דין הפרובינציה

                             דין הפרובינציה

 

לאחר הטעות שעשיתי, עת הענקתי (מחמת מצוקת אחסון) לספרייה ירושלמית מסוימת את כל חוברות "סטודיו" שברשותי, הלכתי וקניתי 166 חוברות "סטודיו" בחנות ספרים משומשים. כן, על טעות משלמים. עכשיו, כשהחוברות מסודרות על המדפים בסדר כרונולוגי מופתי, אני שב לעיין, קודם כל, באלו מהשנים 2006-2000. בעודי מדלג לעייפה על המשוכות הלשוניות הז'ארגוניות (רשימה ראשונית של מילים בלתי נסבלות בעליל: הכלה, עודפות, מנעד, פרימה, נראוּת, דומוּת, הנכחה, היעדרות, רפרור, משמוע, מיצוב, הדרה, התקה, מובנוּת, ניכוס, מציגני, המשגה, מדרוג, משטור, מרחוּב, הסט), ובכן – בעודי נאבק עם השפה הבלתי ידידותית, שמתי לב לשם מסוים, החוזר ועולה תכופות בראיונות שונים שנערכו עם אוצרים בינלאומיים: ריקריט טיראוואניז'ה ((Tiravanija, אמן יליד בואנוס-איירס, 1961, בנו של דיפלומט, ובהתאם – גדל בתאילנד, אתיופיה וקנדה, קיבל חינוכו האמנותי בקנדה ובניו-יורק ופועל ברחבי העולם ממקום מושבו בניו-יורק. טיראוואניז'ה – אמן חובה באירועי האמנות הבינלאומיים הלוהטים, השם הלוהט של "האמנות ההשתתפותית" (או "אסתטיקת היחסים", Relational Aesthetics). באפריל 2013 כבר הגיע לתל אביב וערך, ביחד עם רפרם חדד, ארוחה + משחקי פינג-פונג ב"ארטפורט". "זה היה נורא", סיכם יונתן אמיר ב"ערב-רב".

 

סקרנה אותי תופעת טיראוואניז'ה, בין בפן הגלובליסטי שלה, בין בפן האמנות החברתית-פוליטית שהלה מתמחה בה, ויותר מכל, בפן הצלחתו הפנומנאלית.

 

ואז, למדתי על פריצת הדרך שלו, אותן עבודות חברתיות, או אירועים, או התרחשויות, או פעולות שיזם מאז תחילת שנות ה- 90: ב- 1990, בגלריה "פאולה אלן" שבמנהטן, טיראוואניז'ה בישל אוכל תאילנדי והגישו למבקרים. ב- 1995, כאשר חזר פעם נוספת על אותו עקרון מצליח בתערוכה בינלאומית במוזיאון "קארנגי" שבפיטסבורג, פנסילבניה, הוא כלל גם טקסט קירוני המפרט את המרשם להכנת מנת הקארי הירוק שבישל והגיש למבקרים בתערוכה. ב- 2007, שוב אותו מתכון של מיצב מטבחי, הפעם בגלריה "דייויד צוורנר" שבצ'לסי, מנהטן. עדיין ב- 2012 נשאר טיראוואניז'ה נאמן לעצמו, שעה שהפך את חלל ה"גראנד פּאלֶה" שבפאריז (במסגרת ה"טריאנאלה") לתריסר שעות של סעודה המונית חגיגית, שנסובה כולה על הכנה והגשה של מרק טום-חה-גאי התאילנדי (מרק עוף וקוקוס). עתה, טיראוואניז'ה כבר היה כוכב עליון בינלאומי. דרכו לתל אביב נסללה. ולמותר לציין, שלא הזכרנו אלא קומץ מהארוחות שהגיש האמן ברחבי עולם האמנות הבינלאומי.

 

מנגד, הנה מספר נתונים פרובינציאליים: ב- 1975, בעודו תלמיד במחלקה לאמנות ב"בצלאל", יצר ז'אק ז'אנו, עבודה המיוסדת כולה על ארוחה מרוקאית שהכין והגיש לתלמידי ומורי המוסד. ב- 1977 חזר ז'אנו על אותה פעולה בתערוכת-יחיד שהציג בגלריה Acme בלונדון. בקטלוג תערוכתו במוזיאון הרצליה משנת 1994 כתב עודד ברושי:

"האוכל הוא נושא חשוב כאן. ז'אנו בישל ואכל עם קהל המבקרים בפתיחות של כמה מתערוכותיו. בגלריה בתערוכתו הראשונה בלונדון הגיש קוסקוס, מאכל מרוקאי טיפוסי, לבריטים מופתעים; […] בירושלים ערך ארוחה עם משפחתו בפתיחת תערוכה שכללה את כל הרהיטים, החפצים ויצירות שצבר בביתו. [הערה: ב- 1999 וב- 2005, בניו-יורק ובגלריה "סרפנטיין הלונדונית, העביר טיראוואניז'ה את כל תכולת ביתו לחלל האמנותי. ז'אק ז'אנו עשה זאת בירושלים לפניו/ ג.ע]. טקס האכילה בפתיחת התערוכות הוא סוג של התמזגות עם הקהל, […] ניסיון לשבור מחיצות, להכריז על כנות מוחלטת: הנה אני כאן, אנושי לגמרי, אוכל ושותה כמו בבית. […] בביאנאלה לפיסול בעין-הוד (93') בנה טאבון ענקי מחומר וכיבד את העוברים ושבים בפיתות שאפה בו."[1]

 

מכיוון שונה: ב- 2001, במסגרת אירוע ירושלמי רב-תחומי ב"הזירה", הציגו גדעון גכטמן ובנו, יותם, "מרקייה" – יצירת אמנות שלא הייתה כי אם דוכן למכירת מרק תאילנדי, שהוכן בידי השניים ונמכר למבקרים בתערוכה.

 

בהחלט ייתכן, שאני עושה עוול לגכטמן האב ולבנו, שניהם ז"ל, אבל – לצורך העיון – אני מוכן (או נאלץ) להניח, שהמרקייה התאילנדית של השניים ינקה השראתה מטיראוואניז'ה.

 

כי ככה זה בפרובינציה: אתה קולט השפעות והשראות מהמרכזים, יהיו אשר יהיו. ואפילו עשית מעשך בתום לב ומבלי להכיר את התקדים – ברוב המקרים, כאמן פריפריה, נחרץ גורלך לפגר-משהו אחר תקדימי המרכז.

 

אך, חמור יותר גורלך בבחינת אמן מקורי ופורץ דרך, שקָדַם לפריצת הדרך שם במרכזים: הנה כי כן, גם אם בישלת והגשת אוכל מרוקאי שנים רבות לפני שטיראוואניז'ה בישל והגיש אוכל תאילנדי – אכלת אותה: העולם מריע ל"גֵר היושב בתוכו" ולא ל"אחר" הפועל בירושלים, ולוּ גם שהה זמן-מה בלונדון וחזר שם על פעולתו החדשנית (והאותנטית!). עצם העובדה, שבאת מישראל, שלמדת בישראל, שצמחת וגדלת בישראל ולא בניו-יורק, למשל – די בעובדה זו כדי לפסול אותך למעמד נושא הלפיד. ולא, שום עניין פוליטי, שום חרם ואפילו לא שום אנטישמיות, אלא רק עניין של יחסי כוחות בין מרכז ופריפריה: טיראוואניז'ה, למרות שעשה את מעשה ז'אק ז'אנו בדיוק חמש-עשרה שנים אחרי ז'אק ז'אנו, יוכתר בתואר "האמן כמסעדן חברתי", הוא ולא ז'אנו.

 

כזו היא הכוחניות היהירה של המרכז; כזו היא האגוצנטריות המתנשאת שלו וכזה הוא עיוורונו כלפי כל שזר לו (אלא אם כן, הואיל "לגלות" את אמנות הפריפריות ולהעניק לה חסדו הזמני – האמנות הפולנית, האמנות הקובנית, האמנות ההודית, האמנות הסינית…).

 

אך, מה לנו כי נלין? הן, אנחנו מכירים זאת היטב ממחוזנו, מיחסי מרכז-פריפריה במרחבי א"י, קרי – יחסי תל אביב וערים/יישובים/כפרים וכו' שמחוץ לתל אביב. שהלא, אם את ואתה יושבים, למשל, בקיבוץ דפנה שבגליל העליון ויוצרים אקוורלים נפלאים (רחל רבינוביץ') וציור פוסט-מושגי רציני (אלי קופלוביץ') – מה הם סיכוייכם לכבוש את תודעת תל אביב (ואפילו שבגרתם את "בצלאל" ואפילו שעשיתם מאמץ והצגתם בגלריה "הקיבוץ")?! ובבקשה, אל תסיקו מהכתוב שלילת תקציבים מתל אביב והזרמתם לפריפריה.

 

אך, רק רגע: האם יחסי הכוחות מרכז-פריפריה לא איבדו מתוקפם בעידן הגלובליסטי, עידן "הכפר הגדול"? אז, הרי לנו המלכוד: כשהעולם הפך גלובליסטי, וסוף-סוף אתם נוכחים בניו-יורק, לונדון וברלין, וכשאוצרי ה"שם" מגיעים לביקור "כאן", ואפילו אתם מציגים בירידים ובביאנאלות – אבוי, קריטריון החדשנות איבד את שיניו… שעתה, לא עוד קובע מי עשה מה קודם, אלא – לאיזה גוף בר-השפעה וממון (גלריה, אספנים) אתה/את מחוברים. את ואתה עשויים להיות גאונים; אבל, אם אינכם מקושרים ל"כן-שיגור" משמעותי – ה"טיל" שלכם לא יגביה עוף, ושוב, מין טיראוואניז'ה כזה או אחר יהיה "שיחת היום", בעוד אתם משוחחים עם עצמכם ועם חבריכם הישראלים.

 

לדאבון הלב, עשרות השנים האחרונות הורונו: גם אם זכית בנס, והצגת במוזיאון או בביאנאלה או בגלריה או ביריד יוקרתיים – משך תהילתך כמשך חיי פרפר. וברור, גלובליזם או לא גלובליזם, שום גלריה ישראלית ושום אספן ישראלי לא יזניקו את אמנותכם לשמים. כי גם כשהעולם הפך-לכאורה לכפר אחד, דין הפריפריה הוא דין הפרובינציה. לכן, את ז'אק ז'אנו תפגשו בכליל שבגליל המערבי, ואילו את ריקריט טיראוואניז'ה תפגשו בטרמינל בדרך בין בייג'ין ללוס-אנג'לס.

 

 

 

[1] עודד ברושי, קטלוג תערוכת "ז'אק ז'אנו: 'מיצב עם תרנגולות אנונימיות', מוזיאון הרצליה, 1994, עמ' 12-11.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: