קטגוריות
Uncategorized

מה השטות הזו?

                           מה השטות הזו?

 

בפעם הראשונה שנתקלתי בשמו של ריצ'רד סקלאפאני היה זה במהלך כתיבת הדוקטורט שלי, סביב 1971, כאשר הגעתי למאמר פילוסופי-אנליטי, הבוחן את רעיון "המושג הפתוח" שייחס מוריס ווייץ לאמנות בהסתמך על מחשבת ויטגנשטיין.[1] לא אחזור על הטיעונים הפתלתלים; אומר רק, שסקלאפאני איתר ניואנסים שונים של רעיון "המושג הפתוח", מהם ווייץ התעלם.[2] מסוג אותן מחשבות מיניאטוריות, אף כי דקות הבחנה, שבהן עסקה (עדיין עוסקת? אין לי מושג) הפילוסופיה האנליטית האנגלו-סקסית.

 

עשרות שנים חלפו, מבלי ששמו של סקלאפאני צף בתודעתי, למעט אנתולוגיה של מאמרים באסתטיקה, שערך ב- 1977 ביחד עם האסתטיקן, ג'ורג' דיקי, "אסתטיקה" שמה, ואשר שימשה אותי רבות. בהקשר זה, הערכתי את העובדה, שסקלאפאני לא כלל באסופה שום מאמר פרי עטו.

 

אך, לא מכבר, באחת מאותן דרכים נסתרות המטלטלות אותי לפינות נידחות ונשכחות, פגשתי מאמר של סקלאפאני, הנושא את הכותרת – "מה השטות הזו?". המאמר, שנכתב ב- 1974 בקירוב[3], מהווה מתקפה פילוסופית חזיתית וחסרת פשרות כנגד האמנות המושגית. ומאחר שאמנות מושגית היא ה"פלמ"ח" שלי, נעוריי האבודים, חשוב היה לי לקרוא בעיון את מאמרו של סקלאפאני.

 

סקלאפאני מתקשה לייחס את המילה "אמנות" לאמן כמו כריס ברדן, האמריקאי, שיָרה לעצמו בזרוע, שצָלב את עצמו על פולקסוואגן עם מסמרים של ממש בכפות-ידיו, שזחל חצי עירום על שברי זכוכית, ועוד. אותו קושי חל, מבחינת סקלאפאני, ביחס ל"צואת-אמנים" של פייארו מאנצוני האיטלקי, או ביחס לאלימות שהפעיל ויטו אקונצ'י, האמריקאי, על גופו, או ביחס לאוננות שאונן ארוכות מתחת למשטח בגלריה, או ביחס להלבשתו את איבר-מינו בבגדי בובה, וכו'. אמנים מושגיים אלה ודומיהם מקוטלגים על ידי סקלאפאני כ"רדיקליים". קבוצה אחרת של אמנים מושגיים, שגם היא אינה מוסיפה בריאות לפילוסוף האנליטי, היא זו של אלה הכותבים מאמרים הגותיים, דוגמת ג'וזף קוסות, דונלד קארשן, איאן ווילסון ועוד (כמובן, שכל חבורת "אמנות ושפה" תסווג במחנה זה). סקלאפאני יצא לאתר חוסר רצינות פילוסופית בטקסטים הללו. ועוד קטגוריה אבחן סקלאפאני באמנות המושגית והיא זו של אלה הנוקטים בטכניקות מדיומיות מקובלות, דוגמת הדפסיו של שוסאקו אראקווה (האמריקאי, יליד יפן), צילומיו של יאן דיבטס ההולנדי, "פסליו" של סול לוויט האמריקאי, ונוספים.

 

אין לי עניין להיכנס לפרטי הסתיגויותיו של ריצ'רד סקלאפאני משלוש הקבוצות הנ"ל של האמנים המושגיים. מעניינת אותי בעיקר ביקורתו בנושא הזיקה ההיסטורית, שרבות נהגו לנפנף בה בשנות ה- 70, הקושרת את האמנות המושגית עם פועלו של מרסל דושאן בתחום ה"רדי-מייד", ויותר מכל, בתחום מעמדו של האמן כבורא אמנות מלא-אמנות במו בחירתו לעשות כן. סקלאפאני:

"הרבה מדי עשו מתופעת דושאן, והגיעה העת להעמיד את כל העניין הזה בפרספקטיבה פילוסופית נכונה יותר."[4]

 

את "הפרספקטיבה הפילוסופית הנכונה יותר" מייסד סקלאפאני על הטענה, שמהפך הרדי-מייד של דושאן התחולל בהקשר אמנותי מוגדר, שאיפשר הכרה בהצגת האסלה ("המזרקה"), למשל, כיצירת אמנות. רוצה לומר: מבחינת הפילוסוף, הכרה בלא-אמנות כאמנות תובעת הקשר אמנותי בו-זמני, שאותו אין סקלאפאני מאבחן בפועלם של האמנים המושגיים:

"…האמנים המושגיים בהם דנתי לעיל איבדו זה מכבר את שורשיהם במסורות שהעניקו ל'מזרקה' מעמד של טענה אמנותית משמעותית."[5]

 

כלומר, ההקשר האמנותי-תרבותי שהצדיק בין 1917-1913 (שנות הרדי-מיידס הראשונים של דושאן) הצגת אובייקט שימושי יומיומי כיצירת אמנות, – ההקשר הזה התפוגג, כך שאינו יכול עוד לשמש את האמנים המושגיים מאז שלהי שנות ה- 60. אלה האחרונים עושים מעשים ו/או מציגים חפצים שאינם ממין האמנות וזאת ללא הקשר אמנותי תקף, כזה שעשוי להצדיק הצגת לא-אמנות כאמנות.

 

טענת היסוד של סקלאאפני נכונה. כך גם, אני הקטן, הייתי סבור, כאשר טענתי ב"הגדרת האמנות" (הדיסרטציה שלי), שלהיות אמנות הווי אומר – להציג דבר כלשהו בהקשר אמנותי, או מה שקראתי – "נסיבות הזמנה אמנותית". ואכן, האסלה של דושאן נתמכה על ידי נסיבות הזמנה אמנותית – החל מהיותו של מרסל דושאן מוכּר כאמן (כצייר פוסט-קוביסטי), המשך בהיות ה"אנטי-אמנות" שלו ביטוי לרוח אוונגרדית שנשבה באירופה בשיאה ערב מלחמת העולם הראשונה ("דאדא", למשל), וכלה בעצם ההקשר האמנותי המובהק של תערוכת "חברת האמנים העצמאיים", שהוצגה ב"גרנד סנטרל סטיישן" בניו-יורק, 1917 (ובה ביקש דושאן להציב את "מזרקה").

 

ברם, האם אני נמצא לצדו של סקלאפאני בכל הנוגע להדחה שהדיח את האמנות המושגית מתחום מושג האמנות? כמובן, שלא. כי טיעונו של הפילוסוף האמריקאי מתהפך על פיו ופונה נגדו: די והותר "נסיבות הזמנה אמנותית" בונות הקשר אמנותי מוצק לפעולתם ו/או הצבתם של האמנים הנדונים.

 

כריס ברדן (2015-1946), לדוגמא, בגר ב- 1971 לימודים מתקדמים (MFA) בארכיטקטורה באוניברסיטת קליפורניה. את פעולותיו (לימים, "מיצגים") הראשונות החל בסוף שנות ה- 60 בעודו בקולג', ואילו עבודת-הגמר שלו לתואר השני הייתה פעולה בה נעל את עצמו בחדר למשך חמישה ימים ללא מזון, להוציא חמישה גלוני מים (פחות מעשרים ליטר). "נסיבת הזמנה אמנותית" חשובה לא פחות הייתה תופעת המיצגים, מדיום שצמח באותה עת מתוך "אמנות הגוף", מדיום מוכר היטב באירופה, בין השאר בזכות פעולותיה של קבוצת "פלוקסוס" (בה גם פעל יוזף בויס, כזכור). את הירייה בזרועו כבר ביצע ברדן ב- 1971 בחלל בשם F Space , ששימש חבורה של אמנים (במדיומים מוכרים שונים) מאוניברסיטת קליפורניה (אגב, "גירוי" לעבודת הירי היו תמונות טלביזיוניות של יורים וירויים במלחמת וייטנאם, כך יעיד כריס ברדן, לימים). צרפו את כל הנתונים הללו יחד והרי לכם הקשר אמנותי התומך בהכרת פעולתו של כריס ברדן כיצירת אמנות (מה, שכמובן, אינו אומר שזוהי יצירת אמנות טובה!).

 

תרגיל דומה בכוחנו לבצע ביחס לכל אחד ואחד מהאמנים המושגיים ה"רדיקליים", שכה קוממו את סקלאפאני. נסתפק בדוגמא נוספת אחת בלבד – ויטו אקונצ'י: ובכן, ב- 1969 החל אקונצ'י (יליד 1940) עוסק באמנות חזותית, לאחר תקופה לא קצרה בה התמקד בכתיבה ובשירה (הוא בגר את אוניברסיטת איוואה במסלול כתיבה). את פעולת האוננות שלו (לאורך שמונה שעות ובמשך שלושה שבועות…) מתחת למשטח עץ (בעודו משמיע ברמקול את הפנטזיות החולפות במוחו), הציג אקונצ'י ב- 1971 בגלריה "סוׄנָבֶּנְד", מהגלריות האוונגרדיות היוקרתיות של ניו-יורק. משמע, אקונצ'י צמח מתוך מרחב יצירתי ממוסד, התפתח אף הוא – בדומה לכריס ברדן – בחסות "אמנות הגוף" של המיצג, שאותו וכדוגמתו הציג בנסיבות הזמנה אמנותיות לעילא ולעילא.

 

ביקורתו של ריצ'רד סקלאפאני אינה תופסת, אם כן. גם עצם טיעונו בדבר התפוגגות הרלוונטיות ההיסטורית של ההקשר האמנותי בו פעל דושאן ב- 1917 – אף הוא אינו קביל: אמנים רשאים להתחבר למגמה היסטורית שעבר זמנה ולהעניק לה תוקף ונופך מחודשים: ראו את הניאו-קלאסיציסטים לדורותיהם (ואצלנו, הריאליסטים החדשים, המבקשים להלך, בין השאר, בנתיבי ולאסקז), שלא לדבר על "ניאו-פופ", "ניאו-סוריאליזם" ושאר מגמות "רטרו".

 

מבחינתי, מעמדה של האמנות המושגית נותר אפוא איתן, חרף אויביה הממשיכים לצוץ לפרקים. וכפי שהוכיחו שנות ה- 90, האמנות המושגית אף ידעה עדנה מחודשת.[6]

 

 

 

 

[1] Richard J. Sclafani, "Wittgenstein and Open-Textured Concepts", Journal of Aesthetics and Art-Criticism XXIV (1971) ,pp. 343-348.

[2] ראו: גדעון עפרת, "הגדרת האמנות", הקיבוץ המאוחד", תל אביב, 1975, עמ' 51, 53, 55.

[3] Richard J. Sclafani, "What Kind of Nonsense is This?", Journal of Aesthetics & Art Criticism, XXXIII (1974-1975), pp. 455-458.

[4] שם, עמ' 456.

[5] שם, עמ' 457.

[6] ראו: "סטודיו", מס' 40, ינואר 1993: "התאים האפורים" (עורך אורח: המחבר).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s