קטגוריות
Uncategorized

הונג-קונג-תל אביב: אמנות על קו הקץ

             הונג-קונג-תל אביב: אמנות על קו הקץ

 

בחוברת מס' 1 של Art Planet, שראתה אור ב- 1999 מטעם AICA – האיגוד הבינלאומי של מבקרי אמנות (אגב, חוברת מס' 1 הייתה גם החוברת האחרונה) – מצאתי עניין מיוחד במאמר שכתב מבקר הונג-קונגי בשם צ'אנג טסונג-זונג. במאמר, "האמן הסודי – האם אמנות הונג-קונג היא המחתרת האמיתית?"[1], הציג טסונג-זונג את זירת האמנות ההונג-קונגית, שעה שאני לא יכולתי שלא לחשוב במקביל עלינו, על סצנת האמנות העכשווית שלנו.

 

בתחילת 1997, ימים בהם כתב טסונג-זונג את מאמרו, המתינה הונג-קונג בדאגה ובחרדה לקראת סיפוחה לסין, שעתיד להתרחש ביולי אותה שנה. ימי כתיבת המאמר ידעו אפוא את החרדה בשיאה. האי הקפיטליסטי-דמוקרטי המבודד בפאתי אסיה, שלוחת המערב במזרח הרחוק (כמעט שכתבתי – "וילה בג'ונגל"), חש שהשמש תשקע עליו בקרוב. במסגרת נתוני יסוד אלה, ביקש טסונג-זונג לתאר את מצוקתה של סצנת האמנות ההונג-קונגית, כאשר כתב:

"מקום כמו הונג-קונג, בו אין כל סצנה אמנותית דומיננטית ומערכת מוסדית תומכת […] הוא מקום מאד בלתי אוהד לאמנויות. הבעיה אינה צומחת ממבנה ממשלתי ומוסדי, אלא מההיסטוריה שלה או מהיעדרה."[2]

 

נשמע מוכר? היעדר דומיננטיות אמנותית בחברה הישראלית; הלאקונה ההיסטורית הגדולה של האמנות הישראלית, שנולדה מתוך "אין-היסטוריה" אמנותית… אך, הבה נמשיך לעיין בעשר תובנותיו ההונג-קונגיות של טסונג-זונג:

 

  1. רוב תושבי הונג-קונג חיים בצלה של תחושה אפוקליפטית של קו-קץ קרוב. "האִיום המרחף של קץ ההיסטוריה מתורגם לריתמוס חיי היומיום."[3]
  2. "נכון לעכשיו, הונג-קונג היא חברה נטולת צרכים של ממש באמנויות. אין בה, לא את הזמן ולא את הרעב הרוחני. […] הסחת הדעת מושגת בבידור המוני…"[4]
  3. "…יצירות האמנות המשמעותיות בהונג-קונג של העשורים האחרונים הן בדיוק אלו שחפרו מתחת לנצנוצי העיר ופעלו כנגד. ניתן לומר, שאמנות הונג-קונג היא מחתרתית באמת ובתמים."[5]
  4. "יצירת אמנות (ובפרט, זו הנראית כ'אוונגרדית' וכ'עכשווית') הופך, יותר מכל, לאסטרטגיה של הגנה על היושרה הרוחנית של האמן. כאן מתפקדת האמנות כהגנה עצמית, יותר משמתפקדת כאמצעי להגעה אל הזולת, או להתקפה."[6]
  5. "פירושו של דבר, מגמה של ערכים אישיים והתחברות לחוויות בעלות אופי קיקיוני ופרטי. […] בדומה למונולוגים, אלה הם פרויקטים פרטיים…"[7]
  6. "בהתנגדותה לדומיננטיות הכוללת של התרבות הפופולארית, האמנות פיתחה גֶן של אנטי-שיח. ובאותה רוח, […] אמנים מאמצים רק בנדיר נושאים פוליטיים."[8]
  7. "בריחה היא עוד מטאפורה שהונג-קונג מבינה היטב. וה'בריחה' האמנותית השתלבה בחרדה למציאת מקלט רוחני. התוצאה היא חיפוש אחר עולם פרטי בעל צרות-אופק הרמטית."[9]
  8. "תפיסת החלל של אמני הונג-קונג נוטה להסתגרות וצפיפות עם אהדה לחשוך ולמיניאטורי. [בניגוד לתפיסה המסורתית של ציור הנוף הסיני, על הריו ונהרותיו האינסופיים, תפיסת הנוף ההונג-קונגית – /ג.ע] נוטה לפרגמנטיות ונעדרת אדם […], עם מערות וחללים דמויי רחם."[10]
  9. האמנות של הונג-קונג ניחנה ב"תשוקה ליצור יותר ממה שמצדיקות התוצאות."[11]
  10. לא זו בלבד שאמנות הונג-קונג אינה מהווה חלק אינטגראלי מתרבות השוק ההונג-קונגית, אלא שהיא נגועה במנטאליות אנטי-שיווקית."[12]
  11. עתה, נרשום נא לעצמנו את עשר תובנותינו המקבילות על האמנות הישראלית העכשווית:
  1. הישראלים, כולל היוצרים שבהם, חיים בתחושה מודעת או בלתי מודעת עזה של קו-הקץ (כניסוחו של גרשון שקד בנושא הסיפורת הישראלית, וכפי שתערוכת "גבולות" במוזיאון ישראל, 1980, ביקשה להמחיש): תחושת שואה שהייתה וחרדת שואה שחלילה תהייה היא המסגרת הקיומית הישראלית, והיא מקרינה על היצירה האמנותית בה (וראו היקף היצירה המקומית האפוקליפטית והמורבידית).
  2. לחברה הישראלית אין עניין של ממש באמנות. זוהי חחברה הנוטה להסיח דעתה מהמצב באמצעות ההתמסרות לבידור המוני בנוסח שעשועונים, פסטיבלים וכו'.
  3. האמנות הישראלית מתקיימת למרות האמור, ופלא שרידותה ואף שפיעתה ניתן להבנה כ"מחתרתי" ביחס להוויה התרבותית הסובבת.
  4. יצירת אמנות עכשווית בישראל היא אקט של הגנה עצמאית על יושרתו הרוחנית של היוצר, ולא אמצעי לדו-שיח או התקפה.
  5. האמנות העכשווית בישראל נוצרת כסדרת מונולוגים פרטיים.
  6. האמנות הישראלית העכשווית נמנעת ברובה הגדול מהפוליטי.
  7. האמנות הישראלית העכשווית נוטה לבריחה אל עבר עולמות אישיים הרמטיים (ראו תערוכת הסיום של המחלקה לאמנות ב"בצלאל", 2017).
  8. אמנם, לא נאפיין את תפיסת החלל באמנות הישראלית כחשוכה וצפופה, אך בהחלט נייחס מרכזיות לפרגמנטרי (כזכור, ממאפייני היסוד של "דלות החומר").
  9. האמנות הישראלית ניחנה בתשוקה ליצור יותר ממה שמצדיקות התוצאות.
  10. לא זו בלבד שאמנות ישראל אינה מהווה חלק אינטגראלי מתרבות השוק הישראלית, אלא שהיא נושאת בקרבה מנטאליות אנטי-שיווקית.בינתיים, סין בלעה את הונג-קונג. אנחנו בשלנו. שנה טובה.

 

 

[1] Chang Tsong-Zung, "The Secret Artist – Is Hong Kong Art the True Underground?", Art Planet, No. 1, 1999, pp.178-183.

[2] שם, עמ' 178.

[3] שם, עמ' 179.

[4] שם, שם.

[5] שם, שם.

[6] שם, שם.

[7] שם, שם.

[8] שם, שם.

[9] שם, עמ' 180.

[10] שם, שם.

[11] שם, עמ' 181.

[12] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s