חדרי בריחה

                                 חדרי בריחה

 

לתערוכת הסיום של המחלקה לאמנות ב"בצלאל" 2017 אתה מגיע (אם אתה מגיע; הן, בעבר, נשבעת לחסוך מעצמך את העונש) בתקווה לרחרח מגמה אמנותית, כיוון כלשהו, נטייה כזו או אחרת, כתובת על הקיר שפרחי-האמנים אולי מסמנים. זה כבר שנים ארוכות, שלמדת לוותר על איתור מגמות בתוך הריבוי, ואף הסקתָ שה"אין מגמה" היא-היא המגמה בת-זמננו. ואף על פי כן ולמרות הכול, הנה אתה מגיע להר-הצופים בציפייה חד-שנתית מחודשת לפגישה עם מָשושי הנעורים, ראיית עתידות.

 

אתה מגיע מפוכח, חבול, עייף, שבע-תלאות אמנותיות, ובכל זאת, משהו בך עודנו חי, ער; פרפורים אחרונים של סקרנות ואשראי. תהום מפרידה בינך ובין אותם מתי-מעט המכריזים בכיכרות על "פריחה אמנותית חסרת תקדים" ועל "האמנות הנעלה". וחרף זאת, אתה יוצא אל הלהט הירושלמי ונוסע אל המובלעת שעל ההר לקבל את הבשורה.

 

אל תבקשו את הבשורה במרחבי הציור. גם אם ניתן לאתר מספר כישרונות בין ציירות וציירי המחלקה לאמנות – המדיום קופא על שמריו (ואפילו אם הוא חף מכל ריאליזם מהסוג השגור בבתי-האולפנה המסוימים). לא כאן תמצאו אפוא את התמרורים. כי אלה, שוכנים בעיקר במיצבי התערוכה ורובם מאותתים לך נוסחה אמנותית האומרת: אמנות = חדר בריחה.

 

נבהיר: שלא כשעשועי "חדרי-הבריחה", מהם אנו מתאמצים להיחלץ, חדרי-הבריחה של בוגרי המחלקה לאמנות הם חללי אסקפיזם, חללי מקלט להתבודדות ולהתענגות על הפנטזיה של היחיד הסגור בתאו. בריחה-אל שהיא בריחה-מן. קחו את החדר הפרטי שעיצב לעצמו פיראס פראח סביב האופנוע האהוב עליו: גראפיטי בערבית על הקיר, "ציור-פעולה" אקרילי מתפרע ש"צויר" על הרצפה באמצעות רכיבה באופנוע על צבעי האקריליק (שפופרות הצבע עודם שם), ציור נשען "אגבית" על המיטה וכו' – חדר שכולו דרור פראי בסימן חירות הדהירה/דריסה על האופנוע, שעתה ניצב לו קפוא כאליל. החדר: מרחב עונג פרטי, מתחם ליבידי. השוו את חדר-האופנוע לחדר-האופניים ה"מטופלים" הניצבים במרכז מיצב אחר בתערוכה, חדר שכולו "מאורה" של גחמות חומריות, ססגוניות ו"ארט-ברוטיות", מפלטו הביזארי של "תמהוני" אאוטסיידרי… ומה תאמרו על הארנב האומלל, "דודו", הכלוא בכלובו השקוף, בעוד המבקר בחדר התצוגה (של ענבר חגאי) משוגר ל"כלוב" וירטואלי באמצעות משקפת מציאות מדומה ואוזניות. עתה, כבר משגרת אותך האמנית אל אַל-מקום סטרילי לגמרי.

 

יש, שחדרי-הבריחה של בוגרי המחלקה לאמנות נושאים בחובם מסמני לחץ וחרדה: כאותם תאי לביד, שעיצבה ענת קינן, ואשר קירותיהם הניידים (על מסילות) פותחים וסוגרים את החלל על המבקר, כאוות זרועו המזיזה. בכל מקרה, אתה שוהה בתא חסר-זהות הסוגר עליך יותר או פחות. או המודל הלבן שבנתה בת-אל אלפסי – מבני עץ ומראות, מינימליסטיים-גיאומטריים ופסוודו-אורבאניים, היונקים גם מהקשרים צבאיים (אלונקות, למשל), – הצעה למבנים פונקציונאליים בלתי-ידידותיים בעליל, אשר אף הם "מקלָטים". אך, רוב "חדרי-הבריחה" של הבוגרים עומדים בסימן אסקפיזם נהנתני, דוגמת תא-היחיד, צריף עץ המרופד כולו בתוכו בפרווה סגולה, שבנתה לילי האז (הדרי) ובו היא משמיעה מוזיקה. או מיצב הבר של מועדון הלילה שהציב יאמו לצורך מיצגו. כולם מתחמי מקלט, כולם חדרי בריחה מהכאן והעכשיו, חדרי מילוט מההווה המעיקה של ישראל 2017. חדרי מנוס אל ההסחה הפרטית הפנטזיונית, ושייחרב העולם.

 

כזו היא גם הרוח הנושבת מאולם ה"חנות" או בית-המלאכה הצנוע, שעיצבה גיל גולדשמיט לעבודת מיצב-מיצג, בה אישה-גבר בשם "פְרידָה ניפְּל", רוקחת-לכאורה בושם תבלינים (הצומחים בחדרון סמוך). והרי לנו עוד חלל בדיוני, זירה לפנטזיה ולגחמה פרטית של אמנית צעירה, הבוראת לעצמה (ולנו) חלל מילוט ממועקות קיומה-קיומנו. את תסמונת המנוס הזו תאתרו בעבודות שונות בתערוכת הגמר הנדונה ב"בצלאל". כגון, בסרט-הווידיאו של אותה גולדשמיט ביחד עם אילה גיא, בו תִצפו בפרודיה על ז'אנר סרטי הקראטה, אך על רקע ירושלים, העיר שלא חוברה לה יחדיו. בהתאם, לא תופתעו לגלות בתערוכה, בסמוך למזכירות המחלקה לאמנות, כוך שנהפך בידי מספר בוגרים ל"חדר" (חדרו של אספן אובססיבי?) הדחוס במדפים ועליהם אינספור מושאים רנדומאליים, שנלקטו ללא כל קשר וחוברים יחדיו לעוד מקום-לא-מקום בדיוני, הזוי, אָחֵר, מעֵבֶר למקום ולזמן.

 

ואז אתה מגיע לחדר האחרון במסעך במבוכי "בצלאל": חדרה של איילא טוטח – חדר שטוף אור, מעוצב בסגנון אורנמנטי-מוסלמי מובהק והמשקיף מבעד לסבכת המשברייה אל בתי הכפר הערבי, עיסאוויה, השוכן למרגלות "בצלאל" בשכנות למחנה צבאי. זהו החדר האחד והיחיד בתערוכה שמזמיננו פנימה על מנת להרחיב את השקפתנו (במובן הרחב והצר של המילה) החוצה. בנינוחות הערבית האידילית-לכאורה של החדר הזה, מזמין-האורחים, ספוגה אירוניה מרה, שבעומקה שולחת חיציה (כדורי ספוג?) אל שאר חדר-הבריחה ה"בצלאליים".

 

אם כן, מה העלנו בחכתנו? להערכתי, אישור מיצבי למגמת ההיבדלות, הפרישה, ה"תעזבו אותי בשקט", ה"תנו לתפוס ראש", שאת אותותיה איבחנו עוד לפני כעשור בציור המקומי הצעיר. אלא, שאם הציור דאז ביקש אחר האַל-מקומי ואחר "השָם החדש" באמצעים ציוריים "מינוריים" (הרופף, הדהוי, החיווריין), באים עתה המיצבים של "חדרי הבריחה" בבחינת סביבות-יחיד של הליבידי והביזארי, מִתחמים תיאטרליים, רב-חושיים ופעולתיים. אלה הם תאי קיום אלטרנטיביים, "ג'וינטים" ו"צ'ייסרים" של אמנות.

 

בשורה חדשה? כמובן, שלא: את מקלטי החרדה (זוכרים את מיצבי סרג' שפיצר משנות ה- 80?), את תפאורת הבר במועדון (זוכרים את גיא בר-אמוץ בשד' רוטשילד 69 משנת 2011?), את החלל הווירטואלי (זוכרים את עבודות הווידיאו של רן סלאווין?), אפילו את התא הפרוותי-חושני (זוכרים את גלית אילת ומקס פרידמן בצריף מ- 1994, תערוכת "מטאסקס"?) וכו' – לא, בוגרי "בצלאל" לא ניסחו שום תחבירים חדשים. אבל, בְסחף המגמה טמונה ה"בשורה", שכותרתה: "דור בורח מפני…".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: