצאתי ואשר אותה הצגתי כתביעה עקבית בת 250 שנה, תביעה רוחנית שהופנתה לאדם, לתרבות, לאמנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s