דמדומי הקטלוג

                               דמדומי הקטלוג

 

נכנסתי לגלריה ירושלמית (כן, עוד קיים דבר כזה) וקיבלתי לידיי קטלוג. משום מה, ריחו של דבר-מה מיושן עלה באפי: השידוך הישן והטוב, וכמעט המובן מאליו, בין תערוכה לבין קטלוג – אותה חוברת בת כ- 24 עמודים, מבוא של האוצר(ת), מספר תצלומים – השידוך הזה נמצא בדרכו לגט, כלומר – הופך נדיר יותר ויותר. הניחו לרגע בצד את המוזיאונים למיניהם ואת מוסדות האמנות הציבוריים (מגלריות אוניברסיטאיות דרך בתי אמנים ועד ל"מרכזי" אמנות) – המוזיאונים מוציאים לאור "ספרים", יותר מאשר קטלוגים; חישבו על אינספור תערוכות-היחיד המוצגות באינספור הגלריות הפרטיות ושאלו את עצמכם: כלום לא מתרחש נגד עינינו פיחות מתמשך בחשיבותו של הקטלוג, בתדירותו, בצורך בו? תשובתי חיובית ואנסה להסבירה.

 

פעם נוספת: מצד אחד, ספרי מוזיאונים עבי-כרס ובעלי כריכה קשה, עשירים בחומרים חזותיים ובמאמר/מאמרים מונוגראפיים (מוזיאון תל אביב, נציין, התכווץ בפורמטים של ספריו בשנתיים האחרונות); מצד שני, ירידה דרמטית בכל הקשור למוסכמה הזכורה היטב לוותיקים שבינינו: אם לא תיעדתָ בקטלוג, כמו לא הצגתָ כלל. הן רק לפני כעשוריים, אמן לא היה מעלה בדעתו לצאת בתערוכה ללא קטלוג נלווה. היום, הרבה הרבה פחות. גלריה "גורדון" עוד מוציאה פה ושם קטלוג, אך כמעט שום גלריה פרטית אחרת אינה עושה זאת עוד, אף אינה מעודדת את האמן המציג בה לתמוך במימון קטלוג.

 

מה ההסבר? התשובה המתבקשת ביותר קשורה, כמובן, באתרי המרשתת. כמעט לכל אמן יש כיום אתר פרטי, בו מתועדות עבודותיו, לצד ביקורות שנכתבו-אם-נכתבו, וגם קורות-חיים. האתר החינמי מייתר את קטלוג-הדפוס, שלא רק שתובע ממון בלתי מבוטל, אלא שהיקף תפוצתו נמוך-יחסית (יחסית לאתר, שלא לומר ה"פייסבוק"), וסופו – במקרים רבים – בפח אשפה.

 

ספר, אלבום רב-תפארת, זה כבר משהו אחר. פונקצית הכיבוד והרימום, שהייתה שמורה פעם לקטלוג[1], שודרגה לרמת הספר-אלבום. זוהי משאת-הלב החדשה של האמן, זהו האופק שאליו הוא חותר. כצפוי, ראשית המהלך הזה במגא-ספרים כבדי-המשקל של ה – Moma, "מרכז פומפידו" וכו'[2], בעיקר מאז תחילת שנות ה- 80, והמשכו בשנות ה- 90 והאלפיים בתל אביב, ירושלים, תפן וכו'. בעת האחרונה, נחלשת תופעה זו בישראל. אך גם מעבר למשקלו הפיזי של הספר, מוסדות האמנות הציבוריים בישראל עודם מוּנְחים(וטוב שכך) על ידי המשוואה האומרת – תערוכה=טקסט=קטלוג. לעומת זאת, הגלריות והאמנים כמעט שהשתחררו מה"כבלים" הללו. אפשר גם, שנוכח זוהרו של האלבום הגדול והמושקע, התגמד ערך-הכבוד שבחוברת המצומצמת, גם אם דפיה נוצצים בכרומו. כמקובל באמנות דעכשיו ובעולם העסקים בכלל, הגדול הביס את הקטן.

 

לא פחות מכן, דומני, שחל בעולם האמנות (בעולם ובישראל) פיחות גם במעמדו של הטקסט, הקטלוגי והאחר. נראה, שאמנים וציבור עייפו מהמלל ומהתיאוריה, לאחר הגלים הפילוסופיים הגבוהים של שנות ה- 90. כבר במאמר מחודש מאי 2015 טענתי:

" משהו הולך ומשתנה. תחילה, היה זה בגלריות, בתערוכות קבוצתיות: המנהג הנפסד הזה לסלק מהקיר תוויות עם שם האמנים (שלא לומר, פרטי העבודה המוצגת). […] חרש-חרש ומבלי משים, הזדחלה לה המתקפה נגד הטקסט גם למתחם המבוצר של הקטלוגים המוזיאוניים. עודנו בראשית הדרך, ואיני משוכנע שרבים שמו לב לתופעה, לפיה אומצה דיאטה משמעותית לפרסומי תערוכות וכמעט שפסק השיטפון של הספרים עבי-הכרס. מזה חודשים ארוכים, שהקטלוגים קטנו בפורמט, רזו להפליא, ומה שהיה בעבר מונוגראפיות חקרניות, שב והפך ל'מבואות'."[3]

 

האם כל אותם המוני מארגני תערוכות, אלה הקרויים "אוצרים" (כך בהזמנות ובפרסומות לתערוכות), כלום עודם מודרכים על ידי התשוקה לטקסט? איני משוכנע:

" אני מנסה לחשוב, למשל, על אוצרות ואוצרים צעירים – ויש המון מאלה בעשוריים האחרונים – שהוכיחו עניין במחקר מונוגראפי. איני מצליח להיזכר ביותר משניים-שלושה, וגם הם אינם ממוסדות המרכז. כותבי המונוגראפיות הגדולות נמנים כמעט כולם על דור מבוגר הרבה יותר. […] המעבר ההדרגתי הבין-דורי של האוצרים […] מאשר פיחות גדול ב'טרחנות' היסטורית מונומנטאלית ועניין גובר בביטוי 'תזה' אישית בפורמט צנוע. התחושה המתחזקת היא, שמתחיל 'להישבר' מגודש המילים. בעיקר במרכז, פחות בפריפריה (עין-חרוד עדיין מאמינה בחקר האמנים). הרושם המתחזק הוא, שאותה חברה ואותה תרבות ישראלית עכשווית, המסתפקות בדואליות של כותרת ראשית ו'שורה תחתונה', המְתַקשרות במסרונים לאקוניים להחריד (ומבטלות את תיבות הדואר, משמע כתיבת מכתבים), המעניקות במֶדיה מקום מרכזי לדימוי החזותי, הדוגלות בתקצירי הוויקיפדיה על פני קריאה למדנית מפרכת, – חברה ותרבות שכאלו גם פחות ופחות מאמינות בארכנות מילולית בהקשר האמנותי."[4]

 

ועוד אוסיף, שפעמים רבות מדי, כשאתה כבר קורא איזשהו טקסט קצר, המחולק כדף בכניסה לגלריה או שתלוי על הקיר, על פי רוב, הטקסט הזה מאחז את עיניך במלל-סרק נפוח ומתחזה.

 

לא נשכח גם את מכת הריבוי, אותה שפיעה כמותית של פרחי-אמנים, אשר די בה כשלעצמה בכדי לדכא באמן צעיר את החפץ בקטלוג: מה הטעם, מהרהר האמן הצעיר, להשקיע בחוברת, שתוחלת חייה פחות מחודש ימים והיא נשחקת במאבק ההישרדות אל-מול אינספור התערוכות האחרות, שלא לומר – גורלה של החוברת, שבמקרה הטוב, תגיע למוזיאונים ולספריות ותיגנז במחסנים שבמרתף (דהיינו, אף לא תגיע למדפי-הספרייה, אליהם זוכים להגיע רק הספרים).

 

פעם, יחסי-ציבור אלמנטאריים של אמן כללו משלוח-חובה של קטלוג לעיתונות המודפסת ולאנשי מקצוע. כיום, במחוזותינו, עיתונות-אמנות מודפסת כמעט שאינה קיימת יותר, ואילו שניים וחצי מבקרי האמנות (המוגבלים לתערוכה אחת-שתיים בשבוע) לא יילֵכדו ולא ייכַּבשו על ידי חוברת-קטלוג. ההנכחה הציבורית עברה, כידוע, למדיה הדיגיטאלית, באמנות ובכלל. חלפו-עברו אפוא ימי הזוהר של הקטלוג מהסוג הישן – זה שנולד בסאלונים של המאה ה- 18 ונפטר במרשתת של המאה ה- 21.

 

בירושלים, אמנים עוד מפיקים קטלוג.

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אמנות-קטלוג-אמנות", במקור – הרצאה מ- 1991, בתוך: "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 135-123.

[2] שם, עמ'131.

[3] גדעון עפרת, "סוף עונת הרב-מילים", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", מאי 2015.

[4] שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: