קטגוריות
פוסטמודרנה

האומנם המצב העכשווי?

                       האומנם המצב העכשווי?

 

חוברת קטנה בשם "המצב העכשווי" נכתבה ב- 2016 בידי ג'ף קוקס וג'ייקוב לונד, וראתה אור באנגלית בגרמניה בחסות "מוזיאון אָרהוס" ((Aarhus ואוניברסיטת ארהוס שבדנמרק.[1] החוברת חָנכה סדרת לא קטנה של חוברות תיאורטיות בנושאי "המצב העכשווי", ובעצם, מתפקדת כמבוא וככן-שיגור לחוברות שראו אור אחריה.

 

על הפרק – בחינת מושג ה"עכשווי" וה"האמנות העכשווית", בבחינת תחליף למושגים "מודרני" ו"פוסט-מודרני", מפנה המוכח גם בשמות של יותר ויותר גלריות, מוזיאונים וביאנאלות הנקראים, לדוגמא, "מוזיאון לאמנות עכשווית" (ראו אצלנו את גלריה "("Contemporary. וברור גם, ששם החוברת – "המצב העכשווי" – מבקש לענות למסה הידועה של ז'.פ.ליוטאר מ- 1980 – "המצב הפוסט-מודרני". העכשיו כתחליף לתודעה היסטורית התפתחותית: "היסטוריה היא זמן שהתמלא בנוכחותו של העכשיו", כתב ולטר בנימין ב"תזה על ההיסטוריה".

 

לכאורה, אין פשוט מתשובה על שאלת מהות העכשווי: עכשווי הוא זה שעניינו בהווה. אלא, כפי שטוענים בצדק קוקס ולונד, ההווה דהיום מורכב מהמוני זמנים שונים הקשורים לנרטיבים שונים. ובלשונם:

"ההווה הנוכחי שלנו מורכב מקשרים-הדדיים גלובאליים ומועצמים…"[2]

 

קוקס ולונד, שאיני יודע עליהם דבר וחצי דבר, מבקשים לאמץ את תפיסתו הקיומית של מרטין היידגר: מצבו הקיומי של האדם ((Dasein הוא זה של היותו בזמן, דהיינו – מי שנמצא בהתייצבות מתמדת מול ה"לקראת", אל מול עתידו. האדם האותנטי, אמר היידגר ב"הוויה וזמן" (1927), הוא אקס-סטאטי, יוצא ממצבו הנייח לטובת תנועה חופשית מתמדת עם פניו אל הבלתי נודע. בזאת, מכונן האדם את עצמו ללא הרף בעכשיו.

 

בימינו אלה, כותבים קוקס ולונד, אנחנו נמצאים במצב עכשווי של אובדן "היסטוריה", שבר הרצף ההיסטורי (בדין הריבוי הנ"ל של זמנים בו-זמניים), כולל אובדן תודעה ליניארית עתידנית. כיצד ייושם, אם כן, הציווי ההיידגריאני?

 

תשובת המחברים היא בשימת הדגש על טכנולוגיות המידע החדישות, הקושרות את הנרטיבים הרב-זמניים בקשר גלובאלי עכשווי. דהיינו, ריבוי הזמנים דהיום אינו נפוץ ומתפזר, כי אם מאשר קשר הדדי:

"…דומה, שאנו חיים בהווה מורחב, הווה בו זמנים שונים ותודעות זמן ((temporalities שונות מתרחשים באותו העכשיו."[3]

 

דחיסה מלכדת זו של זמנים גלובאליים אפשרית כיום בזכות האינטרנט והמחשב, מדגישים המחברים, שגם מגייסים את רעיון ה- Stack, שפיתח תיאורטיקן הארכיטקטורה, בנג'מין בראטון ((Bratton, שעה שכתב על המגא-סטרוקטורה והאינפרה-סטרוקטורה ההכרתית-תרבותית שבוראים המחשב ושאר המכשירים הדיגיטאליים. גם לדעת פילוסוף הטכנולוגיה, ברנרד שטיגלר, תודעת הזמן נוצרת כיום באמצעות הטכנולוגיה והמדיה. בהתאם, סבורים קוקס ולונד, רק בזכות אלה ימומש כיום המודל ההיידגריני של המצב האנושי כ"לקראת":

"אם לומר זאת בפשטות, יחסנו לזמן מבוסס או 'מתווך' על ידי אמצעים טכניים שבאמצעותם הוא מובהר."[4]

וביתר שאת:

"בהסתמך על עבודתם של, בין השאר, סימונדון, שטיגלר וז'אק רנסייר, אנו רואים במדיה ישויות דינאמיות, סביבות או מקומות להנהרת משמעות וחליפין סימבוליים, ואשר בהם מתקיימים תהליכי עיצוב הפרט והסובייקטיבי, באמצעות סביבות כגון אלה, זמנים שונים וחוויות זמן שונות מתלכדים בהווה משותף."[5]

 

אך, בה בעת, alas!, אי-הוודאות: בנוסף על כל ההוגים הנ"ל, מסתמכים קוקס ולונד גם על ההוגה הפמיניסטית, קארן באראד ((Barad, על מנת לטעון, שמצבים, אירועים ותהליכים נידונים למה שוורנר הייזנברג כינה ב- 1927 – "עיקרון אי-הוודאות": תכונות שונות של דברים אינן ברות צפייה או מדידה בעת ובאותו זמן. חוסר ודאות שורר בחלל ובזמן, ולפיכך – תודעת הזמן ((temporality נידונה בנסיבות אלה לתהליך פתוח של פשר בלתי מוכרע עד תום…

 

מושג העכשוויות דהיום שונה אפוא מהעכשיו של תקופות קודמות. בין השאר, כך קוקס ולונד, לאמנות ימינו אלה תפקיד תרבותי חשוב במיוחד של "נושאת העכשוויות":

"מכאן ענייננו בצורות אמנות עכשווית שמטפלות בדרכים שונות בנושא הזמניות ((temporality ובכינון הסובייקטיביות שלנו בהווה."[6]

 

אלה הם, אם כן, גם תנאי העכשיו של האמנות העכשווית:

"האמנות העכשווית בכוחה לפעולה כמעבדה מתקדמת לחקירת תהליכי משמוע (הקניית משמעות/ג.ע) ולהבנת התפתחויות רחבות יותר בתרבות ובחברה. גישתנו מקנה אפוא תשומת לב מיוחדת לעשיות אמנותיות ואוצרותיו עכשוויות שהן צורות של מחקר – כולל העניין המיוחד בתפקיד הטכנולוגיות בנות-זמננו."[7]

 

עד כאן, המסר של החוברת, "המצב העכשווי". קשה לי להתרשם מדי מהטיעונים המבוטאים בה. ההידרשות לאקזיסטנציאליזם ההיידגריאני נראה לי כגרירת פגר מודרניסטי לתוכו של עידן, שאין לו עוד חפץ באותנטיות ובמימושו של הסובייקט. הריבוי הבו-זמני של מושגי הזמן בעכשיו שלנו, בחסות טכנולוגיות המידע הדיגיטאליות – כל זה נכון; אך, אמונתם של קוקס ולונד בהחייאת ה"היסטוריה" בזכות הטכנולוגיות הללו, אמונתם בכוחו של ההווה הקיברנטי המלוכד לאשש סובייקטיביות – זו נראית לי מאולצת ובלתי משכנעת: מה בין תודעת הזמן הקיברנטית, זו המתלכדת בעכשיו, לבין אישוש הסובייקטיביות שלי? מה יאמרו קוקס ולונד לכל הוגי ההדמיה, שייחסו למיכשור הדיגיטאלי את ההפך הגמור – אובדן האינדיבידואלי? יתר על כן, תודעת הזמן הצומחת מטכנולוגיות המידע החדישות היא כה מהירה, כה מיידית, עד כי היא כמו מייתרת את הזמן, יותר משהיא ממחישה אותו. וכיצד ייוודע הפשר המבוקש של הסובייקט לאור "עקרון אי-הוודאות"? ובאשר לאמנות העכשווית, היכן היא האמנות הזו שחוקרת חקירה מעבדתית, בעזרת טכנולוגיות המידע, את סוגיות הפשר?

 

חוששני, ששאלת העכשוויות תיאלץ להמתין לתשובות הגותיות איכותיות יותר.

 

 

 

[1] Geoff Koks & Jacob Lund, The Contemporary Condition, Sternberg Press, Berlin, 2016.

[2] שם, עמ' 9.

[3] שם, עמ' 16.

[4] שם, עמ' 27.

[5] שם, עמ' 29.

[6] שם, עמ' 13.

[7] שם, עמ' 32.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s