קטגוריות
מודרניזם ישראלי

נחום ורפי

                                   נחום ורפי

 

לייחד מאמר השוואתי לנחום גוטמן ולרפי לביא – הרי זה בחזקת פרובוקציה, אם לא צחוק מהעבודה. שכן, מחד גיסא, הרי לנו צייר ארצישראלי, ששורשיו האמנותיים בשנות ה- 20; ומאידך גיסא, צייר שצמח מהאוונגרד הצעיר והבועט של שנות ה- 60. האחד, אהוד מאד על הציבור, מתמחה בסיפוריות חזותית; השני, מי שרבים מתקשים בעיכול ציורו, מתמחה בצורניות אַל-סיפורית. ציור ידידותי של האחד, לעומת ציור אקסקלוסיבי של האחר. נוסטלגיה ארצישראלית של הראשון לעומת פרובוקטיביות (לפחות, במשפטים הכתובים בציורים) של השני. זה פיגורטיבי, האחר מופשט. זה מאשר זיקה אמנותית צרפתית, לעומת זה המאשר זיקה אמנותית אמריקאית.

 

אכן, הניגודים בין נחום גוטמן לבין רפי לביא כה גדולים, כה רבים, כמעט שני הפכים, אולי אף שני קטבים שלעולם לא ייפגשו. אף על פי כן, גם אם לא ניתַן ולא צריך ליישב בין שני הקטבים הללו, דומה שיש עניין בהבהרת המתח האמנותי בין שני האמנים דווקא בהתבסס על נקודות-מפגש-לכאורה שביניהם.

 

ה"תל אביביות", למשל: נחום גוטמן מזוהה כ"צייר של תל אביב" בזכות ייצוגיו הרבים (בציורים, רישומים ופסיפסים) את "תל אביב הקטנה", אלה שזכו לגיבוי גם בסיפוריו הפופולאריים (דוגמת "עיר קטנה ואנשים בה מעט", 1959). גם רפי לביא זוהה עם תל אביב מאז תערוכתו במוזיאון תל אביב ב- 1979 והמאמר הקטלוגי של האוצרת, שאבחנה "תל אביביות" במבנה הציורי נעדר המוקד, בצבע הלבן המזכיר את קירות הסיד התל אביביים, בריבוי אמצעיו האמנותיים, בחוסר הגימור:

"תל אביב היא עיר שהאסתטיקה שלה, או ה'לא-אסתטיקה' שלה, קרובה יותר לציורו של רפי לביא מאשר זו של ירושלים […].תל אביב המסוידת-מתקלפת, תל אביב של מערבולת הסגנונות, של האור הלבן הבוהק, של הקצבים המשתנים, נמצאת ביצירתו של רפי לביא. […] זו עיר בלי 'פוקוס' (אין כותל, אין חומה, אין 'אוגוסטה ויקטוריה') בציוריו של רפי לביא."[1]

 

אך, איזה הבדל בין ה"תל אביביות" של לביא לבין זו של גוטמן: גוטמן מעניק לתל אביב מיתוס (עוד מאז הקסם היפואי הערבי של ציורי הפרדסים והכרכרות משנות ה- 20, דרך דימויי "הדג הגדול" של יונה הנביא, שעתה פולט אדם אל החוף התל אביבי), וככל מיתוס, מבטיח אחדות לעיר (והאחדות היא ברחוב הרצל האגדי של ימי הבראשית, על בניין הגימנסיה הרצליה שבראשו). ורפי לביא? הוא מאשר בציורו דה-מיתולוגיזציה של העיר במו הפרגמנטריות של הצורות והקולאז', במו הפרוזאיות הבלתי-נשגבת-בעליל של המודעוׄת הבורגניות (דוגמת "תערוכת תחביב") ובמו "דלות החומר" – ניגודו של החומר ה"גבוה", התומך במיתי.

 

מזווית אחרת: הן לציורי נחום גוטמן והן לציורי רפי לביא מיוחסת שפה אמנותית מתיילדת: ראו את השמש המחייכת מעל תל אביב הקטנה ברישום "שמואל הגר נלחם בחולות" (פורסם ב"ספר תל אביב", 1936): המיניאטוריות של קומץ הבניינים על הדיונות, העיצוב הילדותי של טור הבתים (רחוב הרצל) והספינה שבאופק. כזה הוא גם המלאך המרחף מעל העיר (הרחוב) ומְבָרכה; או הכוכב הענק הזוהר מעל "אחוזת בית" המיניאטורית ("עיר קטנה ואנשים בה מעט", 1959); וכו'.

 

מנגד, רפי לביא הרושם ב- 1957 בדְיוׄ על נייר – "ציור של ילד אינטליגנטי בן 20" – בראש רישום של ספינה השטה בים מתחת לשמש קורנת. שפת הרישום של לביא פרימיטיביסטית בעליל, חפה מהתחנחנות אסתטית, "עילגת": הדג במים, משולש הספינה, הארובה המעשנת, דגל ישראל (ושם הספינה: "ישראל"), ה"בית" על הספינה, ההגה, המַלח הצופה במשקפת, העוגן – כולם מסומנים במכחול עבה, ללא שמץ עומק פרספקטיבי, בספונטאניות קצרת-רוח, בהפניית גב בוטה כנגד כל שנחשב "אמנות", מעין רישום של ילד בן 6-5 שלא ניחן בכישרון-יתר.

 

הנה כל ההבדל התהומי: גוטמן רושם רישום של מבוגר, אילוסטרטור אנין, החושב במושגים של ילד, אך הקומפוזיציה, מגע העט בנייר, החינניות כובשת-הלב של התמונה – כולם הם פרי מיומנות של אמן וירטואוז. לביא – המושפע מפ.קליי, ח.מירו, א.ארוך וא.אורי – רגרסיבי מאד בהתיילדותו, אינו מבקש את חיבת הצופה, ממאן ל"אמנותיות", כמעט חוצפני ופרובוקטיבי בציוריו, אף מתפקד כ"ילד נורא".

 

 

מכאן, בין השאר, השוני הקיצוני בין עיצוב השמש של גוטמן לעיצוב השמש של לביא: זו של הראשון, אמרנו, חביבה-ידידותית-שופעת חן וחסד. זו של השני – מלבד ה"עילגות" היחסית של ביטויה החזותי, היא "שמש שחורה" (גם כשהיא מצרפת אדום, צהוב ושחור), על זיקתה למלנכוליה ולדיכאון.[2]

 

או, נשווה בין דמות הערבי בציורי גוטמן לבין הערבי בציורי לביא: הערבי הגוטמני החל דרכו כפיגורה מונומנטאלית, מיתולוגית כמעט, "רועה העזים הערבי" (1926), הנוסק עם צדודיתו המצרית-אשורית בין שמש וירח בו-זמניים. עשרות שנים מאוחר יותר (1960), הוא התגלגל לגוץ חביב (כמעט "גמד" מגמדי "שלגייה ושבעת הגמדים") היושב על שרפרף ביפו ונוגס בפלח אבטיח. ב- 1926 הוא עוד היה ישות ארוטית, רבת כוח והוד, אף אימה; ב- 1960 הוא הפך למושא נוסטלגי מתוק ועליז, המייצג קסם מזרחי אבוד.

 

רפי לביא יצר את סדרת ארבעים ציורי "ערבי שפם סגול" (שם שהעניק הוא עצמו לסדרה) בין השנים 2005-2003. בהתייחסה לציורים אלה, תיארה שבא סלהוב –

"…דמות אנונימית, לרוב בפרופיל, לרוב מעשנת, ומתוך כך שותקת. את הדמות האנונימית הזאת הגדיר לביא כ'ערבי'. הערבי של לביא אינו חדל לעקוב אחר מבטו העוקב אחריו. מבטם של הצייר וכפילו לכוד במעגל מכושף, ממולכד, פרנואידי. המחווה הפוביסטית של הטחת הצבע הוא גם המחווה הפובית של המבט המשותף, של העיוורון המשותף, השותק. שתיקתו המתמשכת של הערבי, מבטו הנעוץ בשום-מקום, מציבים אותו כדמות מרכזית וכעֵד של אותה היסטוריה של אמנות ולאומנות שמציפים דימויי הקבוצה (בעיקר, אמבלמה של המגן-דוד/ג.ע). הצבה זו של הערבי במרחבי האוב של נופי הזיכרון האלה, כותבת-מחדש את העבר הגלום בהם ומתוך כך את העתיד הגנוז בהם. […] היא גם מגרשת מההיסטוריה את שלל הדמויות הכוזבות שגילם ה'ערבי' למן ראשיתו של הציור בישראל. אל מול האנונימיות השותקת של הדמות המסתורית הזאת […] נגוזות הדמויות האקזוטיות של הערבי הילידי-ילדותי, הצעצועי, האותנטי…"[3]

 

שום מיתיות, שום נוסטלגיה, שום אידיאליזציה: הערבי של רפי לביא עונה לערבי של נחום גוטמן באנונימיות הנעדרת כל סממן "מזרחי", ואפילו בבחינת אניגמה, אין הוא "מסתורי", אלא רק דמות "סתמית" ובלתי מפוצחת, העוטה זקן ושפם.

 

יותר מסמיכות המגן-דוד לדיוקן הערבי, בלט בציורי הסדרה הנדונה של רפי לביא דימוי הכד. כתבה שרית שפירא על כדיו של רפי לביא, שרובם צוירו/נרשמו בשנות ה- 90-80, אך המוקדמים שבהם הופיעו כבר בתחילת שנוות ה- 70:

"…הכדים של לביא הם, על פי רוב, ריקים, חסרי תוכן. […] לביא: 'הכד שב וחוזר אצלי בגלל האמרה 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', המַפנה אל תוכם ותוכנם של דברים, כאשר אי-מוחשיותם של התוכן או הפְּנים ניכרת בזיכרון-ילדות: 'בכיתה ז' המורה נתן לנו לכתוב חיבור על האמרה הזאת. אני כתבתי שבכד אין כלום […]. אך, הלא-כלום הזה מוצג בעבודתו של לביא כמבוע של שפע […]. לביא עצמו טוען שרוב דימויי הכד שלו הושפעו בעיקר מ'המבוע' (1856) של אנגר, המתאר אישה האוחזת בכד המגיר את תכולתו, כך שהם עומדים כולם כסימנה של הזירמה והשיפעה הפורצת מהריק […]. 'הכד הוא עבורי אישה', טוען לביא […]. הכד של לביא עשוי להצטייר כגרסה נשית של מזרקה, […] וכל מבוא חדש כזה מהווה אתר-מוצא לטפטופים […], להזלפות, להצלפות מכחול […] בתנועת יד הנשלחת לפעולה מתוך עזוז דיוניסי."[4]

 

הכד בציורי נחום גוטמן ראשיתו בציור 'נושאת האלומה' מ- 1926: ערבייה צעירה ניצבת בצדודית בלב שדה, דמות מונומנטאלית ורבת הוד הנושאת לראשה צרור אלומה ומאחוריה, מימין, כד חימר גדול:

"אמנות שנות העשרים בארץ-ישראל [… העניקה] לכד תפקיד מרכזי בציור הארצישראלי. עתה הגיע הכד לשיא תפקודו הסמלי ככד הארוס, כד-חיים. […] כי כדים החלו מלווים דרך קבע סצנות ארוטיות תנ"כיות שצייר אבּל פן […] מאז שנות העשרים (כד המים של רבקה או כד היין כאביזר שימושי לפיתוי). מרדכי אבניאל יצר ב- 1926 תבליט אבן וריקוע נחושת של רבקה הניצבת עם כדה סמוך לשיח צבר […]. באותה שנה יצר נחום גוטמן את ציור השמן הידוע שלו, 'נושאת האלומה' (אוסף מוזיאון ישראל) ובו ייצג את הערבייה הצעירה ניצבת ליד כד ענק, כאשר הצייר מזמיננו להשוות את חמוקי שדיה ועכוזה לחמוקי הכד. מעין עיבוד אוריינטליסטי-'נובצ'נטויי' לזיקת הגוף והכד שבמסורת ציורו של ולאסקז – 'שואב המים מסביליה' (1622-1618). ועדיין באותה שנה – 1926 – צייר גוטמן את ציורו החשוב […], 'רועה העזים', ובו אוחז הרועה האדיר כד בידו, כאילו אותת את איחוד קימורי הכד המקומי עם הדמות המקומית…"[5]

 

הנה כי כן, הכד הגוטמני משנות ה- 20 אמר "מזרח", שעה שתמך בארוטיות של הערבייה בציורי האמן מאותו עשור. הכד הגוטמני אמר מלאות גופנית שופעת פריון, אך היה זה ארוס בלום, עצור, סגור בתוך עצמו (כאותן ערביות המצטנפות בגלימותיהן בציורי הפרדס שלו). עגלגלות הכד צמחה מעגלגלות הצורות של ה"נויה זאכלישקייט" הגרמני (והענף של ה"נובצ'נטו איטליאנו") שהשפיע על גוטמן במחצית שנות ה- 20 (עם שובו מברלין-פאריז) – עגלגלות כדורית שסימנה ואישרה את יציבות הצורות והדימויים.

 

לא כן רפי לביא, שהכד המתיז שלו היה כד ריק המסומן בקו מהיר, בלתי אמצעי, נטול רסן. וככל שהכד של לביא הוא "אישה", ההתזה היא זירמה זכרית, מתריסה, חירותית. לביא ב- 1991: "הכד, האישה, הוא הגוף שנושא בתוכו אולי שד, ג'יני שרוצה להתפרע."[6] מנגד, הכד המונומנטאלי של גוטמן ב'נושאת האלומה' מבטא יראה כלפי הארוס הנשי.

 

ובאשר לשפה האמנותית של שני האמנים: השוני כה ברור עד כי אין הוא דורש הבהרה. ובה בעת, לשניים נקודת מפגש, ולו חלקית מאד, בטכניקת הקולאז': רפי לביא הדביק רבות ניירות על בדים ודיקטים (תגזייר עיתונים, מודעות, דפי לוח-שנה וכו') בעיקר מאז 1965 ועד (וכולל) שנות ה- 90. נחום גוטמן יצר קולאז'ים על ניירות (מצוירים בגואש) בשנות ה- 60. אלא, שלא כהדבקותיו של לביא, שבמסורת ה"פופ-ארט" (ר.ראושנברג) נשאו עמן את המסמנים המילוליים והחזותיים רבי המשמעות (קטעי כתבות-עיתון, מודעות אירועי תרבות, נופים אירופיים וכו'), ההדבקות בציורי גוטמן היו תגזירי וקרעי נייר, חלקם נעדרי דימוי מודפס, והם מתפקדים כ"כתמים" תגזיריים ריתמיים שבמסורת תגזיריו של אנרי מאטיס המאוחר. אמת, גם להדבקותיו של לביא היה תפקיד מֶחְבּרי, ריתמי, אך אם בעבור גוטמן ההדבק הוא רכיב באסתטיקה ההרמונית, הרי שבעבור לביא ההדבק משרת את הדיסוננס המוזיקלי-חזותי.

 

לא, נחום ורפי לעולם לא ייפגשו. הצטלבויות דרכיהן מדומות בלבד. בין רחוב אחד העם 136 לרחוב יונה הנביא 72 לא יחבר שום כביש. רק סביר, שבין שני הציירים שרר בוז אמנותי הדדי. וכיצד תיתכן פגישה בין מי שבא להמחיש סיפור בציוריו, לעומת מי שכתב בציורו מ- 1967 (אוסף מיכל נאמן):

"פה אני צריך כמה שורות של כתב-יד חופשי, כשהוא לא לקריאה. אז, נא לא לקרוא מה שכתוב כאן, אלא להסתכל בלבד."

ועתה, השוו את המסר המילולי-ציורי הזה של לביא לרישום דיו של גוטמן – איור המייצג את כביש יפו-תל אביב פינת רחוב הרצל, בו רשם את שמות הרחובות והוסיף:

"הנה כתבתי בציור את שמות הרחובות – כדי שהקורא ידע את המקום אשר עליו יסופר בסיפור. משמאל, במקום אשר בו יושבים הפועלים, ניצב כיום הבנק הלאומי. את האבק ציירתי בנקודות."

 

גוטמן רצה לספר סיפור ברישומיו וציוריו. רפי לביא לא.

 

 

 

[1] שרה ברייטברג-סמל, "הא'סתטיקה' של רפי לביא", קטלוג תערוכת רפי לביא, מוזיאון תל אביב, 1979, ללא מספרי עמודים.

[2] דוד גינתון, "לידת ראש: דיוקנו של רפי כצייר צעיר", בתוך: "רפי: הציורים המוקדמים, 1961-1957, מוזיאון תל אביב, 1993, עמ' 42.

[3] שבא סלהוב, "אינני/הנני", בתוך: "ערבי – שפם סבול", גלריה גבעון, תל אביב, וגלריה אספרגר, ברלין, 2005, עמ' 9.

[4] שרית שפירא, "זה לא צבר, זה גרניום", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, עמ' 231, 234.

[5] גדעון עפרת, "כד הארוס וכד האפר", בתוך: "עם הגב לים", אמנות ישראל, ירושלים, 1990, עמ' 240.

[6] נעמי סימן-טוב, "לחץ העיפרון קרע את הבדים", "תל אביב", 7.6.1991.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s