Archive for אוגוסט 5th, 2017

אוגוסט 5, 2017

לדבר עם המתים

                             לדבר עם המתים

 

"כשהמתים כבר אינם מדברים אל החיים, נקטעת התקשורת בין החיים לבין עצמם." (ט"ד)

 

כאלה הם חיי אדם: תחילה, מדבר אדם אל החיים; מאוחר יותר, הוא מדבר אל המתים. תנועה ביולוגית ורוחנית כאחת: זמן-מה לאחר גיל העמידה, מתחילים המתים להצטבר בחיי האדם: הורים (חלילה, קרובי משפחה נוספים), חברים שגורלם לא שפר עליהם, אישי ציבור ותרבות שהלכו לעולמם. אלה ועוד אלה, אלה אחר אלה, מתגודדים המתים סביב האדם ואט-אט הופכים ל"משפחתו", לבני השיח המועדפים עליו, חלקם אף למופתיו ומושאי געגועיו. ככל שנוקפים ימיו, מתרבים המתים (מתי-המעט היו למתי-הרבה) ומתמעט העניין בשיח עם החיים סביבו. ומשמלאו ימיו של אדם, המתים הם סך עולמו, ומה שהיה גבול הפך לשער.

 

כך בחיי אדם. אך, גם בחיי התרבות, הדיבור (גם) עם המתים הוא ערך וצו. כי, כמאמר המוטו לעיל, מבלי דיבורם של המתים אל החיים (ואנו נוסיף: גם דיבורם של החיים אל המתים), נפגמת התקשורת של החיים עם החיים. כלום אין עולם האמנות דהיום מאשר טענה זו?! כלום אין הריבוי המונאדי של המונולוגיסטים והנרקיסיסטים מהגלריות פועל-יוצא של נתק דיאלוגי בין האמנים החיים לבין האמנים המתים?! ומהו משקלו של דיאלוג בין חי לחי כאשר אין המוות בחזקת ה"שלישי"?!

 

לכאורה, משהו שמרני ועבש בתביעת השיחה האמנותית עם המתים, הלא הם אמני האתמול. אך, לא כן הוא: ששיחה עם המת (דיבורו אליך, דיבורך אליו) אין פירושה הקמת המת מקברו (גאולתו האורפיאית מהאדֶס, אם תרצו) והחייאתו ביצירתך. לא, כי הדיבור של המת אל החיים אומר קשב תרבותי לעָבָר בתהליך דיאלקטי של קבלה (ירושה) ודחייה (מרד), שלילה והגבהה. זו פירושה של תרבות.

 

קשב שכזה לִדְבַר המתים הוא זיכרון יוצר (להבדיל מסגידה דקדנטית למופת-עבר). שערכי האמן המת, ערכי יצירתו, הם בבחינת חומר מפרה ומאתגר לאמן החי וליצירתו. בתנועה כפולה זו של אישור והיסט בא האמן החי אל האמן המת כמי שפוגש ונפרד מחדש בה בעת.

 

שאלה: מי המתים ישמש לי, האמן, בר-שיח? תשובה: מֵתֵי חייך, המצבות שבגנך, מי שבחייהם הותירו בך סימניהם ועתה הפכו בעבורך לציווי אמנותי. אלא, שברובד התרבות, אין מדובר רק בביוגרפיה ביולוגית, כי אם בביוגרפיה תרבותית המתפרשת על פני תולדות האמנות מראשיתן. מכאן באים אליך רוחות-הרפאים ותובעים ממך מעשה. אלה הם אבותיך המתים, כבאותה סצנה זכורה מ"המלט", ובציווי שהללו מצווים ליצירתך הם מקנים ליצירתך את כוחה הדיאלוגי גם כלפי החיים, אמנים וצופים גם יחד. כי ציווי האמן המת, שהתגלגל והותמר ביצירת האמן החי, מקרין מצע ערכי מהיצירה אל הזולת, מאתגרו ומזמינו לשיח מורכב של "כן" ו"לא". עתה, בעומקו, פרי הפגישה בין האמן המת לאמן החי הוא הצעה להשקפה תרבותית כוללת.

 

רוחות-הרפאים של המתים באים אליך, אך אתה גם יורד אליהם. הם באים אליך מתוך אפלת הארכיון (הזיכרון התרבותי), מצָווים עליך כצָווׄת אבות על בנים, אך אתה יורד אליהם כמי שמבקש סעד וחיזוק. את מי תעלה מאוב? – את ליאונרדו? ולאסקז? מאטיס? ון-גוך? סזאן? פיקאסו? דושאן? אריה ארוך? אברהם אופק? מצחיק אתכם, אה? מה לך תוקע את ארוך ואת אופק יחד, ועוד בשורה אחת עם הנפילים העולמיים ההם?!

 

כן, במפורש כן: כי לדבֵּר (גם) עם המתים – הווה אומר לדובב גם את מתי המקום, הללו שהיו לטוטמים של התרבות המקומית. את הראובנים, הגוטמנים ועד הקופפרמנים והגרשונים. עולם אמנות בריא הוא כזה הממוקם מעל בית קברות ענק. פה מֵתֵי האמנות זעים ועמם זעה הקרקע תחת רגלי האמנים מההווה. ואם אמנותם היא גם תרבות, הם ידובבו את המתים. כך נוצרת מסורת אמנותית[1], כך נוצרת היסטוריה (שמעל-ומעבר להשתלשלות של אירועים פרטיקולאריים). כי אין עתיד בלי עבר, ודין הנתק מהעבר הוא דינם של לוויינים תועים בחלל.

 

כל מֵתֵי התרבות השאירו צוואות במותם. ביצירותיהם צוואותיהם. אתם, האמנים החיים, יורשיהם בפוטנציה. ברם, ירושה בפועל תובעת "צו ירושה" נפשי ובו סיווגכם העצמי כבניהם ובנותיהם של מתים אלה ולא האחרים. בלשון אנמיסטית, נאמר: לכל אמן רוחות אבות משלו. שהרי, זוהי התביעה התרבותית מאמן או מאמנית שבָשלו: לדעת את עצמם כנמנים על מגילת יוחסין זו ולא אחרת. אמן ללא יוחסין, ללא טוטם או רוח-אב הוא "הומלס" תרבותי, נווד נטול זהות. לעומתו, האמן, שהכיר באבותיו בבחינת מי שהכיר את עצמו, יזמן (גם) את מתיו בכל יצירה מיצירותיו, ואלו האחרונות תהיינה ל"מפגש משפחתי" ((family reunion, בו מסבים החיים והמתים יחדיו לשולחן החג, ומזמינים את האחרים להצטרף.

 

לא כל יצירה המושפעת מיצירה או מיוצר קודמים מהווה דיבור עם המתים. לא, כי היות מושפע (במודע או שלא במודע), לא זו בלבד שעשוי לאשר פאסיביות של האמן המושפע, אלא שסתם היות מושפע נעדר את המהלך הדיאלקטי היוצר של אישור-שלילה-הגבהה. דהיינו, באותו טקס של מפגש משפחתי בין האמן החי לבין האמן המת, ה"טוטם" שהוא אביו, נתבע הבן "לרצוח" את האב המת-החי ולקדשו בה בעת, מעשה "טוטם וטאבו". חגיגה שרצח בשיאה. "רצח האב" הנדון הוא המתתו-מחדש של האב המת וקבורתו עד להחייאתו הבאה. רק כך ייוולדו יצירות של ממש מתוך הקריפטה של האמנות. רק כך תיווצר מסורת.

 

יצירה, אמן ומוות: את החוט המשולש הזה אנו זוכרים מדיוקנו-העצמי של ארנולד בֶּקלין מ- 1872 ("האמן עם המוות המנגן בכינור"). שלושה מישורים בציור:

א.הפּאלֶטה, לוח הצבעים (בגווני החיים) ועליו סמרטוט. הפאלֶטה ממוקמת בקדמת הציור, כמו משותפת לנו (החיים) ולמרחב האחר ועל-זמני של היצירה. מרחב הפּאלֶטה הוא מרחב התהליך היוצר, על החיוב (צביעה) והשלילה (מחיקה בסמרטוט) שבו, זמן החיים.

ב. דמות האמן הממוקמת בתווך. תנופת היד עם המכחול מאושררת בבלורית ה"פרועה"-משהו: גבר צעיר ונאה בשיא חייו (בן 45 באותה שנה), ראשו זקוף בביטחון עצמי אל מול המראָה (הבלתי נראית). זהו מישור החיים כדימוי עצמי ("הרצון כדימוי"…).

ג. המוות: השלד המנגן, הממוקם מאחור. צחקוקו הרחב ו"לחישתו" לאוזן האמן מלוּוים בנגינתו בכינור בעל מיתר אחד בלבד: גם המוות הוא אמן, אך המוזיקה היא אמנותו והיא שתכריע (הכרעה שופנאוארית) את האמן ואת האמנות החזותית. על מיתרו האחד שום הרמוניה לא תישָמע, אלא רק מלודיה מלנכולית בודדת, קבועה ונצחית, זו העומדת בסתירה לחיוכו הגדול של הכנר ואולי גם לריבוי הצבעוני של הצייר.

Arnold_Boecklin-fiedelnder_Tod.jpg

 

d0e3bbd30359a05c5f4cfe7e2951c644--james-ensor-self-portraits.jpg

מי יוצר את מי? האמן את המוות, או המוות את האמן ואת יצירתו? אמת, הנרקיסיזם של הסימבוליסט השוויצרי הותירו בתחומי המבט העצמי ובתחום המלנכוליה השופנאוארית (אך, ללא ההתעלות המוזיקלית מעל ומעבר ל"רצון הפרטי", לאני). וכמובן, דמות המוות בציור אין בה משום מחווה לדמות-אב אמנותית כלשהי (אלא אם כן, הציור האלגורי מימי-הביניים מהודהד בדמות השלד). אך, ציורו של בקלין מנסח את ברית היצירה, האמן והמוות, כאשר קשת הכינור מקבילה למכחול, ותיבת התהודה של הכינור מקבילה לפּאלֶטה.

 

בציורו של ג'יימס אנסור מ- 1896, "השלד הצייר", כבר הפך המוות במפורש לצייר בסטודיו (ולחילופין, הצייר הפך למת מצייר), שעה שגולגולות נוספות נוכחות, בין אם בקדקוד כן-הציור או בפינות החדר הגדוש בציורים. ראשי הבורגנים, המגיחים מתחתית הבד, מכחישים את המהלך הקיומי, ברם אנסור מאשר: רק בהפנמת המוות ובביטול העצמי של האמן – רק באלה תיוולד יצירה. אם לא דיבור עם המתים, לפחות הדיבור עם המוות.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "מסורת ואמנות", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".