Archive for אוגוסט 2nd, 2017

אוגוסט 2, 2017

כשהתשוקה פגה

                         כשהתשוקה פגה

 

את דבריו של וסילי קנדינסקי על ברית הציור והארוס מצאתי במאמרו הנודע והזכור לטוב של טיירי דה-דוּב, "הרדי-מייד ושפופרת הצבע", פרק מספרו, "קאנט אחרי דושאן" (1996). סיפר קנדינסקי ב"זיכרונותיו":

"כנער בן 13 או 14, חסכתי אט אט די כסף לרכוש לעצמי קופסה של צבעי שמן. עדיין יכול אני לחוש היום את התחושה שנעורה בי אז – או ליתר דיוק, את החוויה שחוויתי אז – [בראותי את] הצבעים יוצאים מן השפופרת. לחיצה אחת באצבעותיך, והנה מזדחלות להן בזו אחר זו בריות משונות אלה, שאותן מכנים צבעים – צוהלות, חגיגיות, מהורהרות, חולמניות, שקועות בעצמן, ברצינות תהומית, בחיוניות שובבית, בלוויית אנחת רווחה, בקינה עמוקה, מצוידות בכוח מתריס ובהתנגדות, ברכות מתמסרת ובמסירות […]. ואז בא המכחול התקיף, כובש בהדרגה [את הבד], תחילה כאן, אחר שם, בהפעילו את כל מרצו הטבעי, כמו המתיישב האירופי החודר באמצעות גרזנו, את החפירה שלו, פטישו ומסורו אל מעבה ג'ונגל בתולי, אל מקום שכף-רגל אדם לא דרכה בו, ומכניע אותו לרצונו."[1]

 

קשה שלא לאבחן במילים הללו את דימויי הכיבוש המיני והאורגזמה, המלווה באנקות. אך, לא זאת בלבד: הפאליות הלטפנית או הנוקבת של המכחול, אותו גוף שעיר, ביחד עם הנוזל הסמיך שבקצהו – הצבע, מכניעים את מה שקנדינסקי תיאר במונחים של בד בתולי:

"תחילה, [הבד] עומד שם כעלמה זכה וחסודה, במבט בהיר וחדווה שמימית – בד טהור זה שיופיו אינו נופל מזה של תמונה."[2]

 

זהו הארוס העז שבמעשה הציור, זוהי התשוקה הגלומה במעשה הציור, זו המיניות שבזיווג יצר ויצירה. ואלה הם הארוס, התשוקה והמיניות שדומה כי התפוגגו באמנות העכשווית, בדומה לפחיתת עוצמת החוויה המינית בדור החדש, כפי שאובחנה לא אחת בעשורים האחרונים.

 

מן המפורסמות, שהארוס בשנות האלפיים אינו עוד זה שהוליד את מושגי הליבידו הפרוידיאניים בשחר המאה ה- 20. כי נתוני הארוס העכשוויים עומדים בסימן זמינות ונגישות חסרות תקדים של מין – בין במכוני ליווי, או באתרי היכרות ברשת, או במועדונים, או במופעי מין חיים שהפכו למרכיב חובה בלא מעט מסיבות פרטיות, או ברובע זונות של ממש צמח בדרומה של תל-אביב. שלא לומר, הנורמה המתירנית השלטת בחברה המערבית בת זמננו. תצוין גם הגישה הדיגיטאלית הפתוחה לפורנו, המופץ בחינם לכל דורשת ודורש. הוסיפו את הפופולאריות הגואה של דימויים ארוטיים בפרסומות ושילוט בשיווק-חוצות ובטלביזיה, ולא פחות, את השימוש ההמוני בוויאגרה לצורך הבטחת האקט ושיפורו – והרי לנו הרקע לפחיתת הקסם האפל של המין, פחיתת המנגנון הליבידי-המודחק. וגם אם הטרדות מיניות ואף מקרי אונס אינם מאשרים עקומה יורדת של ארוס, אין ספק, שהמין דהיום הפך מואר יותר, גלוי יותר, ולפיכך… גם פחות מגרה, פחות מאיים (על כל המטענים הפרוידיאניים הנגזרים מהדחקת היצר) ויותר תלוי בעזרים כימיים ואחרים. לא מעט מחקרים אוששו זאת בעשוריים האחרונים. וטרם כתבנו מילה על דלדול הפריון הזכרי מחמת קלקולים אקולוגיים.

 

האם וכיצד משתקפת מגמה זו באמנות העכשווית בישראל? לפני מספר שנים, במאמר בשם "הארוס של היהודים",כתבתי (להלן, בתוספת עריכה קלה) על רגע של מיניות גואה באמנות המקומית:

"ליברליות מינית ללא מיצרים אפיינה את האמנות הישראלית הפוסט-מודרנית שמאז שנות ה- 80: יצורים "יוני-סקסיים" (בציורי יעקב מישורי, מוטי מזרחי, יהודה פורבוכראי, ניר הוד), הדימויים ההומו-ארוטיים הישירים ו/או הנרמזים (בציורי משה גרשוני, גיל שני, רפי פרץ ואחרים, או בעבודות של דורון רבינא); טרנספורמציה מינית-מגדרית ביצירת רונה וגיל יפמן; חנה סהר המצלמת זונות; גליה יהב המאוננת 52 דקות מול מצלמת וידיאו; גיא בן-נר העושה בהומור באבר המין הזכרי במרחבי הרישום והווידיאו; עמי פייצביץ' המצייר אקוורלים משולחי פנטזיות מיניות; ועוד. האמנות הישראלית יצאה מכל הארונות, כלומר – כשחפצה בכך. לא, אל תטרחו להציע מחשבות בכיוון פרברסיה יהודית, או נורמליזציה ציונית של אישור הגוף היהודי החדש – לא, שהרי עולם האמנות הבינלאומי אישר מתירנות דומה, אם לא רדיקלית יותר – מצילומיה הנועזים והחודרניים של נאן גולדין ועד לפסלי המשגל ההיפר-ריאליסטיים של ג'ף קונס וזוגתו."[3]

 

ואף על פי כן, משהו השתבש: הארוס כבה לאורך מסלולי הגלריות והמוזיאונים. לא אתמול ולא שלשום:

"יצירות האמנות שאני פוגש בעשוריים האחרונים – רובן נטולות 'נוירוזה', רובן אינן מפריכות את תודעתי, אלא – לכל היותר – מרפדות את התודעה 'שראתה הכול'. תחושת אובדן בשיא ההתענגות? […] את הארוס, במידה שעודנו רלוונטי, חדלתי לבקש בחללי האמנות העכשוויים. כי פה לא עוד ממתינות לי יצירות 'החושקות' בי (כתביעת רולאן בארת מספרות טובה), ובהתאם, לא מושאי פֶטיש הם הציורים/פסלים/מיצבים/צילומים/סרטי וידיאו/מיצגים וכו'. רוב יצירות האמנות שנוצרות כיום 'חושקות' רק בעצמן, נרקיסיזם שהאורגזמה היחידה הנלווית לו היא אונניסטית. אלו הן יצירות שאינן צופנות סוד בעבורי, אין בהן את זה שאינו מתגלה במהלך הצפייה בהן. הן 'שקופות', ברורות מאליהן, מבלי שיאתגרו את תשוקתי לגירוש האפלה."[4]

 

read more »