Archive for אוקטובר 15th, 2017

אוקטובר 15, 2017

ארדון ותומרקין

                               ארדון ותומרקין

א.

על פניו, קשה לחשוב על ניגוד אמנותי גדול יותר מזה שבין מרדכי ארדון (1992-1896) לבין יגאל תומרקין (1933- ): הראשון, צייר; השני, בעיקר, פסל. האחד, יליד טוכוב שבפולין (שעלה ארצה מברלין ב- 1933 והוא בן 37); השני, יליד דרזדן שבגרמניה (ובישראל מגיל שנתיים). האחד, בוגר ה"באוהאוס" ותלמידם של קליי, קנדינסקי, איטן וכו'; השני, תלמידו של הפסל, העולה מגרמניה, רודי להמן (ובנוסף, התמחה זמן קצר ב- 1956 כעוזר-תפאורן בתיאטרונו של ב.ברכט בברלין המזרחית). ארדון חי בעיקר בירושלים (ובפאריז); תומרקין גדל בבת-ים והתגורר, בעיקר, בתל אביב. ובעוד שפתו האמנותית של ארדון היא סמלית, מושכלת ונעה בין סוריאליזם להפשטה, שפתו האמנותית של תומרקין (הגם שידעה תהפוכות לאורך השנים) נוטה לשילוב של משקעי "פופ-ארט" ומבע אקספרסיוניסטי תוקפני וישיר. עם זאת, כפי שנלמד להלן, סמליות רבה נוכחת אף היא ביצירת תומרקין.

 

אם כן, שני אמנים, שחיבורם יחד לא נראה סביר, ובפרט שתומרקין מזוהה עם האוונגרד הישראלי שמאז שנות ה- 60, ואילו ארדון מזוהה עם האגף המוּדר יותר בסצנה האמנותית הישראלית – האגף הירושלמי ה"לאומי"-ספרותי. ניהולו את "בצלאל החדש" בין השנים 1952-1940 אחראי לא במעט לעיצובו התרבותי של ה"אגף" הנדון (אגב, תומרקין לא הורָה מעולם).

 

ואף על פי כן, התבוננות היסטורית המתעלה מעל לכל המשוכות, לא תתקשה לקבוע, למשל, שמרדכי ארדון ויגאל תומרקין הם מהאמנים הבולטים באמנות הישראלית בקטגוריית המחאה נגד המלחמות (ביחד עם מנשה קדישמן, דוד ריב ועוד):

 

בין 1956-1955 צייר ארדון את הטריפטיכון, "לנופלים". בין הסמלים הרבים המאכלסים את שלושה הלוחות, בלט הלוח המרכזי ("בית-הקלפים") ובו נוף דמיוני של "שערי ניצחון" (דו-ממדיים ונתמכים בקורות-קביים), בית קלפים בלתי יציב (עם דמויות "מלך" ו"מלכה") ועמוד הצליבה של ישו (עם אותיות INRI – – "ישו מנצרת מלך היהודים") ועוד – מקיפים צמד רגליים כרותות וחבושות. דימוי זה של רגל כרותה חוזר גם בפסליו האנטי-מלחמתיים של תומרקין במחצית שנות ה- 60, דוגמת "דיוקן האמן כפילוקטטס צעיר" (הגיבור המיתולוגי שנוכש ברגלו על ידי נחש), 1966-1965, ו"דיוקן האמן כלוחם צעיר", 1966, – שני פסלי ארד המייצגים לוחם כרות-רגליים. בהקשר לפסל האחרון, בו יצק תומרקין את פניו בדמות הלוחם, יצוין ציורו של ארדון מ- 1941, "דיוקן עצמי כפצוע".

 

עדיין בטריפטיכון "לנופלים", בולטים דימויי הלוח הימיני, המצויר בסגנון מתיילד ומייצג אישה בהיריון (עוּבָּרַה נראה בבטנה) ולידה עגלת תינוקות הפוכה. זוהי האם המתה, שהיא וולדה מייצגים את קורבנות המלחמה. בציורי ארדון, גורלן של אימהות שכולות וגורל עולליהן (לעתים, בדמות גוזלים) מבטא אומללות אנושית בשיאה.

 

ותומרקין? ראו את פסלו מ- 1966-1965, "הכניסיני תחת כנפך" המורכב כולו מריתוכם של כלי נשק בתוך לוח פלדה קרוע ועוטף, פסל המתרגם, כמובן, את שירו המפורסם של ח.נ.ביאליק ("הכניסיני […] והיי לי אם ואחות") לרחם-ברזל המכוונת מתוכה קני רובים אל עבר הצופה. השוואה לפסל, "לוחם", אף הוא מאותה עת, שבמרכזו קומפוזיציה דומה, מלמדת, שלצד מוטיב האם התוקפנית, תומרקין מטפל באלימותם של כלי נשק, כלומר המלחמות. בטנה המשוסעת של "האם" בפסל, "הכניסיני תחת כנפך", דנה למוות, הן את האם והן את בנה (וכאמור, את כולנו).

 

המלחמה, בסימן אבל וקורבן, משותפת אפוא לשני האמנים. כזה הוא גם פסלו של תומרקין, "קורבן" (1966) – גוף פלדה, תולדת ריתוכן של גרוטאות רבות יחד, הניצב על שתי רגליים גליליות, מוצלב במרכזו בקני רובים, מנף "זרועות" למרומים ונושא את "הקורבן" (שהוא מקבץ מופשט של גופים מרותכים). ההקשר האנטי-מיליטריסטי ברור לעין וגם נגזר מנושאי פסליו של האמן מאותה עת. והנה, גם לארדון ציור בשם "קורבן", שאותו צייר ב- 1974: פה, מתחת לענני פטריות עצומות, אימתניות באדום-דם, שרועה על הקרקע צורה מרוטשת בצהוב-ירקרק, המעלה על הדעת דמות אדם הרוג. ב- 1986 תפותח הקומפוזיציה של "הקורבן" לציור "ליקוי חמה גורלי", בו שמש אדומה כדם מוקפת הילה שחורה ומתחתיה נוף אפל הזרוע בתצורות מופשטות של חורבן ומוות. ב- 1988 כבר תתורגם קומפוזיציה זו ללוח המרכזי של הטריפטיכון, "הירושימה", בו פטריית דם-אש נוראה קורנת לעת ליל ומאירה גוף מופשט המסמן הרס וחורבן. עוד נשוב ל"הירושימה".

 

דימוי הקורבן קשר, הן את ארדון והן את תומרקין למוטיב עקידת-יצחק: ב- 1947 צייר ארדון את "שרה": דמות אישה מונומנטאלית, העוטה גלימה אדומה, כלהבת-אש הנוסקת למרומים, סופקת ראשה בידיה כנגד שמים רוגשים ולמרגלותיה שרוע בנה המת, יצחק. מרחוק נראה מזבח זעיר, דמות מיניאטורית רוכנת עליו לצד סולם המוטל ארצה. זהו סולם ההורדה מהצלב, בה במידה שזהו סולמו של יעקב, ששום מלאך לא ירד ממנו להושיע את הבן. כי בגרסתו של ארדון לסיפור העקידה, אין מלאך ואין איל, משמע – יצחק נידון למוות. העמדת שרה כגיבורת הסיפור חייבת, כמובן, למדרש התלמודי על השטן שהִתְאָנה לשרה, אך יותר מזה – שרה של ארדון מייצגת את האימהות השכולות, כאשר הציור מבטא את אבלו של האמן, משנודע לו על רצח בני משפחתו במחנות הריכוז.

 

גם יגאל תומרקין נדרש לפרשת העקידה התנ"כית ואף הוא זיווגה עם המיתוס הנוצרי: בשנים 1984-1983, בקבוצה קטנה של עבודות בנושא קורבנו של יצחק, חלקן סביבתיות ופרובוקטיביות (כולל אסלה), כלל האמן ציור-אסמבלאז' – לוח עץ, בראשו תבליט אדמה בצורת צלב (אותיות INRI במרכזו), מעליה כתובה המילה AGNUS DEI – שה האלוהים, ובתחתית הלוח הוצמד משטח מרובע שלמרגלותיו ענף יבש, ממנו תלויים בדי אבל צבעוניים. על גבי המשטח המרובע רשם תומרקין בכתב-ידו את מילותיו הזכורות של יצחק: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". זיווג המילים הללו עם האידיאה הנוצרית של שה-האלוהים (קורבנו של ישו) לא הותיר כל סיכוי הצלה ליצחק של תומרקין.

 

ב.

read more »