Archive for אוקטובר 6th, 2017

אוקטובר 6, 2017

אסקפיזם? נרקיסיזם? אגו?

                         אסקפיזם? נרקיסיזם? אגו?

 

על רבים ממכירֵי, אף מוקירֵי, יצירתו של ראובן רובין מוסכם, שקַו-גבול של איכות מבחין את יצירתו המוקדמת, שבין השנים 1930-1918 מיצירתו המאוחרת יותר. אלה המייחסים (ובצדק) את החשיבות הגבוהה לתריסר השנים המוקדמות, יצביעו על בנאליזציה סנטימנטאלית של נושאי המזרח והיהדות, יש יאמרו התמסחרות ויש יוסיפו התרופפות מאנייריסטית של המכחול ברוח האקספרסיוניזם היהודי. באשר לי, גם אני נמנה על אלה המבדילים בין המוקדם והמאוחר ביצירת רובין. אך, לכל הנימוקים המוזכרים, הייתי מוסיף נימוק נוסף שנראה לי ראוי לעיון ושקילה.

 

קראו את דברי ראובן רובין:

"בינתיים החלה מלחמת העולם השנייה נותנת אותותיה בארה"ב, בעוררה רגשות עזים נגד מעשיו המחרידים של היטלר. אסון פרל-הארבור הבהיר לאמריקנים מה פירוש מוראות מלחמה, והם הבינו כי הגיעה עת לפעול. אולם בעולם האמנות נמשכה הפעילות כרגיל ואסתר ואני נסענו לקליפורניה לרגל תערוכה של תמונותיי, שהוצגו בגלריית 'הטפילד'. תערוכתי הוכתרה בהצלחה וגם זימנה לי פגישות עם אנשים כארתור רובינשטיין ואדוארד ג'. רובינסון. […] בשנת 1942 חזרתי לניו-יורק עם אסתר, אשר בינתיים התגייסה לחיל המתנדבות בצבא האמריקני והייתה עסוקה מאד בשירותה המלחמתי. ככל שחלף הזמן נעשתה האווירה מתוחה יותר ויותר. אני ביליתי את רוב זמני ליד כן-הציור או בשיטוט בפארק 'סנטראל', שבו התרועעתי עם סנאים שלמדו להכירני והמתינו מדי יום לבואי להאכילם."[1]

 

לא מעט אמנים ישראליים חשובים לא הגיבו ביצירתם לשואה: יוסף זריצקי, נחום גוטמן (אף כי בציוריו משנות ה- 40-30 מורגשת אווירה מלנכולית), אריה ארוך (גם ביצירתו התעצמה המלנכוליה לאורך העת הנדונה), הם רק קומץ דוגמאות מתוך רשימה ארוכה. ואולם, מצייר כראובן רובין, מי שהגדיר את עצמו במילים – "תמיד ראיתי עצמי כצייר הקשור להיסטוריה היהודית ולחיי היהודים בארץ"[2] – היינו מצפים לתגובה, ובפרט נוכח מודעותו למתרחש באירופה, כעדותו במובאה לעיל. והנה, לא זו בלבד שלמדנו על התרועעות עם סנאים ופעילות אמנותית וחברתית נון-שלנטית בניו-יורק של שנות המלחמה, אלא שעיון בציורים שצייר ראובן מאז מחצית שנות ה- 30 ועד מחצית שנות ה- 40, כלומר במהלך השלטון הנאצי ומוראות השואה, יפגיש אותנו אך ורק עם "איריסים שחורים" (1935), "נטילת ידיים" (1936), "מנגנים בצפת" (1937), "ימי קציר בנצרת" (1937), "עצי זית עתיקים" (1938), (נער ערבי) "מנגן בחליל" (1938), "הכתרת התורה" (1939), "תפילה חרישית" (1942), "דיוקן אסתר" (1943), "דיוקן עצמי" (1943), וכו'. במילים אחרות: אף לא רמז קל לאסון המתחולל באירופה באותם ימים ממש. ועוד נתון: בין תחילת 1940 לסוף 1945 הציג ראובן לא פחות משש תערוכות יחיד בארה"ב, בנוסף על תערוכות קבוצתיות[3], בכולן הציג אידיליות ארצישראליות. אסקפיזם? קהות חושים?

 

לזריצקי אנחנו סולחים; מדוע לא לראובן? משום שזריצקי הרחיק עצמו, לכל אורך דרכו (למעט הציור האחד של "נשר על הר הבית", אקוורל, 1929), מנגיעה בנושאים לאומיים ו/או היסטוריים. למדנו לצפות מציורי זריצקי את המוזיקה של הקו והצבע, לא הדים לאירועי הזמן, ויהא המקום אשר יהא. לא כן מראובן רובין, שאילף את מבטנו באמצעות דימויי תוגת הגלות ("על נהרות בבל", 1914), משיחיות ציונית ("המדונה של חסרי הבית", 1922), מפגש פסגה על-היסטורי בין ישו ו"היהודי הנודד" ("פגישה", 1922), הידד לחלוציות ("הפירות הראשונים", 1923) וכיו"ב. שלא להזכיר את "סדר בירושלים" (1950-1949), בו הושיב סביב שולחן ירושלמי אחד לוחם פלמ"ח, רב, עולי תימן ועוד.

 

מכירי ראובן המוקדם תוהים, לפיכך: היעלה על הדעת שהצייר הוכיח בציוריו אדישות גמורה להיכחדותו השיטתית של עמו באירופה של השנים 1945-1942? הללו זוכרים היטב כיצד הגיב ח.נ.ביאליק בחומרה לפרעות קישינב, הם זוכרים את "רחובות הנהר" של אצ"ג, הם זוכרים את "האש והעצים" של עגנון. מה זה אומר על ראובן רובין, הם ממשיכים לתהות, בזוכרם את רישומי השואה של לאה גרונדיג ומרסל ינקו, את ציורי ארדון וכל השאר.[4] האם עניין לנו בפסיכולוגיה נרקיסיסטית של אמן, שעורו התעבה בדין מנעמי החיים באמריקה הרחוקה? ואולי, משהו במדיום האמנותי החזותי נותן לאמנים "פטור" מחובת התגובה לאימי הזמן? שכן, רבים יותר הם הציירים והפסלים שנמנעו מתגובה לשואה מאותם ציירים ופסלים שהגיבו, בין בזמן אמת ובין מאוחר יותר (כנפתלי בזם ושמואל ב"ק, למשל, אך שניים שהשואה תבעה מהם את ליטרת הבשר, במישרין או בעקיפין). שהרי, אפילו צייר כיעקב שטיינהרדט, שנמלט ב- 1934 מגרמניה הנאצית ואשר ציוריו רוויים בטראגיות, אפילו הוא הגיב לשואה רק באורח מינימאלי. כלום צדק ז'.פ. סארטר ב"הספרות מהי?" (1940), כאשר הבחין בין הספרות, שלשונה תובעת דיאלוג סמלי עם המציאות (ומכאן, חובת התגייסותה), לבין האמנות, שלשונה אוטונומית וסגורה באובייקט האסתטי?

 

read more »