על שתי שמלות של מלח

                       על שתי שמלות של מלח

 

זה עתה התבשרנו בראש-חוצות (נתיבי-איילון) על שמלת-המלח של סיגלית לנדאו (צילום: יותם פרום). על העבודה קראנו עוד באוגוסט 2016 כעל עבודה שראשיתה בקיץ 2014. במשך שנתיים, הוטבלה "שמלת כלה חסידית" (ויש שתיארו: "שמלת ערב") שחורה בעומק ים-המלח עד כי לבשה כולה גבישי מלח והייתה לשמלה לבנה ונוקשה. עתה, השמלה, שהפכה פסל, מוצגת כדימוי א-חומרי, צילומי ומונומנטאלי ובעל חזות פרסומאית. כיכובה בראש מגדל הבורסה אף הוא מעורר מחשבות. גלגולה של שמלה.

 

אך, בטרם תדהרו אל צומת ארלוזורוב בנתיבי-איילון, אבקש להחזירכם לתל-חי, לחודש ספטמבר שנת 1994, "אירועי תל-חי": בינות לאוהלים הרבים שאירחו את מיצבי האמנים, בלטה עבודת-החוץ של רולנדה (שוש) יקותיאל-טייכר – מאנקינה לבושה בשמלת כלה מהודרת, ניצבת בראש תלולית עגולה העשויה כולה מלח, ולמרגלותיה – על אותה התלולית – גבישי מלח מופשטים בגבהים משתנים. צְחור שמלת הכלה התמזג בצְחור המלח, ובה בעת, האוקסימורון החזותי – כלולות ומלח – אמר את דברו ללא מילים.

 

IMG_0090.JPG

 

188.jpg

כלת-המלח של יקותיאל-טייכר, יפה ודרמטית ככל שהייתה, לא חוללה סנסציה, הגם שניצבה בסמוך מאד לכביש 90, המחבר את קריית-שמונה וראש-פינה. אין ספק: לשמלת-הכלה של סיגלית לנדאו תנאי שיגור טובים בהרבה, שם – כשלט עצום-ממדים החולש על נתיבי-איילון.

 

הדימוי של שמלת-אישה, ללא גוף-האישה, משומש למדי באמנות הישראלית של העשורים האחרונים: יגאל עוזרי הירבה בדימוי הזה בתחילת שנות האלפיים; סיגל פרימור זכורה ממיצב פיסולי שבמרכזו שמלה מונומנטאלית ללא גוף; שמלות כלה ללא גוף שימשו את בלו סמיון פיינרו במיצביו השונים; שוש קורמוש צילמה שמלת קטיפה פרושת-שרוולים; עפרה צימבליסטה יצקה בפיברגלאס הרבה שמלות נטולות גוף; ועוד. ובכלל, שמלה היא מוטיב שגור למדי באמנותנו, ודי אם נציין שמות דוגמת נלי אגסי, שיש חן (ציור שמלת כלה בלהבות) ותמר רבן, או נעלה באוב את התערוכה הקבוצתית – "שמ-לה: מחשבות על כסות" (אוצרת: צופיה דקל-כספי), שהוצגה ב- 2012 בבית האמנים בירושלים.

 

ועתה, שמלת-המלח של סיגלית לנדאו. "שמלה כלה חסידית", אומרים לנו היח"צנים למיניהם. עסקינן בשמלה חגיגית שחורה, דתית-אורתודוכסית למראה, ספק שמלת שִמְחה וספק שמלת אֵבל, במסורת האידיאה של האבל המוטמעת בטקס החתונה החרדי. מרתק לראות בה שמלת-אבל שהפכה לשמלת-כלה במו הלבנתה בגבישי המלח (לתשומת לבנו: "כלת מלח VI" הוא שמה הרשמי של העבודה, גרסה שישית לשמלת-המלח, ששמונה מצילומיה הוצגו בלונדון ב- 2016): פרק נוסף בסאגה התרבותית הגדולה של "חתונת-המוות".[1] זהו גם חובַהּ של "כלת-המלח" למחזהו של ש.אנסקי, "הדיבוק", בו חתונה חסידית התהפכה במוות. יודעי דבר אף מציינים את היות שמלת-המלח העתק מדויק משמלתה של חנה רובינא בתפקיד לאה'לה ב"הדיבוק".

 

אך, גם בתפקדה כשמלת חגיגה, פועלת ביצירתה של לנדאו מגמת השבתת השמחה, במו הזיקה לים-המלח, הוא ים-המוות, ואפילו במו הזיקה המלוחה למזרקה של הנער הדומע (היושב על אבטיח ולוגם את דמעותיו), פסל שיצרה האמנית ב- 2005. עתה, השמלה הלבנה היא תכריכיה של אישה גדולה נעדרת.

 

שמלה שחורה הפכה לשמלה לבנה. משחור ללבן – תנועת הלילה-יום הזכורה מפעולת החלון של לנדאו (2008), בו הוקף מתוך הבית בעיגול שחור לעת יום, ובעיגול לבן לעת לילה, וחוזר חלילה. זיכרון החורבן, פירש דוד שפרבר ב"מארב".

 

איזה זיכרון-חורבן נושאת השמלה? האסוציאציה המתבקשת היא לאשת-לוט, נציב המלח מסדום. דומה, אכן, ששמלת-המלח היא מחווה לאותה אישה רגישה ואנושית להפליא, שהביטה אחורנית אל ביתה ועירה המתהפכים באש ובגופרית, מבט טראגי אל עבר קרוביה וידידיה הנספים. ניתן לומר, שגם סיגלית לנדאו מביטה אחורנית אל אסון, שבה ומפנה את מבטה-מבטנו לשואָה, לה הקדישה את תערוכתה מ- 2005, "הפתרון האינסופי", תערוכה בה עלו לראשונה ביצירתה גבישי ים-המלח.

 

שמלת-המלח היא שמלתה של אשת-לוט? נזכור, שברשימת המושגים (כמאה וחמישים במספר), שפירטה לנדאו בשער קטלוג "הפתרון האינסופי", הופיעו גם המילים: "מליחות", "לבן-מלח", "חופה לבנה", "אשת-לוט", "שימור", "חניטה", "קרמטוריום". בטקסט המבוא לקטלוג ציטט מרדכי עומר, האוצר, את דברי האמנית: "אשת-לוט בחֲרָטָה נצחית בים-המלח של אמצע אוגוסט 2004."[2] התיאור חל על דמותה של לנדאו הצפה בעירום בעומק מימי ים-המלח כשהיא ניצבת על אבטיח. והוסיף האוצר: "צלמית פריון, דמות נשית צלובה, ציפור מניעה כנפיה, נציב מלח נשי (הדגשה שלי/ג.ע)."[3] תצוין גם עבודה של לנדאו בשם "אשת-לוט": חלק עליון גדול-ממדים של שמלת כלה שנתפרה מרשת מחוכים המכוסה בגבישי מלח.

 

המשוואה האלמנטארית, מלח=ים-המלח=מוות, היא אך דרך אחת להבין את הדימוי החומרי של סיגלית לנדאו. בהיבט קטסטרופלי זה, ים-המלח הוא גם אגן הניקוז של שפכי ירושלים ומדבר-יהודה, כפי שהדגישה האמנית בצינורות הבטון האדירים שיצקה בשער תערוכתה [דהיינו, ים-המלח כזיהום, המקביל למזבלה, ריקבון, הפרשות (אסלה) ודומיהם בעבודות קודמות של לנדאו]. אלא, שמכיוון הפוך בתכלית, המלח הוא גם חומר השימור.[4] שכזכור, חניטה במצרים הקדומה תבעה מילוי חלל הבטן של המת בנתרן, משמע מלח. ועוד כזכור, מושגי החניטה והשימור צוינו על ידי לנדאו בפתח קטלוג "הפתרון האינסופי". בהיבט זה, המלח המשמר תומך במלח המלבין את השחור, צבע המוות. ה"הטבלה" (המוטיב הנוצרי המוכר מיצירת לנדאו), ההטבלה במימי ים-המלח, היא בבחינת לידה-מחדש, מוטיב שכבר בוטא בעבודת-הווידיאו הנפלאה של האבטיחים וה"עוּבָּר" הצפים בים-המלח.

 

זוהי השניות האופיינית כל-כך ליצירת סיגלית לנדאו: המתוק (סוכר, אבטיח, שלגון) והמלוח; הפצוע (שותת הדם, אף המת) והנולד; המטבח והטבח; הישועה והשואה.

 

האנלוגיה בין תמונת האסון האפוקליפטי, שהציגה לנדאו ב- 2005 על פני אולמות "הלנה רובינשטיין" לבין השואה הודגשה באמצעות טקסט קירוני, כמו גם ברעיון ה"סלקציה" של שלושה פחי המחזור הגרמניים שקיבלו את פני הבאים לתערוכה, ויותר מכל, קופסאות הנעליים שנערמו על טרנזיט מחליד ואשר מידותיהן, 45-39, הן שנות מלחמת העולם השנייה.

 

מכאן, הטעם בקישור שמלתה של אשת-לוט לזיכרון הקטסטרופה היהודית משנות ה- 40 של המאה ה- 20. מכאן גם חיזוק האסוציאציה למיצב של רולנדה יקותיאל-טייכר מ- 1994. שכן, יקותיאל-טייכר היא מהאמניות הישראליות הבולטות, שיצירתה (בתצלומים ארכיוניים, בסרט, במיצבים, בפעולות קעקועי מספרים על הזרוע, ועוד) מזוהה עם הדור השני לשואה. אני טוען: חרף כל ההבדלים האמנותיים הבולטים בין כלת-המלח של יקותיאל-טייכר לבין כלת-המלח של לנדאו עובר חוט מקשר: כל אחת משתי ה"כלות" הן אשת-לוט המתבוננת בזוועה. שתיהן עניינן זיווג חתונה ומוות. שתיהן משביתות שמחה.[1]

 

השבתת שמחתנו? האם אשת-לוט של סיגלית לנדאו משקיפה מראש מגדל-הבורסה אל עבר סדום שלנו?

 

[1] פרשנות זו למיצב של רולנדה יקותיאל-טייכר חורגת במודע מההקשר היצירתי הפנימי של יצירת אמנית זו. די להיזכר בתערוכה שהציגה ב- 1995 בגלריה "שרה לוי" בתל אביב, על מנת להבין, שמלח ושלג קשורים לזיכרונות מורבידיים של האמנית מילדותה ברומניה: כך, בעבודה בשם "נישט פאר דיר גזוגט" (ביידיש: "לא עליך"), הציבה האמנית שלושה טרפזים שעל כל אחד מהם הדביקה אותו צילום עצמו, בו היא ניצבת מבוהלת ליד מזחלת שלג המובלת על ידי שתי ארנבות מפוחלצות (אובייקט דקורטיבי לחג-המולד, שעיצב אביה לחלון-ראווה בבוקרשט). לפני כל אחד משלושה הטרפזים הונחה קופסת סרדינים ממולאת מלח, שנראה דומה לשלג זכות כדור-בדולח שהוצב על כל קופסה ובתוכו מוגדל מבטה המבוהל של הילדה. מלח, שלג, פחלוץ, אימה – דומה שכל אלה שיחקו תפקיד גם במיצב הכלה ב"אירועי תל-חי" 1994.

 

 

.

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "חופות שחורות", בתוך: "כלולות", עורכת: אורנה פילץ, "עלמא" ו"ספרי חמד", תל אביב, 1999, עמ' 22-19.

[2] קטלוג תערוכת "הפתרון האינסופי", ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב, 2005, עמ' 29.

[3] שם, שם.

[4] שלא כטענתי במאמרי מ- 2008, "סיגלית לנדאו: מלח וסוכר", בו סברתי שהשימור במלח אינו רלוונטי ליצירת האמנית (בתוך ספרי, "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 619-617.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: