Archive for אוקטובר 27th, 2017

אוקטובר 27, 2017

נחום ורפי

                                   נחום ורפי

 

לייחד מאמר השוואתי לנחום גוטמן ולרפי לביא – הרי זה בחזקת פרובוקציה, אם לא צחוק מהעבודה. שכן, מחד גיסא, הרי לנו צייר ארצישראלי, ששורשיו האמנותיים בשנות ה- 20; ומאידך גיסא, צייר שצמח מהאוונגרד הצעיר והבועט של שנות ה- 60. האחד, אהוד מאד על הציבור, מתמחה בסיפוריות חזותית; השני, מי שרבים מתקשים בעיכול ציורו, מתמחה בצורניות אַל-סיפורית. ציור ידידותי של האחד, לעומת ציור אקסקלוסיבי של האחר. נוסטלגיה ארצישראלית של הראשון לעומת פרובוקטיביות (לפחות, במשפטים הכתובים בציורים) של השני. זה פיגורטיבי, האחר מופשט. זה מאשר זיקה אמנותית צרפתית, לעומת זה המאשר זיקה אמנותית אמריקאית.

 

אכן, הניגודים בין נחום גוטמן לבין רפי לביא כה גדולים, כה רבים, כמעט שני הפכים, אולי אף שני קטבים שלעולם לא ייפגשו. אף על פי כן, גם אם לא ניתַן ולא צריך ליישב בין שני הקטבים הללו, דומה שיש עניין בהבהרת המתח האמנותי בין שני האמנים דווקא בהתבסס על נקודות-מפגש-לכאורה שביניהם.

 

ה"תל אביביות", למשל: נחום גוטמן מזוהה כ"צייר של תל אביב" בזכות ייצוגיו הרבים (בציורים, רישומים ופסיפסים) את "תל אביב הקטנה", אלה שזכו לגיבוי גם בסיפוריו הפופולאריים (דוגמת "עיר קטנה ואנשים בה מעט", 1959). גם רפי לביא זוהה עם תל אביב מאז תערוכתו במוזיאון תל אביב ב- 1979 והמאמר הקטלוגי של האוצרת, שאבחנה "תל אביביות" במבנה הציורי נעדר המוקד, בצבע הלבן המזכיר את קירות הסיד התל אביביים, בריבוי אמצעיו האמנותיים, בחוסר הגימור:

"תל אביב היא עיר שהאסתטיקה שלה, או ה'לא-אסתטיקה' שלה, קרובה יותר לציורו של רפי לביא מאשר זו של ירושלים […].תל אביב המסוידת-מתקלפת, תל אביב של מערבולת הסגנונות, של האור הלבן הבוהק, של הקצבים המשתנים, נמצאת ביצירתו של רפי לביא. […] זו עיר בלי 'פוקוס' (אין כותל, אין חומה, אין 'אוגוסטה ויקטוריה') בציוריו של רפי לביא."[1]

 

אך, איזה הבדל בין ה"תל אביביות" של לביא לבין זו של גוטמן: גוטמן מעניק לתל אביב מיתוס (עוד מאז הקסם היפואי הערבי של ציורי הפרדסים והכרכרות משנות ה- 20, דרך דימויי "הדג הגדול" של יונה הנביא, שעתה פולט אדם אל החוף התל אביבי), וככל מיתוס, מבטיח אחדות לעיר (והאחדות היא ברחוב הרצל האגדי של ימי הבראשית, על בניין הגימנסיה הרצליה שבראשו). ורפי לביא? הוא מאשר בציורו דה-מיתולוגיזציה של העיר במו הפרגמנטריות של הצורות והקולאז', במו הפרוזאיות הבלתי-נשגבת-בעליל של המודעוׄת הבורגניות (דוגמת "תערוכת תחביב") ובמו "דלות החומר" – ניגודו של החומר ה"גבוה", התומך במיתי.

 

מזווית אחרת: הן לציורי נחום גוטמן והן לציורי רפי לביא מיוחסת שפה אמנותית מתיילדת: ראו את השמש המחייכת מעל תל אביב הקטנה ברישום "שמואל הגר נלחם בחולות" (פורסם ב"ספר תל אביב", 1936): המיניאטוריות של קומץ הבניינים על הדיונות, העיצוב הילדותי של טור הבתים (רחוב הרצל) והספינה שבאופק. כזה הוא גם המלאך המרחף מעל העיר (הרחוב) ומְבָרכה; או הכוכב הענק הזוהר מעל "אחוזת בית" המיניאטורית ("עיר קטנה ואנשים בה מעט", 1959); וכו'.

 

מנגד, רפי לביא הרושם ב- 1957 בדְיוׄ על נייר – "ציור של ילד אינטליגנטי בן 20" – בראש רישום של ספינה השטה בים מתחת לשמש קורנת. שפת הרישום של לביא פרימיטיביסטית בעליל, חפה מהתחנחנות אסתטית, "עילגת": הדג במים, משולש הספינה, הארובה המעשנת, דגל ישראל (ושם הספינה: "ישראל"), ה"בית" על הספינה, ההגה, המַלח הצופה במשקפת, העוגן – כולם מסומנים במכחול עבה, ללא שמץ עומק פרספקטיבי, בספונטאניות קצרת-רוח, בהפניית גב בוטה כנגד כל שנחשב "אמנות", מעין רישום של ילד בן 6-5 שלא ניחן בכישרון-יתר.

 

הנה כל ההבדל התהומי: גוטמן רושם רישום של מבוגר, אילוסטרטור אנין, החושב במושגים של ילד, אך הקומפוזיציה, מגע העט בנייר, החינניות כובשת-הלב של התמונה – כולם הם פרי מיומנות של אמן וירטואוז. לביא – המושפע מפ.קליי, ח.מירו, א.ארוך וא.אורי – רגרסיבי מאד בהתיילדותו, אינו מבקש את חיבת הצופה, ממאן ל"אמנותיות", כמעט חוצפני ופרובוקטיבי בציוריו, אף מתפקד כ"ילד נורא".

 

 

מכאן, בין השאר, השוני הקיצוני בין עיצוב השמש של גוטמן לעיצוב השמש של לביא: זו של הראשון, אמרנו, חביבה-ידידותית-שופעת חן וחסד. זו של השני – מלבד ה"עילגות" היחסית של ביטויה החזותי, היא "שמש שחורה" (גם כשהיא מצרפת אדום, צהוב ושחור), על זיקתה למלנכוליה ולדיכאון.[2]

 

read more »