תפקידם של האקדמאים ושל האינטלקטואלים?

                 תפקידם של האקדמאים ושל האינטלקטואלים?

 

קראתי בעניין רב את מאמרו/הרצאתו של עידן לנדאו מה- 16.3.2017, "על התפקיד הציבורי של האקדמאים בעת הזאת". אני מחשיב את מחשבתו/כתיבתו של עידן לנדאו, עוד מאז מאמרו החד-כתער, "משחקים מן השפה ולחוץ" ("סטודיו", מס' 83, יוני 1997, עמ' 38-19), בו חשף באזמל חכם, אמיץ ודקדקני את ערוותם הלשונית ה"ביסקורסיבית" (כהגדרתו), הסתומה והמעורפלת, של תיאורטיקנים, מבקרים ואוצרים (אף פילוסופים רבי-שם מאסכולת ה"נוּבֵל קְריטיק"). וגם אם איני שותף לזלזול הבוטה שביטא כלפי מחשבת ז'אק דרידה (שלהערכתי, צופנת מאחורי ערפיליה הלשוניים תובנות עמוקות לאין-שיעור), עודני זוכר לטובה את התפעלותי מתבונתו וממלומדותו של לנדאו במאמר ההוא.

 

עתה, עשרים שנים מאוחר יותר, אני מהרהר ב"תפקיד" שלנדאו הועיד לאקדמאים הישראליים (בעלי הקביעות, אלה שמישרתם אינה בסכנה אם יבטאו עמדה ביקורתית), וזאת בתור מי שנמנה הוא עצמו (לנדאו) על מחנה זה באוניברסיטת באר-שבע.

 

מה אומר מה אדבר: הצבעה נוקבת על שיתוף פעולה בין האקדמיה לבין מיזמי משרד הביטחון; או על התעלמות הסגל הבכיר ממאבקו של הסגל הזוטר ונטול-הזכויות באוניברסיטאות; או עצימת עיניים נוכח ניצול עובדי-הקבלן במוסדות האקדמאים – ההתנגדות (מחאה, ביקורת, מאבק) נגד כל אלה היא צו מצפוני של כל אדם באשר הוא אדם במסורת ערכי הנאורות. שיתוף פעולה פאסיבי עם הנגעים הנ"ל (המפורטים אחד לאחד במאמרו של לנדאו) הוא בגידה במורשת זו.

 

ברם, שאלת "תפקידם של האקדמאים" ראוי שתישאל ביושר מחוץ לכותלי האקדמיה הישראלית. שאז, לא רק הבחנתו של לנדאו בין "אינטלקטואלים" לבין "אקדמאים" קורסת, אלא שצפה ועולה שאלת מעמדם האמיתי של אקדמאים בחברה הישראלית דהיום. ויותר מזה, עולה השאלה של עצם רעיון ה"תפקיד", ה"תעודה".

 

אולי, נתחיל ב"תפקיד": אין תפקידים לאדם חופשי. לאמנים אין תפקיד (אפילו לא התפקיד ליצור); לסנדלרים אין תפקיד (מלבד זה הנגזר ממקצועם – תיקון נעליים); לרופאים אין תפקיד (למָעֵט זה הנגזר ממקצועם – ריפוי); לאקדמאים אין תפקיד (שמעבר להוראה ומחקר). התביעה המוסרית ממגזר חברתי זה או אחר יסודה בהנחה ההיסטורית האפלטונית, לפיה לאנשי מדעי-הרוח זיקה עקרונית עזה יותר מלאחרים בכל הנוגע לאידיאה של החירות האנושית (והערכים הנובעים ממנה). משהו מתנשא בהנחה שגויה זו, שמייחסת יתר מצפוניות לאיש-הרוח, באקדמיה, באמנויות ומחוץ לאלה, לעומת מצפונם המפותח-פחות-לכאורה של בעלי מלאכה, פועלים, סוחרים וכו'. ואם לא מצפון משופר, כי אז פנאי לעניינים שברוח (וכאילו איש הרוח אינו מסור לעבודתו יומם ולילה). ואם לא פנאי רוחני, כי אז עצם טבילתו של איש הרוח ברוח מחריפה בו את תודעת החירות (הרעיון הקאנטי הזה עיוור לאנשי רוח רבים בהיסטוריה, שהחירות האוניברסאלית לא הייתה נר לרגליהם). כך או אחרת, עסקינן בהנחה אליטיסטית בלתי מתקבלת על הדעת. פעם, בין תחילת המאה ה- 19 לבין מחצית המאה ה- 20, נהוג היה להחיל הבחנה זו על ה"זעיר-בורגנות" (לעומת ה"אוונגרד"), אלא שהבחנה זו סיימה את תפקידה ההיסטורי. זהו, כך נראה, גם גורל ההבחנה בין האקדמאים לבין ההמון.

 

אני אומר: הקריאה למצפונם המוסרי של האקדמאים אינה עניינה של האקדמיה, גם כאשר הפשעים מתחוללים בגבולות האקדמיה. כשם שעוולות הכיבוש אינם עניינם של ישראלים בלבד, אלא של כל שוחרי חירות באשר הם שם. הקריאה המצפונית היא קריאת אדם באשר הוא אדם, אקדמאי או לא.

 

מה שתובע שקלול מעמדו המוסרי של המגזר האקדמאי בחברה הישראלית. בתור מי שהורה לא מעט במספר אוניברסיטאות ומוסדות אקדמאיים (וגם פוטר מהם), ביכולתי להעיד, לפחות על תחום מדעי הרוח, שבעלי הקביעות האקדמאית בישראל של עשרות השנים האחרונות הם – ברובם המכריע – אלה הסתגלנים, הפחות נועזים והפחות מקוריים, אלה שהתיישרו עם הבינוניות ועם הנורמות המאובנות של תקנוני הפאקולטה, שלא לומר – עם האגו הנפוח של פרופסורים אלה ואחרים. מכאן יובן מדוע המושג "אקדמאיים" אינו מעורר בי שום כבוד (אישית, מזה שנים, שפטרתי עצמי מתואר הדוקטור שלי, שאיני עוד רואה בו תואר כבוד) ומדוע אין בי שום ציפייה מהאקדמאים הישראליים בכל הקשור להובלה מוסרית – פוליטית וחברתית. העובדה המוכחת היא, שקולם של האקדמאים הישראליים נשמע אך בנדיר בענייני המקום והזמן, כולל אלה החמורים ביותר (וגם אז, מתפצל הקול מיד לשוויון הקדוש בין אקדמאים-שמאל לאקדמאים-ימין). להוציא קומץ חריגים, האקדמאים הישראלים לא הוכיחו שום בולטות מוסרית עקבית בחברה הישראלית.

 

בהתאם, לא מקרה הוא, שהקטגוריה של "אינטלקטואלים" עולה בהרבה בישראל על זו של "אקדמאים", בזהותנו את האינטלקטואלים עם סופרים, הוגים, מבקרי אמנות, יוצרים לסוגיהם, וכן – גם אי אלה אישי אקדמיה (מעטים ככל שהינם בקטגוריה זו). אמת, גם לאינטלקטואלים אין "תפקיד", אלא שעצם התואר "אינטלקטואל" אומר איש חושב, הווה אומר – מי שמונחה גם על ידי רפלקסיה על ערכי אנוש (שבמסורת ה"נאורות") ויישומם בחברה בה הוא חי. עקרונית, אינטלקטואל עשוי לצמוח גם ממעמד העובדים – הפועלים, בעלי המלאכה, הסוחרים, נותני השירותים למיניהם. ואל תאמרו, שלמוכר הירקות ביישוב סְפר אין את המותרות (הפנאי) להרהר בעוולות הכיבוש.

 

לא, אין לי ציפיות ממגזר האקדמאים בישראל, ואין לי ספק שגם דבריו האמיצים והנכוחים של עידן לנדאו באוזני האקדמאים, מלפני ארבע חודשים, לא נשאו ולא יישאו כל פרי מעשי, כאשר המאמר/הרצאה נידונו למעמד של מלל המנותק מהממש – אמיתי וחשוב ככל שהינו, אך נטול קשב שיתורגם למעשה.

 

וכך, כאשר ויתרנו על נאורות המגזר האקדמאי, נותרנו עם קומץ נדיר של אקדמאים כאינטלקטואלים, כבני אדם חופשים ברוח ואמיצים בלב, היוצאים ממערת חיינו כאן ועכשיו אל השמש המאירה בחוץ (ומהינים לשוב פנימה במאמץ לשחרר את הכבולים). כמה כאלה זכורים לי בישראל מאז חבורת "ברית-שלום"? כמה עשרות, לא הרבה יותר. מה שמביאני אל מאמרו הנודע של נועם חומסקי מה- 23 בפברואר 1967, "אחריותם של אינטלקטואלים" (פורסם ב"ניו-יורק רוויו אוף בוקס"):

"האינטלקטואלים נמצאים במצב בו בכוחם לחשוף את שקרי הממשלות, לנתח פעולות על פי סיבותיהן ומניעיהן ולעתים אף על פי כוונותיהן הנסתרות. לפחות בעולם המערבי, לאינטלקטואלים הכוח הנובע מחופש פוליטי, מנגישות למידע ומחירות הבעה. בעבור מיעוט בעל זכויות, הדמוקרטיה המערבית מספקת את הפנאי, האמצעים והחינוך המאפשרים ביקוש אחר הכזב החבוי מאחורי רעלת העיוות ומצג-השווא, האידיאולוגיה והאינטרס המעמדי, שבאמצעותם אירועי ההיסטוריה מוצגים בפנינו. […] אחריותם של אינטלקטואלים היא לומר את האמת ולחשוף שקרים. […] באחריותו של האינטלקטואל לא רק להתעקש על האמת, אלא גם לבחון אירועים בפרספקטיבה ההיסטורית שלהם."

 

יש לשוב ולקרוא את מאמרו המכונן של חומסקי, ולו על מנת ללמוד כיצד אינטלקטואלים מהאקדמיה האמריקאית תרמו תרומתם המשמעותית לאסון מלחמת וייטנאם (לפי חומסקי, ארתור שלזינגר והנרי קיסינג'ר הם רק שניים מחבורה המככבת לאורך מאמרו. אחד מחבורה זו, פרופ' דיוויד נ.רואו מאוניברסיטת "ייל", אף הציע הרעבה המונית של סין).

 

במקביל, בפרספקטיבה היסטורית, תצוין שורה לא קצרה של מאמרים בנושא "תפקידו של האינטלקטואל", עוד מימי ז'אן-פול סארטר, ברטרנד ראסל, מישל פוקו, פייר בורדייה, אדוארד סעיד ונוספים (בין אלה תיכלל התקפתו של יצחק לאור מתחילת שנת 2000 על "האינטלקטואלים הקשישים" של השמאל הישראלי). כך, למשל, במאמר שפרסם בורדייה ב- 1991 – "קורפורציה אוניברסאלית: תפקיד האינטלקטואלים בעולם המודרני" – הוא קרא ל"קולקטיב אינטלקטואלי", או בלשונו – "אינטלקטואל קולקטיבי":

"מצודת החשיבה הביקורתית נזקקת לרקונסטרוקציה. עבודה זו לא תיעשה, כפי שהיו שסברו בעבר, בידי אינטלקטואל דגול אחד […]. זה המקום בו האינטלקטואל הקולקטיבי יכול למלא את תפקידו הבלתי-ניתן-להחלפה, וזאת באמצעות הגשת העזרה ליצירת תנאים חברתיים לייצור הקולקטיבי של אוטופיות ריאליסטיות."

 

אדוארד סעיד אף הלך צעד אחד קדימה: במאמרו מ- 2001, "תפקידם הציבורי של סופרים ואינטלקטואלים" איחד ההוגה הפלסטינאי-אמריקאי את הסופר והאינטלקטואל (במתכונת סלמן רושדי, אלי ויזל ורבים נוספים; וראו המקרים הישראליים הידועים), ובניגוד לחיץ שאיתר בין העולם האקדמאי ההרמטי לבין המתחולל בעולם הציבורי, טען כי תפקיד האינטלקטואל להפר את השקט שמטיל הכוח השולט, ולתרגם פעילות עיונית לפעילות מעשית:

"חלק ממה שאנו עושים בתור אינטלקטואלים הוא לא רק להגדיר את המצב, אלא גם להכשיר את האפשרויות להתערבות פעילה…"

 

המילים הללו מכמירות את הלב בישראל של 2017. מול מהפכי האליטות מכיווני הימין ההתנחלותי ומרד המזרח (שהפיק מתוכו עד כה מספר דל של אינטלקטואלים מרשימים, רובם חברי "הקשת המזרחית") – האינטלקטואל הישראלי הפך למיעוט נרדף ומבוזה, גוף מפורר שנכתש נוכח זחיחותו של השלטון ואלימות הרחוב. בלית ברירה, בעת הזו, מוריד האינטלקטואל הישראלי את ראשו אל מתחת לגל, עד יעבור זעם. האקדמאי עסוק בשלו, מעתה גם בחסות "הקוד האתי".

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: