המדריך השלם לעולם-האמנות (א)

 

             המדריך השלם לעולם-האמנות (א)

 

א.

היה זה עוד בשלהי 1964, כאשר ארתור דאנטו שם את המושג הסוציולוגי-לכאורה, "עולם-האמנות", על מפת הפילוסופיה של האמנות.[1] במאמרו הנודע, הנושא את הכותרת "עולם-האמנות", טען דאנטו, שהתיאוריה של האמנות היא הכלי שבאמצעותו נבחין בין דבר שהוא "לא אמנות" לבין דבר שהוא "אמנות". לדוגמא, המזרן הצבוע, שרוברט ראושנברג יצר ב- 1955, עשוי לשמש כמיטה מזדמנת ל"הומלס", אלא שהתיאוריה של אמנות ה"פופ" גואלת את המזרן למרחב המוגן של ה"אמנות". ומכיוון אחר: שתי יצירות אמנות מינימליסטיות נראות זהות – שתיהן משטח לבן על בד ותו לא; שתיהן נוצרו בידי אמנים שונים ושתיהן יצירות אמנות שונות (האחת, נניח, שואפת אל הריק האינסופי הבודהיסטי; השנייה, נניח, מבקשת למחות מחאה מרקסיסטית כנגד עולם המוצרים החומריים…); כיצד נבחין בין השתיים? רק בזכות למידת התיאוריות השונות המלוות כל אחת מהיצירות (והיוצרים) הללו:

"לראות משהו כאמנות דורש משהו שהעין אין בכוחה לראותו – אווירה של תיאוריה אמנותית, הכרת תולדות האמנות: עולם-אמנות."[2]

 

זה גם הדבר שיבחין בין קופסאות ה"ברילו" של אנדי וורהול (1964) לבין קופסאות ה"ברילו" בסופרמרקט, אף שאלו-גם-אלו נראות אותו הדבר בדיוק. התיאוריה של האמנות היא כרטיס-הכניסה של הלא-אמנות לגלריות ולמוזיאונים:

"מה, שבסופו של דבר, עושה את ההבדל בין קופסת 'ברילו' לבין יצירת אמנות המורכבת מקופסת 'ברילו' הוא תיאוריה מסוימת של אמנות. התיאוריה היא שמעבירה את המושא לעולם-האמנות ושומרת שלא יישמט לעולם האובייקטים […]. בלעדי התיאוריה, סביר שאדם לא יכיר בדבר כיצירת אמנות, ועל מנת שיראה בו חלק מעולם-האמנות, שומה על האדם לשלוט בלא-מעט תיאוריה אמנותית, כשם שעליו גם לשלוט בלא-מעט ידע בתולדות האמנות הניו-יורקית מהעת האחרונה…"[3]

 

ב.

אלא, שלא באנו לדבר על התיאוריה של האמנות. התכנסנו לדון במושג "עולם-האמנות", בבחינת מושג מכונן, אשר ליצירות האמנות אין קיום תרבותי מחוצה לו. משהו בדומה למושג החברה האנושית כמפתח להבנת מושג האדם: אין לאדם קיום של ממש מחוץ לחברה; האדם הוא חיה חברתית (גם כשפרש האדם מהחברה והתבודד במדבר – הוא מקיים דו-שיח בדרך-השלילה עם החברה).

 

"שיח" הוא מילת-המפתח: עולם-האמנות הוא מרחבו של שיח, שהתיאוריות האמנותיות הן רק פן אחד שלו. מערכת אמנותית המורכבת מאמנים, אקדמיות, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, מבקרי אמנות וכו' – עדיין אינה מגשימה את עצמה כ"עולם-אמנות", כל עוד לא אישרה המערכת שיח פנימי, שהוא הדם הזורם בעורקיה ומקנה לה אחדות. בכדי שייווצר שיח פנימי, חייבות להתקיים במערכת במות-שיח – כתבי-עת (מודפסים ו/או מקוונים), סימפוזיונים, מפגשים, שיחות וכו', בהם מתגבש השיח המקומי דרך עימותים וויכוחים.

 

מה גורלה של יצירת אמנות ללא שיח-עולם-האמנות? גורלה כמוהו כגורל לוויין שאבד בחלל החיצון: היצירה נוצרה בסטודיו, אולי הוצגה, אולי נמכרה, אך לא הוטבלה/טבלה במימי התודעה התרבותית שמיקמה אותה, כך או אחרת, אל מול ה"היסטוריה" (המקומית והכללית גם יחד). יצירת אמנות ללא שיח היא יצירה נטולת הקשר, ולכן נעדרת זהות, פליטה חסרת בית.

 

מי אחראי לשיח האמנותי? כותבי ביקורות, כותבי מאמרים, קטלוגים, מורים לאמנות, תלמידיהם, מתקשרי "פייס-בוק", משוחחי בתי-קפה, מטלפנים, ובקיצור – כל אלה הנוטלים חלק מילולי עיוני-ביקורתי בזירת האמנות, בין בכתב ובין בעל פה, בין כמחברים ובין כמגיבים. זירת האמנות, כידוע, היא זירה פתוחה לכל, אך בגרעינה קומץ "להוטים לדבר", אלה המעודכנים, אלה המעורבים בהיבט העיוני/אידיאי של המתחולל האמנותי בארץ ובעולם.

 

האם מתקיים בישראל שיח אמנותי? לא, לצערנו – לא. טקסטים מתפרסמים בקטלוגים, בבלוגים, בעיתון (האחד והיחיד, "הארץ", שמגלה עניין רציני באמנות חזותית), בכתב-העת המקוון (ללא שום כתב-עת מודפס שמאז פטירת "סטודיו") – אך, למָעֵט "טוקבקים" שערכם מוגבל, הטקסטים המתפרסמים הם מונולוגים שאינם חוברים לדיאלוג. כך גם נראים אצלנו הסימפוזיונים הנדירים: נאומים מונולוגיים, דיבורים לעצמך. גם המחבר הנוכחי תרם ותורם חלקו לאווירה זו של בדידויות. ספרים? לאלה אין כל הד. הגם שחלפה, תודה לאל, אווירת המתח, העוינות והביקורת הקטלנית, ששררה בין אוצרים, היסטוריונים ותיאורטיקנים בישראל, עדיין שוררים כאן רחק והתבדלות המונעים מתפקוד עולם-האמנות הישראלי כ"רשת חברתית".

 

ג.

להלן קטעים מ"מאמר-מערכת", שפורסם בדפי תערוכת "אולם" מס' 6 (בית האמנים, ירושלים, 1982, אוצר: המחבר) תחת הכותרת "מערכת משובשת":

"עולם אמנות בריא מכונן על מבנה מוסדי היררכי, המקשר בין האמן לבין ההיסטוריה. זוהי היררכיה פירמידית של סלקציה הולכת וגוברת: האמן מגיע תחילה אל הגלריה (בעקבות המלצת מוריו – אמנים ותיקים); מהגלריה יגיע האמן אל האספנים החשובים (בעקבות המלצת המבקר); מן האוספים החשובים יגיע האמן אל המוזיאון (בעקבות פעילות יוצרת של האוצר) ומהמוזיאון יגיע האמן אל ההיסטוריה ואל הכרת הציבור הרחב (בעזרת היסטוריון האמנות). זוהי מערכת ספיראלית (שהרי היא נתונה לתנועה היסטורית מתמדת) של ויסות הדדי, פיקוח הדדי וביטחון, שכמותה נמצא בכל מרכזי האמנות החשובים.

 

"ובישראל? שיבושים וקלקולים: […] אצלנו הפירמידה הפוכה: מן ההיסטוריה אל המוזיאון ומשם אל הגלריות, האספנים וכל השאר. אל המהפך המוסדי הזה התמוטטו גם כל ה'מתווכים' של עולם האמנות הישראלי: האמנים הוותיקים כממליצים על אמן חדש? ברובם, תלויים הם מדי בחסדי האוצר ולא יעזו לחרוג מדרך-המלך שלו. […] והמבקרים? מעט הטובים שביניהם מועמדים לעמדת אוצר ביום מן הימים. מוטב להם שיצייתו למערכת הקיימת. [… לא פחות מכן,] אין להם סמכות וכוח השפעה על אף אחד ממרכיבי המערכת. האם מישהו רוכש אצלנו אמנות לפי המלצת ביקורת כלשהי? כלום הציגו אצלנו תערוכה כלשהי בעקבות המלצת מבקר. כל השאר – תיווך של אוצרים והיסטוריונים – אצלנו, הרי זה אותו הדבר.

 

"התוצאות חמורות: בידי האוצר הישראלי רוכזה עוצמה בלתי סבירה. בהיותו ראש הפירמידה ותחתיתה בעת ובעונה אחת, הוא נתון ללחץ בלתי אפשרי מצד אמנים. כל אמן מתחיל – רץ הישר אל המוזיאון. למה שימתין לתהליכים היסטוריים מקובלים? המערכת הישראלית ויתרה על תהליכי סינון היסטוריים ועוסקת בקידוש ישיר, הסובל מסכנת טעם אישי, שרירותיות וטעויות אפשריות של אוצר. האספנים ורוב בעלי הגלריות החשובות בישראל נותרו רק בבחינת עדר הפועה בעקבות המשכוכית – האוצר. מערך היחסים ההיסטורי-ממסדי המשמעות היחיד אצלנו הוא מערך היחסים בין האמן לבין האוצר. […]

 

"כל עוד תישאר אצלנו פירמידה הפוכה, נמשיך כולנו לסבול מן השיבושים את סבל התהליך ואת סבל התוצאות. זה גם זה אומרים: ניתוק, בדידות, חוסר קומוניקציה."

 

אני מזכיר: הדברים נכתבו בתחילת 1982, לפני 35 שנים.

 

ד.

הנה היא מערכת עולם-האמנות, על שמונה מעגליה:

 

א. אמנים

ב.אקדמיות

ג.ביקורת ותיאוריה

ד.אוצרים

ה.גלריות

ו.מוזיאונים

ז. אספנים

ח.צופים

 

מקרא: במרכז המערכת (א) – האמנים. מסביבם, (ב) האקדמיות לאמנות, שמתוכן צמחו האמנים כתלמידים ואשר אליהן הם עשויים לשוב כמורים. המעגל הבא (ג), מעגל הביקורת והתיאוריה, אף הוא ניזון ומזין מן ואת מעגל האקדמיות, שמתוכן יוצאים אנשי הביקורת והתיאוריה ואליהן הם חוזרים. אך, בימתם המרכזית של אלה (לצד קטלוגים וטורי עיתון) היא כתבי-העת האמנותיים, המודפסים והמקוונים. במקרה טוב, גם ספרים. מעגל אנשי הביקורת והתיאוריה מזין גם את (ד) – מעגל האוצרים הרחב יותר, שיונק ממרחב הביקורת והתיאוריה, ובה בעת, אחראי על התערוכות ב- (ה) גלריות ובחללים אלטרנטיביים. בין הגלריות לבין (ו) – המוזיאונים – מתקיים יחס מדרגי, לפיו משמשות הגלריות כמסננת איכות בדרך אל התצוגה המוזיאונית. ושוב, היחס הדו-סטרי בין (ה) לבין (ו): הגלריה מזינה את המוזיאון, בה במידה שמהמוזיאון שב האמן לגלריה משודרג. (ז) אספנים: אלה ניזונים מהגלריות ומבתי המכירות (שהן הגלגול המסחרי הטהור של הגלריות), בה במידה שמזינים את המוזיאונים בתמיכה פיננסית ו/או בפעילות בוועדות המוזיאון.

 

הרי לנו, אם כן, מערכת דינאמית ואורגאנית של עולם-האמנות: מנגנון חי, שאיבריו קשורים זה בזה, מותנים זה בזה ומפעילים זה את זה, בדומה ליצורים ביולוגיים. דמו של היצור הזה, ואם תרצו – נשמתו – הוא השיח האמנותי.

 

ואז, ישנו המעגל החיצוני והרחב מכל – (ח) הצופים, צרכני האמנות. אלה עשויים לצרוך את יצירת האמנות במישרין וללא תיווך מעגלי-הביניים, אך אם ברצונם לחוות את יצירות האמנות במלוא מורכבותן ועומקן, הם נתבעים לדעת את כל מעגלי עולם-האמנות: ללמוד (באקדמיה זו או אחרת); לקרוא תיאוריות וביקורות בקטלוגים, בכתבי-עת, בספרים, בעיתונות, ברשתות וכו'; לרדת לשורש המעשה האוצרותי בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים; אף לדעת לזהות קשרי אספנים ומוסדות. ובמילים אחרות, הצופים הרציניים, אלה שסביר שיהיו גם מעורבים בשיח של עולם-האמנות, הצופים הללו נתבעים לעבודה קשה.

 

הקשר בין המעגל הפנימי – האמנים – לבין המעגל החיצוני – הצופים – נראה, לכאורה, פתוח וזורם. אך, לא כן הוא: ללא השיח של עולם-האמנות, יוותר הצופה זר ומנוכר למוצג מולו.

 

והציבור הרחב? האומנם מהווה הציבור (מילה אחרת ל"החברה") חלק אינטגראלי מהדינאמיקה האורגאנית של עולם האמנות? עולם-האמנות הוא בועה אוטונומית, אשר רק בעקיפין מקרינה ומפעפעת אל החברה והתרבות. עולם-האמנות הוא תת-חברה בתוך החברה. המאמצים הידועים לפרוץ את גבולות התיחום בין תת-חברה זו לבין החברה הם, או חסרי תוחלת או שכפויים בחברות טוטליטאריות.

 

ה.

אני מתבונן סביבי:, מרשה לעצמי את המותרות של מבט ביקורתי על עולם-האמנות בלב המפגעים הפוליטיים והתרבותיים הרחבים יותר האופפים אותנו: אני שב ורואה את ההיעדר הכמעט-מוחלט של כתבי-העת לאמנות; את מיעוטם של מבקרי האמנות; את היעדר השיח האמנותי; את הזילות הגמור של תפקיד האוצר; את הקנונים הסימולטאניים של אמנות ישראלית במוזיאונים ובבתי-המכירות; את טשטוש "הפרדת הרשויות" בין גלריות, אספנים ומוזיאונים; אני רואה את כל זה ומאבחן: עולם-האמנות הישראלי איננו. אין עוד דבר שכזה. ספק רב, אם בעידן זה עוד ייתכן המוסד הזה. אך, זהו כבר נושא לדיון אחר, שיתקיים בחלקו השני והאחרון – אחרון בהחלט – של המאמר. מחר-מחרתיים – חלק ב'.

 

 

 

 

[1] Arthur Danto, 'the Artworld", The Journal of Philosophy, Vol. 61, issue 19, October 1964, pp.571-584.

[2] שם, עמ' 580.

[3] עמ' 581.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: