קטגוריות
פוסטמודרנה

מרחב ציבורי, מרחב פרטי

                       מרחב ציבורי, מרחב פרטי

"המרחב הציבורי" הפך למונח פופולארי מאין כמותו, מונח-חובה אינטלקטואלי בכל שיח תרבות/אמנות המכבד את עצמו. במשעוליו של הסוציולוג הצרפתי, פייר בורדייא (ונושאי דגלו), אף שודרג מושג "המרחב הציבורי" מדרגת תיאור לדרגת שיפוט וערך, כך מאז המחצית השנייה של שנות ה- 80 – באירופה, ארה"ב, בישראל.

אלא, כידוע, לא שנות ה- 80 גילו לאמנות את "המרחב הציבורי". בשנות ה- 60-50 של המאה הקודמת עשו זאת אמני ה"פופ", הסביבה וההפנינג, עת הוציאו את האמנות אל הרחוב, למרכולים וכו', על בסיס הסיסמה האוטופיסטית, הזכורה לטוב: "להפוך את האמנות לחיים ואת החיים ליצירת אמנות." את החלום הזה ניסח הרברט מארקוזה. יוזף בויס יגיע מאוחר יותר. וכך, בתחילת שנות ה- 70, פרסם אלן קאפרו, "אבי" ההפנינג האמריקאי, מאמר בן שלושה חלקים בשם "חינוכו של הלא-אמן".[1] במאמרו טען קאפרו, שמבנה לוויין המשוגר לירח עולה בערכו האסתטי על ערכם של פסלים עכשוויים, שהדיאלוג בין מרכז-הבקרה ביוסטון לבין האסטרונאוטים של "אפולו 11" נעלה על כל שירה עכשווית, שתחנות הדלק בלאס-וגאס עדיפות על כל הארכיטקטורה בת זמננו, שתנועת הלקוחות במרכול מרתקות יותר מכל מחול מודרני וכי משפטם המפורסם של "השמונה משיקגו"[2] עדיף על כל מחזה. ובקצרה: "לא-אמנות עולה על אמנות-אמנות."

בשורש טענותיו הפרובוקטיביות של קאפרו הונח, ש"המרחב האמנותי", בבחינת מרחב חוויה פרטי-אינטימי, אינו עוד בר תוקף. תרבות ההמון, ועמה הטכנולוגיה והמדע, הביסו את אמנות העלית, זו המושתתת על הרחקת המושא האסתטי מהיומיומי-המעשי ("ריחוק אסתטי"). לטיעון זה – אשר ספק עד כמה הוא ריאלי, או שמא הוא רק פנטזיה פרטית של קאפרו – נדרשה מרתה רוסלר במארס 1987 במסגרת יום עיון שהתקיים ב"קרן האמנות דייה ((Dia Art Foundation שברחוב מרסר ב"סוהו" שבמנהטן.

רוסלר, אמנית אמריקאית מוערכת וגם תיאורטיקנית בלתי מבוטלת, הלכה צעד אחד נוסף מעבר לקאפרו: בעוד המרחב האמנותי, כך טענה, נושא עמו אך בשורות רעות (משברי אקולוגיה, שחיתויות פוליטיות, פערים חברתיים, מצב קיומי טראגי וכו'), המרחב התעשייתי-טכנולוגי-מדעי נושא עמו תקוות ואופטימיות. במקביל, הברית הקדומה (האפלטונית) בין היפה, הטוב והאמיתי איבדה מתוקפה בימינו אלה, בהם תגובות הצופים בתערוכות חפות מהמוסרי. החלל האמנותי הולך ומפנה מקומו לטובת החלל הציבורי, כדוגמת המוזיאונים ההופכים לקניונים. בעצם, טענה רוסלר, ההבחנה בין חלל ציבורי לחלל אמנותי אינה תופסת עוד:

"… כיצד ניתן לדבר על חלל ציבורי, כאשר החדשות הפכו לבידור, וההיסטוריה מסופרת במונחי חיי שחקנים ותאריכי להיטים? כיצד ניתן לדבר על מרחב פרטי, שעה שמיליונים מודרכים באותו זמן עצמו לתחוב פתילות לגופם במטרה להתגבר על כאבי טחורים? […] כיצד ניתן לדבר על מרחב ציבורי, עת דיאגראמות סכמאטיות מתפרסמות בהרחבה במדיה ההמונית בנושא ניתוח שעבר הנשיא באבר-מינו ובמעי הגס? […] כיצד ניתן לדבר על מרחב ציבורי כאשר חוקי ההתנהגות […] אינם חלים על ידוענים? …"[3]

אם כן, זהו זה? הקץ להבחנה בין חלל פרטי (אסתטי, אמנותי, תרבותי) לבין חלל ציבורי? הרשו לי לחלוק. תחילה, נשאל את מרתה רוסלר: מתי בעבר לא פלש המרחב הציבורי למרחב האמנותי (הפרטי)? שהרי, גם לא אמני ה"פופ", הסביבה וההפנינג המציאו את התופעה: חצר מלכות, אצולה, ממון, ממסד דתי וכו' – חלחלו (ועוד איך!) מאז ומעולם לתחומי הציור והפיסול, ומשם לחווייתנו הפרטית. ואגב, הסתייגותך מ"הבשורות הרעות" שנושאת האמנות, להבדיל מה"כיף" שבמרחב הטכנולוגי-מדעי – נו, באמת! אני מתקשה להאמין, שאמנם זה מה שאת מבקשת וזה מה שאת מתכחשת לו.

ואז, נשאל את אלן קאפרו: מה טעם ההשוואה הזו שלך בין מרכולים למחול, בין לוויינים לפיסול וכיו"ב? מי מעוניין ב"תחרות" הזו?! ואם הדיאלוג נאס"ה-אסטרונאוטים מרתק אותך יותר משירי א.א.קאמינגס – ולבריאות, שיהיה לך – כלום גורע הדבר משהו מערך שירתו של קאמינגס? ואם מבנה ה"לוויין" "עושה לך" יותר משעושה פסל של דיוויד סמית, כלום נסיק מזה פיחות ערכו האמנותי של הפסל? מה הקשר?! מה בין מכלול סגולותיו של לוויין לבין מכלול ערכיו של פסל טוב?! שלא לומר, שתחנות-דלק הן ענף ארכיטקטוני-עכשווי בזכות עצמו, ובהתאם, לא שום אישור לפחיתותה של הארכיטקטורה העכשווית. ואם, אלן, תנועת קונים בסופרמרקט "עושה לך" יותר ממופע מחול של להקת פינה באוש – אז, sorry, אלן, המשבר הוא אצלך ולא אצל האמנות. והאמן לי, אני יודע זאת מניסיון.

ברי לי: כל גלריה וכל מוזיאון הם "מרחב ציבורי"; אך ברי לי לא פחות, שבכל מרחב ציבורי בכוחי לתחום לעצמי את מרחבי הפרטי: אני מרבה לשבת בבתי קפה ולהסתגר בכתיבה וחשיבה. הציבורי ממשיך בציבוריותו, שעה שאני מצונף בפרטיותי. אין כל סתירה. אולי, אף להפך: המרחב הציבורי מחדד בעבורי את המרחב הפרטי. ומי לא עושה זאת בקולנוע, בתיאטרון ובאולם הקונצרטים? המרחב הציבורי והמרחב הפרטי אינם מוציאים האחד את השני.

[1] Art in America, January-February 1974; Art-News, February 1971, May 1972

[2] אייבי הופמן, ג'רי רובין וחבריהם שנאשמו בהסתה בגין הפגנות שארגנו ב- 1968 בשיקגו כנגד מלחמת וייטנאם.

[3] Martha Rosler, Discussions in Contemporary Culture, ed. Hal Foster, No. 1, dia Art Foundation, New-York, 1987, pp.14-15.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s