Archive for אוקטובר 2nd, 2017

אוקטובר 2, 2017

המדריך השלם לעולם-האמנות (א)

 

             המדריך השלם לעולם-האמנות (א)

 

א.

היה זה עוד בשלהי 1964, כאשר ארתור דאנטו שם את המושג הסוציולוגי-לכאורה, "עולם-האמנות", על מפת הפילוסופיה של האמנות.[1] במאמרו הנודע, הנושא את הכותרת "עולם-האמנות", טען דאנטו, שהתיאוריה של האמנות היא הכלי שבאמצעותו נבחין בין דבר שהוא "לא אמנות" לבין דבר שהוא "אמנות". לדוגמא, המזרן הצבוע, שרוברט ראושנברג יצר ב- 1955, עשוי לשמש כמיטה מזדמנת ל"הומלס", אלא שהתיאוריה של אמנות ה"פופ" גואלת את המזרן למרחב המוגן של ה"אמנות". ומכיוון אחר: שתי יצירות אמנות מינימליסטיות נראות זהות – שתיהן משטח לבן על בד ותו לא; שתיהן נוצרו בידי אמנים שונים ושתיהן יצירות אמנות שונות (האחת, נניח, שואפת אל הריק האינסופי הבודהיסטי; השנייה, נניח, מבקשת למחות מחאה מרקסיסטית כנגד עולם המוצרים החומריים…); כיצד נבחין בין השתיים? רק בזכות למידת התיאוריות השונות המלוות כל אחת מהיצירות (והיוצרים) הללו:

"לראות משהו כאמנות דורש משהו שהעין אין בכוחה לראותו – אווירה של תיאוריה אמנותית, הכרת תולדות האמנות: עולם-אמנות."[2]

 

זה גם הדבר שיבחין בין קופסאות ה"ברילו" של אנדי וורהול (1964) לבין קופסאות ה"ברילו" בסופרמרקט, אף שאלו-גם-אלו נראות אותו הדבר בדיוק. התיאוריה של האמנות היא כרטיס-הכניסה של הלא-אמנות לגלריות ולמוזיאונים:

"מה, שבסופו של דבר, עושה את ההבדל בין קופסת 'ברילו' לבין יצירת אמנות המורכבת מקופסת 'ברילו' הוא תיאוריה מסוימת של אמנות. התיאוריה היא שמעבירה את המושא לעולם-האמנות ושומרת שלא יישמט לעולם האובייקטים […]. בלעדי התיאוריה, סביר שאדם לא יכיר בדבר כיצירת אמנות, ועל מנת שיראה בו חלק מעולם-האמנות, שומה על האדם לשלוט בלא-מעט תיאוריה אמנותית, כשם שעליו גם לשלוט בלא-מעט ידע בתולדות האמנות הניו-יורקית מהעת האחרונה…"[3]

 

ב.

אלא, שלא באנו לדבר על התיאוריה של האמנות. התכנסנו לדון במושג "עולם-האמנות", בבחינת מושג מכונן, אשר ליצירות האמנות אין קיום תרבותי מחוצה לו. משהו בדומה למושג החברה האנושית כמפתח להבנת מושג האדם: אין לאדם קיום של ממש מחוץ לחברה; האדם הוא חיה חברתית (גם כשפרש האדם מהחברה והתבודד במדבר – הוא מקיים דו-שיח בדרך-השלילה עם החברה).

 

"שיח" הוא מילת-המפתח: עולם-האמנות הוא מרחבו של שיח, שהתיאוריות האמנותיות הן רק פן אחד שלו. מערכת אמנותית המורכבת מאמנים, אקדמיות, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, מבקרי אמנות וכו' – עדיין אינה מגשימה את עצמה כ"עולם-אמנות", כל עוד לא אישרה המערכת שיח פנימי, שהוא הדם הזורם בעורקיה ומקנה לה אחדות. בכדי שייווצר שיח פנימי, חייבות להתקיים במערכת במות-שיח – כתבי-עת (מודפסים ו/או מקוונים), סימפוזיונים, מפגשים, שיחות וכו', בהם מתגבש השיח המקומי דרך עימותים וויכוחים.

 

מה גורלה של יצירת אמנות ללא שיח-עולם-האמנות? גורלה כמוהו כגורל לוויין שאבד בחלל החיצון: היצירה נוצרה בסטודיו, אולי הוצגה, אולי נמכרה, אך לא הוטבלה/טבלה במימי התודעה התרבותית שמיקמה אותה, כך או אחרת, אל מול ה"היסטוריה" (המקומית והכללית גם יחד). יצירת אמנות ללא שיח היא יצירה נטולת הקשר, ולכן נעדרת זהות, פליטה חסרת בית.

 

מי אחראי לשיח האמנותי? כותבי ביקורות, כותבי מאמרים, קטלוגים, מורים לאמנות, תלמידיהם, מתקשרי "פייס-בוק", משוחחי בתי-קפה, מטלפנים, ובקיצור – כל אלה הנוטלים חלק מילולי עיוני-ביקורתי בזירת האמנות, בין בכתב ובין בעל פה, בין כמחברים ובין כמגיבים. זירת האמנות, כידוע, היא זירה פתוחה לכל, אך בגרעינה קומץ "להוטים לדבר", אלה המעודכנים, אלה המעורבים בהיבט העיוני/אידיאי של המתחולל האמנותי בארץ ובעולם.

 

האם מתקיים בישראל שיח אמנותי? לא, לצערנו – לא. טקסטים מתפרסמים בקטלוגים, בבלוגים, בעיתון (האחד והיחיד, "הארץ", שמגלה עניין רציני באמנות חזותית), בכתב-העת המקוון (ללא שום כתב-עת מודפס שמאז פטירת "סטודיו") – אך, למָעֵט "טוקבקים" שערכם מוגבל, הטקסטים המתפרסמים הם מונולוגים שאינם חוברים לדיאלוג. כך גם נראים אצלנו הסימפוזיונים הנדירים: נאומים מונולוגיים, דיבורים לעצמך. גם המחבר הנוכחי תרם ותורם חלקו לאווירה זו של בדידויות. ספרים? לאלה אין כל הד. הגם שחלפה, תודה לאל, אווירת המתח, העוינות והביקורת הקטלנית, ששררה בין אוצרים, היסטוריונים ותיאורטיקנים בישראל, עדיין שוררים כאן רחק והתבדלות המונעים מתפקוד עולם-האמנות הישראלי כ"רשת חברתית".

 

ג.

להלן קטעים מ"מאמר-מערכת", שפורסם בדפי תערוכת "אולם" מס' 6 (בית האמנים, ירושלים, 1982, אוצר: המחבר) תחת הכותרת "מערכת משובשת":

read more »