Archive for אוקטובר 3rd, 2017

אוקטובר 3, 2017

המדריך השלם לעולם-האמנות (ב)

                 המדריך השלם לעולם-האמנות (ב)

 

האם "עולם-האמנות" הוא מושג מודרניסטי? בהכרח, כן: שהרי, מוזיאונים, גלריות, אוצרים, ביקורת – כל העסק הזה עיקרו פרי המאות ה- 19-18. אך, יתר על כן, הולדת המושג "עולם האמנות" מתוך מסורת ה"רֶדי-מֵייד" וה"פופ-ארט", בואך הניסיונות להפלת המחיצות בין האמנות לבין ה"חיים" – די במסורת זו בכדי לענות בחיוב על שאלתנו. שכן, המסורת המודרניסטית הפרטיקולארית הזו, היא ולא אחרת, הצמיחה דילמה ("מה מבחין 'אמנות' מ'לא-אמנות'?"), אשר מושג "עולם-האמנות" היווה את פתרונה (ועמו מושגי התיאוריה, השיח, מעמדם של האוצרים ככוהני אמנות, המוזיאונים, ובכלל – "נסיבות ההזמנה האמנותית").

 

לפיכך, חגגנו בשנות ה- 80-60 את ועם מושג "עולם-האמנות". אך, השאלה הרובצת לפתחנו היא, האם מחלת ניוון-השרירים של האמנות בעשורים האחרונים (בעולם ובארץ) עוללה דבר-מה מהותי למוסד הסוציו-תרבותי הזה, "עולם-האמנות"? לכאורה, כל שמונה רכיבי המוסד (ראו חלק א' של המאמר) עודם שם; ובה בעת, משהו בסיסי השתבש:

 

נפתח בכך, שמה שהיה דילמה אקוטית בין 1913 לשנות ה- 70 – ניכוס מושאים יומיומיים למרחב האמנותי – הדילמה הזו לא עוד מטרידה. מגיפת הפלורליזם הפוסט-מודרני הרגיעה את המתח האוונגרדי של חרדת הגבולות: רוב עצום של יצירה עכשווית, על שלל תחביריה ומִמְצָעיה, פועל במסגרת הבטוחה של "ציור" ו"פיסול", ואפילו מה שהיה גבולי-לכאורה, הצילום, סופח למחנה האמנותי. לא עוד הצורך ב"נסיבות הזמנה אמנותית" של עולם-האמנות בכדי להנפיק תעודת-זהות אמנותית למוצגי האמנות.

 

במקביל, הצניחה העצומה במעמדו של האוצֵר כמכונן אמנות: כאשר הפכנו כולנו אוצרים (עם או בלי תעשיית הקורסים למוזיקולוגיה), ניטלה מהאוצר הסמכות הכוהנית (מלשון כוהן) המרוממת, שאפשרה לו את מעשה הבידול והקידוש של הלא-אמנות כאמנות. בהתאם, אוצרי זמננו פועלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, במסגרות השמרניות של אופני התצוגה: תולים ציורים על קירות, מציבים פסל או מיצב, מקרינים סרט-וידיאו וכו'. אין הם מאתגרים את חללי התצוגה השמרניים (אפילו מה שקרוי "חללים אלטרנטיביים" איבד מזוהרו ומתדירותו האוונגרדית), אין הם מאתגרים את מושג האוצרוּת.

 

הוסיפו לכל האמור את התמסחרות עולם-האמנות, החל מהפיכת האקדמיות לחרושת, המשך בהשתלטות בתי-המכירות על חמצן הגלריות (שהתמסחרו אף הן ברובן) וכלה בתלות הנואשת של מוזיאונים בגיוס כספים ממוסדות ציבוריים, קרנות ואספנים פרטיים.

בנתונים אלה של מסחור המערכת, איבדו גלריות ומוזיאונים את מעמדם הפרפורמטיביסטי התמים כמִקְדָשים-מעט שמשגבים את המוצג בהם. יותר מדי שיווק, פיננסים ואינטרסים פועלים כיום ב"מקדשים" הללו, שאינם עוד מקדשים.

 

וכפי שכבר ציינו בחלק א' של המאמר, בעיית השיח האמנותי הנמוג: תרבות שהפכה שבויה בבידור, ב"רייטינג" ובשיקולי רווח (שאינם מותירים סיכוי כלכלי לכתבי-עת. גם מאמרי הביקורת בעיתונים צריכים למכור את העיתון; ואם לא – הם פשוט נכחדים מהעיתונות ומהמדיה) – תרבות שכזו איבדה עניין ב"רוחניותו" הנון-אינטרסנטית של השיח.

 

והנה, הגענו אל לב העניין: ה"ללא-אינטרס" המודרניסטי. שהרי, העיקרון השיפוטי-אסתטי הקאנטי הצמיח את אידיאל האוטונומיה האמנותית של ההפשטה והפורמליזם הגרינברגי, ובמקביל, את רעיון האוטונומיה של המוזיאון והגלריה כחללים עצמאיים המנותקים מהזמן והמחלל, עד כי אובחנו גם כבתי-קברות. הדברים ידועים. לענייננו, מושג "עולם-האמנות" נבנה על תשתית האוטונומיה האמנותית – מרחב מוסדי סגור המנכס לתוכו את הלא-אוטונומי.

 

אך, כיום, בימים בהם אינטרסים הם שם המשחק – מה ערך לרעיון אוטונומיה של עולם-האמנות?! מה נותר ממנו באמת ובתמים?!

 

מעל לכל, הסטרוקטורה המושלמת מדי, הקשרים הליניאריים מדי בין שמונה מעגלי הסטרוקטורה: בעידננו הפוסט-ליניארי, הפוסט-סטרוקטורלי, עידן בו התמוטטו היררכיות אמנותיות ושאר מִדְרָגים, – מה בין כל זה לבין המערכת המִדְרָגית המשוכללת של סכימת עולם-האמנות?!

 

וכי כיצד תתקיים אחדותו של עולם-האמנות בתנאי התפשטות האוכלוסייה של אינספור אמנים, הצצים מדי יום בהמוניהם; או בתנאי התפזורת הרבה של הגלריות והמוזיאונים הפריפריאליים?! ואם קיווינו שהרשתות הדיגיטאליות יבטיחו את האחדות מפני הפרימה – לא כן המצב: שהרשת דבקה במרכז התל אביבי וגם זאת באורח "קוואנטי", כזה השולל סדירות וצֶפי.

 

הנה כי כן, באנו לכתוב על מושג עולם-האמנות ונמצאנו מספידים אותו. נאמר אפוא: המדריך השלם לעולם-האמנות שאיננו עוד. עוד פרידה.