קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה

מקוריות בגדול, מקוריות בקטן

                   מקוריות בגדול, מקוריות בקטן

 

ב- 1982 פרסמה האמנית האמריקאית, שרי לוין, מי שנודעה בשעתוקים אחד-לאחד של יצירות אמנות מוכרות, את הטקסט הבא:

"העולם גדוש עד למחנק. האדם הטביע את חותמו על כל אבן. כל מילה, כל דימוי חכורים וממושכנים. אנו יודעים שתמונה אינה אלא חלל בו דימויים שונים, אף לא אחד מהם מקורי, מעורבבים ומתנגשים. תמונה היא רקמת ציטוטים שמקורם במרכזים ללא ספור של התָרבות. בדומה לאותם מעתיקנים נצחיים, בּוּבָאר ופֶּשוּשֶה (גיבורי ספרו הסאטירי של גוסטב פלובר, 1880/ג.ע), אנו מצביעים על הגיחוך העמוק שהוא במדויק האמת של הציור. כל שבכוחנו לעשות הוא אך לחקות מחווה שהתקיים קודם לכן, לעולם לא מחווה מקורי. כאשר הוא בא אחרי הצייר, אמן הפלגיאט אינו נושא בתוכו כל תשוקות, ליחות, רגשות, רשמים, אלא רק אותה אנציקלופדיה אדירה שמתוכה הוא שואב. הצופה הוא הלוח שעליו חקוקים כל הציטוטים המרכיבים את הציור, מבלי שאחד מהם יאבד. משמעותו של ציור אינה במקוריותו, אלא בתכליתו. הולדת הצופה חייבת להיות על חשבון הצייר."[1]

 

כך, במילים נחרצות אלו, תמצתה שרי לוין את המסר הפוסט-מודרני האלמנטרי: האוונגרד חלף-עבר לו ועמו צו המקוריות, משמע: צו החידוש בכל מחיר. אם בעבור המודרנה, יצירתיות ומקוריות נתפסו כחופפות, הרי שעתה, האידיאה של המקוריות נקברה-לכאורה. כזכור, היא נקברה ביחד עם האידיאה של המקור: באשר אין בכוחו של המסומן להנכיח מחדש ((re-present את המסומן, לעד ייוותר המקור יעד נכסף, מבוקש, אך בלתי נגיש. לא חלף זמן, וביחד עם המקור "נקבר" ה- author, נקרא לו "האמן", בבחינת מנוף פרשני בדרך אל האמת (המקורית) של היצירה. ובכלל, לאחר שנות התשה אוונגרדיות כה רבות, בהן חידוש רדף חידוש, קצה נפשנו בחדש, ואולי אף מיצינו – כך הוסבר לנו – את כוח החידוש: ראינו הכול, חווינו הכול, לא עוד תפתיעונו. מנֵיה ובֵיה, לא עוד מצופה מהאמן להדהימנו, לטלטלנו, להוציאנו משגרת חיינו. פוסט-מודרנה: המבט נישא אל העבר, אל הלא-מקורי, ממנו נדלה את משחק המסמנים (ז'אק דרידה), או ממנו נשאב דימויים אלגוריים (כטענת קרייג אוונס[2] )

 

במשך עשרות שנים חזרנו על המנטרות הפוסט-מודרניות הללו והאמנו שהמקוריות כלתה ואיננה. אלא, שנדמה לי, שחוויותינו בתערוכות העשור האחרון, ואפילו בעשורים שקדמו לו, מפריכות את הטיעונים הנ"ל. אהין ואומר, שהמקוריות מעולם לא מתה, אפילו לא בשעתוקים ששעתקה שרי לוין ב- 1981 את צילומי הדיוקנאות מימי "השפל", מעשה ידי ווקר אוונס.

 

מילה על המילה "מקוריות": מקורה, כמובן, במילה "מקור". מהו מקור? מקור הוא הראשוני, זה שאין לפניו; מקור הוא גם כוח יצירה, בריאה, עשייה; מקור הוא גם כוח נביעה (מקור = מעיין). מכאן, שיצירה היא מקורית כאשר היא מאשרת נביעה של כוח יצירה ראשוני. כידוע, לא זה בדיוק האופן בו אנו משתמשים במילה "מקוריות" (שבשימושנו, יצירה "מקורית" היא – א. זו שנוצרה בידי האמן, לו מיוחסת היצירה. כלומר, לא יצירה מזויפת, אף לא שעתוק של היצירה. ב. זו שאינה יונקת מיצירות קודמות ואינה חוזרת על המוכּר). ובכל זאת, הבהרת פשר המילה "מקוריות" מזמינה אותנו למחשבה מעודכנת בנושא.

 

הבה נבחין בין "מקוריות בגדול" לבין "מקוריות בקטן". "מקוריות בגדול" תייצג שפה אמנותית חדשה ובלתי מוכרת, או חומר שלא שימש עד כה ליצירה, או דימוי ותוכן החורגים מכל שהורגלנו לפגוש ביצירות אמנות; וכו'. כלומר, "מקוריות בגדול" תאפיין את תור-הזהב של החדשני, עידן האוונגרד, ובעיקר, בין שחר המאה ה- 20 לבין שנות ה- 60. בהקשר זה של "מקוריות בגדול" והעמדתה במבחן ההגדרה הנ"ל של המילה "מקוריות", תתבקש הסתייגות מהותית: גם האמן שהפליא לחדש שפה, חומרים, תוכן וכו' – גם הוא אינו מנביע מתוכו כוח יצירה "ראשוני", כזה שאין לפניו. שהלא, גם מהפכת הקוביזם של פיקאסו חייבת לסזאן (כפי שהודה פיקאסו הוא עצמו), ואפילו מהפכת ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן חייבת למהפכת תעשיית שפופרות הצבע (הפיכת הצבע ל"רדי-מייד", כפי שהראה טיירי דה-דוב[3]). מכאן, ש"מקוריות טהורה" אינה בנמצא.

 

לעומת זאת, "מקוריות בקטן" תייצג את האחרוּת האינדיבידואלית שבהכרח נוכחת בכל יצירה אנושית, ולוּ תהא אחרוּת זו יחסית וזעומה ככל שהינה. הבה נודה, שאינספור התערוכות שראינו בעידן הקרוי "פוסט-מודרני", מוצלחות יותר או פחות, אישרו מידת-מה של אחרות המאפיינת את היוצר(ת) המסוים(ת). גם כשהתמסר האמן העכשווי לריבוי סגנוני וסירב להזדהות עם תחביר אמנותי אחד (שהרי, עם הוויתור על ה"מקור", ויתרנו גם על "כתב-היד" האישי והייחודי של האמן. ה"הילה" כבתה, לימד ו.בנימין) – גם אז, עדיין יכולנו לאתר את ה"משהו" האישי החומק. ממש כפי שאין אדם אחד הזהה במראהו לאדם אחר, דהיינו – בכל אדם נוכחת אחרוּת אינדיבידואלית מסוימת – כך ביצירה. כל יצירה. זוהי "המקוריות בקטן", שאותה שום פוסט-מודרנה לא תצמית.

 

כיון שכך, הבה לא נמהר לקבור את המקוריות. היא מעולם לא מתה. גם אם המקור, המסומן, אינו נגיש במלואו, שרידיו, עקבותיו, צלליו ניכרים ביצירות האמנות ומאשרים את קיומו. ומאחר שכך, הבה גם לא נקבור את ה- author"", הוא האמן. כי גם הוא מעולם לא מת, וגם הוא המשיך לתבוע מאיתנו, הצופים, את הקֶשֶב לו מתוך יצירתו, גם אם קולו דהה וקליטתו קשה. זוהי האמת המורכבת שמאחורי הסיסמאות הפוסט-מודרניות הפשטניות, אף כי שובות-הלב.

 

"המקוריות בגדול", אכן, נראית כאופציה אבודה. אך, "המקוריות בקטן" תמיד המשיכה להתקיים ותמיד תמשיך להתקיים. היא עדינה יותר, נחבאת יותר, מורכבת יותר, אך היא שם. באשר לאמן של "המקוריות בגדול", את האמן הזה – הרדיקלי, "הילד הנורא", הפראי, "המקולל", המוחצן, התוקפן, האנטגוניסט – את האמן הזה לא עוד נפגוש. הוא יישאר כזיכרון מודרניסטי שנגוז. אבל, את האמן של "המקוריות בקטן" נפגוש-גם-נפגוש: הוא צנוע יותר, פחות אקסהיביציוניסטי, פחות אנרכיסטי, שקט יותר. זהו האמן הפוסט-מודרני. הוא חי. מה שלא בהכרח הופך אותו לאמן טוב.

 

כיון שכך, ה"מקוריות בקטן", זו הריאלית, תובעת מאתנו ניסוח של "חדשנות", הנבדלת מזו המסעירה והמהממת של המודרנה. אנו נדרשים למושג מינורי של חדשנות, אחת שדי לה באבחונו של ניואנס ייחודי במסגרת שפה לא-ייחודית. הן, זוהי המציאות המקבלת את פנינו בגלריות ובמוזיאונים: אמנים עכשוויים הפועלים במוסכמות לשוניות-חזותיות מוכרות, אך עושים בהן מהלך מעט שונה. השוני המועט הזה ניכר לעין המתאמצת להכירו. השוני המועט הזה הוא המקוריות דהיום, וגם אם אין הוא קל לאבחון, אנו נתבעים – בתור צופים פוסט-מודרניים – להבחין בו, לחלצו מה"כבר ראינו".

 

הנה כי כן, בעוד ה"מקוריות בקטן" נובעת בכוח עצמה מהאמן (ללא ראשוניות, אנחנו זוכרים), אם ירצה אם לאו, וזאת בתוקף היותו אדם אחר, משמע ייחודי (ואיננו אומרים – "אותנטי", שכן האותנטי הוא מעבר להשגתנו), – איתור ה"מקוריות בקטן" היא אתגרו של הצופה בן זמננו. ברם, אתגרו הגדול יותר והקשה יותר הוא, לדעת להסתפק ב"מקוריות בקטן". האתגר קשה במיוחד לאלה מהצופים שהם "דור המדבר", מסוגו של מחבר שורות אלו, כלומר דור שגדל על ברכי החדשנות המהממת והמסעירה. מכאן מבעבעת חמצמצותו של הצופה אל מול מה שנראה לו כנסיגה אמנותית, ואשר אינו אלא שינוי ערכין. "הולדת הצופה על חשבון הצייר", כתבה שרי לוין לעיל; ואני מבין משפט זה במונחי הולדתו של הצופה האקטיבי, שחילוץ מקוריות היצירה היא גם משימתו.

 

אך, הבה נודה: בתנאים אלה של הפוסט-מודרנה, המקוריות – גם אם לא נפחה את נפשה – איבדה מזוהרה. המקוריות המינורית היא נתון הכרחי, אך לבטח לא נתון מלהיב ואפילו לא תנאי שיפוטי. יצירה פוסט-מודרנית תהייה טובה, לא בזכות מקוריותה, אלא בזכות מורכבותה, עומקה, העניין שהיא מעוררת, חושניותה, יופייה וכו'. "מקוריות בקטן" חדלה להוות קנה-מידה ומבחן לאיכות יצירה. בהתאם, אף עצם היצירתיות (המזוהה, כזכור, עם המקוריות, ותהא דרגתה אשר תהא) אינה ערך שיפוטי. כי יצירתיות ניתנת לייחוס כמעט לכל פעולה יצרנית שאיננה מכאנית.[4]

 

 

[1] Sherrie Levin, "Statement", Style, Vancouver, March 1982, p.48.

[2] Craig Owens, "The Allegorical Impulse", October, no.12, Spring 1980, Cambridge, Mass., pp.67-86.

 

[3] טיירי דה-דוב, "הרדי-מייד ושפופרת הצבע", תרגום: א.בת-חיים, "סטודיו", מס' 68, ינואר 1996, עמ' 30-29.

[4] גדעון עפרת, "המיתוס של היצירתיות", בתוך: אמנות כאתגר בחינוך, עורך: הנרי אונגר, המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת-השרון, 1986, עמ' 53-45.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s