קטגוריות
אמנות וספרות פילוסופיה

קנאת הסופר(ת) בצייר

                         קנאת הסופר(ת) בצייר

 

מתישהו בתחילת 1996 זומנתי לפגישה עם ז'אק דרידה בלובי של מלון "לוטסיה" שבפאריז. מאד חרדתי לקראת המפגש עם מי שבאותה עת החשבתיו כאדם החכם, המבריק והמרשים עלי אדמות. על אותה פגישה אולי אספר בהזדמנות אחרת. עתה, אני מעלה את האירוע בגין אותה אישה – דקת-גזרה, לבנת-שיער, עצמות לחייה גבוהות, אפה חד, אלגנטית מאד – שהסבה עם דרידה בלובי האפלולי ושהוצגה בפניי כ"מאדאם הלן סיקסו". לא ידעתי אז, שאני עומד מול פילוסופית ומסאית נחשבת ורבת-השראה, יהודיה אלג'יראית מהחוג הדרידיאני. לחצתי את ידה בנימוס, והיא – ביודעה על זימוני – נפרדה והלכה לדרכה.

 

בעוונותיי, נדרשו לחלוף מספר שנים בטרם אבין לאיזה מפגש-פסגה – דרידה וסיקסו – הייתי עד. אני נזכר באינצידנט פעוט זה, תוך שאני קורא את מאמרה של הלן סיקסו, "הציור האחרון או דיוקן אלוהים", פרק מאסופת מאמריה, "באה לכתיבה ומאמרים אחרים", שפורסם באנגלית ב- 1991.[1]

 

לא פשוט לקרוא את הלן סיקסו: הגותה כה פיוטית, פיוטה (בפרוזה) כה הגותי, עד כי אתה נתבע לפסוע במרחב ה- secondary meaning, המרומז. קריאה רציונאליסטית בנתיב הפשט לא תצלח את הטקסטים הללו. בהתאם, כשאתה קורא את סיקסו, אתה נדרש למְחול על החזרות העצמיות הרבות, שהופכות לריתמוס פיוטי.

 

ספק אם קראתי אי-פעם שיר-תהילה לאמנות הציור כפי שמבוטא במאמרה הנדון של הלן סיקסו. מי הם הציירים היקרים ללב ההוגה? בעיקר, קלוד מונא, וינסנט ון-גוך, פול סזאן, הוקוסאי ורמברנדט. עסקינן, אם כן, בציור פיגורטיבי מהמחוזות היותר "ידידותיים" והיותר מכוננים על התבוננותו של צייר בעולם, ייצוג תמונה. כיצד, אם בכלל, תתייחס המסאית לציורים מופשטים, ציורי "פופ-ארט", ציורים פוסט-מושגיים או פוסט-מודרניים (כגון אלה המודעים את עצמם כנידונים לפסוע בשדה חרוש)? לאל פתרונים.

 

אבל, הבה נעניק להלן סיקסו את רשות-הדיבור, ולאחר מכן, נביא בקצרה את תגובתנו.

 

"הייתי רוצה לכתוב כמו צייר. הייתי רוצה לכתוב כמו ציור." צמד משפטים אלה, הפותח את המאמר, מתמצת אותו בתוכן ובצורה. כי שורש המסר של סיקסו הוא קנאת הסופר(ת) בציירים, ההפך מקנאתו הידועה של מרסל דושאן. אך, מה פירוש לכתוב כמו צייר, כמו ציור? פירושו, מבחינת המחברת, להידמות למעלתו הגדולה מכל של הצייר, שהיא – "צייד רגעים". "יהא עלי לעמול קשה מאד על מנת שאצליח לעמוד במשימתי: האימפרסיה הרגעית." עדותו זו של קלוד מונא, המובאת על ידי סיקסו, מאפיינת, כידוע, את האימפרסיוניזם בכלל, וברורה, לפיכך, זיקתה העזה של סיקסו לסוג זה של ציור. לכתוב כמו צייר או ציור, משמעו, אם כן, לתפוס ולחוות את רגע ההווה בן-החלוף, ה- instant.

 

אלא, שתשוקתה של ההוגה הצרפתייה לביטוי רגעי-העולם במילים נתקלת בחומה, במילים: "הייתי רוצה להיות בים ולבטאו במילים. אין זה מן האפשר."[2] המילים, אבוי, נטולות צבע: מה שביכולתי לספר לכם, הצייר יראה לכם."[3] בבחינת סופרת, סיקסו מסוגלת, לכל היותר, לספר את תשוקתה לכיבוש חוף הים בייצוג המילולי. הצייר, לעומתה, כך היא סבורה, מסוגל לכבוש את הלב בבריאת דימוי שיש בו מסוד ממשותם של הים והחוף.

 

"אני אוהבת ציורים באותה הדרך בה עיוור אוהב את השמש": חש אותה, נושם אותה. בדומה לעיוור, היא ממשיכה, כתיבתה היא ציור באפלה: "זוהי דרכי העיוורת לקרוא לאור."[4] הסופרת היא צייר עלוב ללא בד-ציור: "אני הקוסמת של הבלתי נראה."[5] שלא כצייר, כוחן הדל ("המת", היא כותבת) של המילים תלוי בקוראים, שיטעינו את המילים בתעצומות. "אילו הייתי ציירת, הייתי רואה, הייתי רואה, הייתי רואה, הייתי רואה."[6]

 

הצייר פועל מתוך תשוקה ובהסתמך על כוח עוררות התשוקה, ולכן – כך סיסקו – קלוד מונא צייר לא פחות מ- 26 וריאציות על נושא הקתדראלה ברואן. כי ציירים, לדעתה, הם לוחמי אניגמה, הם תרים אחר סוד, אחר הבלתי נודע בעבורם (ולפיכך – "הצייר האמיתי אינו יודע כיצד לצייר."). בהתאם, הצייר בא אל מושאו רק בכדי לסגת ממנו ולשוב אליו בדרך עקיפין. "הוא (ק.מונא/ג.ע) תוקף את הקתדראלה, והקתדראלה תוקפת אותו." ויותר מכל, על מנת לכבוש את מושא הציור, הצייר מתעלה מעל האני שלו. הרעיון השופנאוארי והניטשיאני הזה משמש את סיקסו לטענה, שהצייר מתאחד עד תום עם מושא ציורו, ללא מיסוך האני. "ובאותו רגע, כאשר האני אינו עוד למעמסה עליו, הצייר הפך חדיר, הוא הפך אדיר ובתולי, והוא הפך לאישה […], הוא הפך רך, […] הוא הפך לאדמה."[7] הצייר שהיה לאישה הוא זה שהפך אקטיבי בפאסיביותו, במו יכולתו לוותר על עצמו, להתמסר עד תום לדבר המצויר.

 

כל זה מנוע מהסופרים, סבורה הלן סיסקו. למעט רגע עמידתו של סופר מול מותו, דוגמת המשפטים האחרונים ששרבט פרנץ קפקא הגוסס על פתקים. רק ברגע כגון זה יידע הסופר את התמימות שהצייר מסוגל לה, הצייר "שבעבורו כל ציור כמוהו כציור האחרון."[8]

 

ובה בעת: "אני מקנאה בצייר: […] צֶדק-המבט הוקנה לו, לצייר, יותר מאשר לסופרים."[9] מבטו של הצייר צודק יותר, כיון שהוא חש תמיד מובס, תמיד מצוי בקרב מתיש וסוחט: "כלום אין לפני הצייר אותו ציור שהוא טרם יצר?"[10]

 

הנה כי כן, כזה הוא הצייר: לוכד האניגמה, לוכד הנשמה. כרמברנדט בדיוקנאותיו העצמיים האחרונים. והסופר? "לממשות הנשמה לא יימצאו שום מילים", "מילים הן שותפות לדבר-עברה, בוגדניות בנו, בנות-הברית שלנו", "המילים משגעות אותנו."[11]

 

ובעוד לסופר מומלץ שלא לחזור על עצמו, לצייר מותרת החזרה – דוגמת מונא שחזר וצייר את הנימפיאות או את הקתדראלה. "לצייר מותר לחזור ולחזור עד שהנימפיאות הופכות ציפורי דרור שמימיות." וכשהוא מאבד את עצמו לטובת הנימפיאות, "אולי בסוף ייוולד דיוקן אלוהים."[12]

 

                                 *

כתיבתה של הלן סיקסו עוצמתית, כובשת, רגישה להפליא בפיוטיותה, אין ספק. ועם זאת, קשה לי להסכים עם מחשבותיה. תפיסתה את הציור הנערץ עליה – מיושנת ורומנטית. היא נטועה בין רמברנדט לסזאן, והבנתה את מעשה הציור מוגבלת להנחות יסוד רומנטיות של "חדירה לנפש העולם". תשוקתה של סיקסו להיות אחת עם הדבר – ים, פרח, חוף וכו' – נטועה בערכים אמנותיים מהמאות ה- 19-18 (שליירמאכר, האחים שלגל וכו'), שביניהם לבין אמנות זמננו נותר אך מעט ביותר. בהתאם, תשוקתה ל"רגע" האימפרסיוניסטי חורגת, לאמתו של דבר, מאותן שניות של שריכת הנעל בידי רקדנית הבלט, כפי שצייר אדגר דגא. לא, כי הרגע של סיקסו הוא מיסטיפיקציה המבקשת לאחד את הנתון המיידי עם העל-זמני. שכן, ציורי הנימפיאות של מונא אינן תולדת אקט של instant, כי אם תולדת קונטמפלאציה מדיטאטיבית (וראו את החוויה המצפה לכם ב"אורנז'רי" שבפאריז).

 

את השפעות דרידה קל לאתר בכתיבתה של הלן סיקסו: ביקורת השפה (המילים),  העיוורון, הביקוש אחר הסוד, הפלירט עם הדת והמוות. אך, למרות זאת, הנחתה המטאפיזית של סיקסו, שניתן לדעת (באותו "רגע" מבוקש) את הדבר, או את מהותו, או את "נשמתו" – ההנחה הזו הופרכה עד תום מזה חמישים שנה על ידי חבריה הפריזאיים של סיקסו, בראשם דרידה. כך, גם קובלנתה נגד המילים החוסמות את דרכה אל לב הדברים, מניחה הנחה מוטעית ביחס לכוחו של הצייר לממש את המשימה. שכן, שפות הציור – בצבע, הקו, בכתם וכו' – כמוהן כשפה המילולית: מערכת סימנית שלעולם לא תחדור אל לב הנוכחות, לב המקור, בהיותה עקיבה, כלומר משנית. הצייר גולה אפוא מהעולם בדיוק כמו הסופר, וייצוגיו הם אך תחליפים מלאכותיים.

 

"אילו הייתי ציירת הייתי רואה…", קראה הלן סיסקו בהתרגשות. אך, האם הצייר "רואה", דהיינו קולט בעיניו את סודו הנסתר של היש, חושף את האמת החביונית (כפי שהציע היידגר)? או, שמא נאמר: הצייר רואה את פרשנותו ליש. ומהי פרשנות זו אם לא מסכה נוספת על סוד הממש. הגילוי הוא כיסוי, סיפר לנו ביאליק.

 

ובאשר לצייר ההופך אישה – זה החדיר, הפאסיבי, הרך [מי שהיש חודר לתוכו כבאקט מיני]: אם בכלל ניאות לקבל את המטפוריקה הארוטית של יחסי אמן-עולם, ראוי שנציין: האמן משגל את העולם לא פחות משהעולם משגל את האמן. ועם זאת, קשה לקבל את דימוי הצייר הפאסיבי, הקולט: תהליכי יצירה אמנותית-חזותית שונים מאד זה מזה: לעתים, פדנטיים, מפרכים ונמשכים לאורך זמן; לעתים, סוערים, מהירים ואף אגרסיביים (חשבו על ון-גוך, על ג'קסון פולוק, על קרל אפל וכו'); לעתים, הם הרמוניים ורגועים; לעתים, אין האמן יודע את שייוולד בציורו, ולעתים הוא יודע הכול מראש; וכו'. כל רדוקציה של תהליכי הציור למטפורה כזו ולא אחרת מחטיאה את האמת.

 

                             *

קנאת האמנויות: הצייר מקנא בסופר; הצייר מקנא במוזיקאי; המשורר מקנא בצייר (האליטרציה – דימויי הצבע הפיוטיים); הרקדן מקנא בפסל; הפסל (לפעמים) מקנא בארכיטקט… דומה, שרק המוזיקאי אינו מקנא בשום אמנות אחרת. הצייר, לעומת זאת, הוא גְדול המקנאים: כי, בנוסף לאמור, הוא מקנא לעתים גם באיש הקולנוע, בתפאורן, בפסל… והנה, כפתור ופרח, לפתע-פתאום, צצה הלן סיקסו ומצהירה על קנאת הסופרת בציירים. פלאי פלאים.

 

 

 

[1] Hélène Cixous, "The Last Painting or the Portrait of God", in "The Continental Aesthetic Reader, ed. Clive Cazeaux, Routlege, London & New-York, 2007, pp. 583-597.

[2] שם, עמ' 584.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] שם, עמ' 586.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 588.

[8] שם, עמ' 589.

[9] שם, עמ' 592.

[10] שם, עמ' 593.

[11] שם, עמ' 595.

[12] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s