Archive for ספטמבר 16th, 2017

ספטמבר 16, 2017

פרידתי הסופית מהסטרוקטורליזם

               פרידתי הסופית מהסטרוקטורליזם

 

כדנטה, המהלך ב"מחצית ימיו" ביער חשוך המאוכלס בחיות טרף, כך אני הקטן (שכבר חציתי בהרבה את מחצית חיי) מהלך בספרייתי: סומא, אני מושיט זרועי לעבר מדף זה או אחר, שולף ספר-טרף ונאבק עמו. אף ללא שבילים וללא קרן-אור, יער הספרים מוכּר לי, אך עודנו צופן מסתורית והפתעות, לטוב ולרע. בזו הפעם, מושטת זרועי מבלי דעת אל ספר שלא פתחתיו מאז תחילת שנות ה- 80 – "הסטרוקטורה של האמנות" מאת ג'ק ברנהם.[1] סטרוקטורליזם? ב- 2017? מהי תוחלת החיים של תיאוריה אופנתית? וכיצד אגיב לה כחמישים שנה לאחר פריחתה?

 

                             *

לזכותי ייזקף, שגם בימי תור-הזהב של הסטרוקטורליזם, שנות ה- 70-60, די לא סבלתי את הדיסציפלינה הזו, ובעיקר לא ביישומיה האמנותיים: השפה הסימבולית הבוראת נוסחאות סתומות, טבלאות ההשוואה המשמימות, ההצרנות האנתרופולוגיות של מיתוסים ופולחנים וכיו"ב – שפתו המחקרית של קלוד לוי-שטראוס וממשיכי דרכו לא הלמה את מזגי. אמת, מתחים בינאריים, שהסטרוקטורליזם מכונן עליהם – טבע/תרבות, מסמן/מסומן, דימוי/מושג, אדמה/שמים, נא/מבושל, אירוע/סטרוקטורה וכו' – שימשו אותי לא אחת בכתיבה ובהרצאות, אך תמיד הם נראו לי כוללניים מדי. אפשר, שהאמור לעיל מסביר גם את הניכור המסוים שחשתי בשנות ה- 80 מול היצירות הסטרוקטורליסטיות יותר של אוסוולדו רומברג או פנחס כהן גן.

 

כמובן, שקיבלתי עלי את דין הבחנת-היסוד הסטרוקטורליסטית-הסמיוטית, שבמשעולי פרדיננד דה-סוסיר, וכוונתי למעמדם הסימני של צורות ודימויים באמנות. אך, השאיפה לאיתור סטרוקטורת-על המשותפת ליוצרים ולתופעות תרבותיות שונות – תמיד נראתה לי אוטופית ואולי גם מרדדת. לא פחות מכן, התנערותו של חוקר אמנות סטרוקטורליסט, כג'ק ברנהם, מהאוונגרד, מחמת שבירתו את הסטרוקטורות באשר הן (כולל מגמת הדה-מיתולוגיזציה המאפיינת את האוונגרד)[2], הבהירה לי סופית שחלקי לא עם הסטרוקטורליזם באמנות. שהרי, בין מבע סובייקטיבי חופשי ואנטי מוסדי לבין הסטרוקטורליזם (המושתת על הנחת מבנים חברתיים-מוסדיים) שוררת סתירה. איך כתב ברנהם באי-אהדה על מושג הרדי-מייד: "במקרה זה, האמן אינו יוצר שום מערכת."[3]

 

כידוע, הסטרוקטורליזם לא החזיק מעמד מול ה"בליץ" של הפוסט-סטרוקטורליסטים מחוג ה"נוּבֶל קְריטיק" הפאריזאי. אפילו רולאן בּארת, שזכה לתהילת עולם לא מעט בזכות סגידתה של סוזן זונטאג מכיוון ניו-יורק, אפילו הוא דהה בדמדומים. אך, תיאורטיקן האמנות המזוהה ביותר, כמדומני, עם השקפה אמנותית סטרוקטורליסטית היה האמריקאי, ג'ק ברנהם, המוזכר לעיל (יליד 1931, לשעבר מרצה באוניברסיטאות של נורתו וסטרן ומארילנד), מי שכתב מספר ספרים ידועים בנושא, ובהם "הסטרוקטורה של האמנות".

 

בעבור ג'ק ברנהם, "יצירות אמנות הן טוטמים המגדירים את עצמן באורח שיטתי באמצעות קשריהן לעבודות אחרות." ועוד: "אמנים מנסחים באורח מערכתי וייחודי יחסים מסוימים ביצירה, בעודם מסלקים או מתעלמים ממערכות אחרות."[4] משימתו ב"הסטרוקטורה של האמנות" היא ניסוח מערכות היחסים המסוימים המגדירות יצירות אמנות ידועות (מאז סוף המאה ה- 19 ועד שנות ה- 60 של המאה ה- 20) במטרה לחשוף את ה"סטרוקטורה" שלהם.

 

אומַר כבר עכשיו: היבול דל ומאכזב ביותר.

 

read more »