האמן כמפיק-על

                             האמן כמפיק-על

 

תערוכת איי-ווייווי במוזיאון ישראל עוררה בי דחייה עמוקה. עבודות-הענק לסוגיהן, ביחד עם "שחזורי" המושאים הסיניים, לא הותירו בי כל רושם, בעוד "המְחאות הפוליטיות", העטופות בפאטינה של תקציבים על-אנושיים, הותירו בי טעם תפל, טעם של "בון-טון" ו"פוליטיקלי קורקט", מצד האמן ומצד המוזיאון גם יחד. כי תערוכת הכוכב הסיני במוזיאון ישראל היא מפגן של ידוען ולא תצוגת אמן; זוהי תצוגת כוח הממון וההפקה, ולא אמירה פוליטית אמיצה, כפי שמתיימרת להיות. וכשאני רואה את המוני-בית-ישראל מתמוגגים מהפורמטים האדירים ומהשכפולים עתירי הממון, אף מהאצבע המשולשת על הטאפטים האינסופיים – ברי לי, שאחת מן השתיים: או שהאמנות עבר זמנה, או שאני עבר זמני. כנראה, השניים גם יחד.

 

ב"פלאצו גראסי" שבוונציה מציג דמיאן הרסט את תערוכתו המפעירה-פיות, "אוצרות שלא-יאומנו מהאנייה הטרופה". את פני המבקרים מקבל פסל עצום-ממדים, יציקת ארד של "דמון עם סיר" – כ- 15 מ' גובה של פיגורה עירומה נטולת-ראש, אוחזת סיר בידה וגופה מכוסה אצות; אחת מתוך 189 פסלים מונומנטאליים מוצגים, שהפקתם עלתה – לדברי הרסט – למעלה מ- 50 מיליון דולר. אתה מסתובב באולמות הפלאצו, וכהבטחת כותרת התערוכה, אינך מאמין למראה עיניך: הנה ספינה קדומה שטבעה על כל אוצרות האמנות שבתוכה; והנה עוד ועוד יציקות "קלאסיות"-מיתולוגיות מרהיבות ואדירות-ממדים, שהפכו כולן בית-גידול לאלמוגים (וכיצד שלא ניזכר במשקעי המלח על הפיגורות והאובייקטים של סיגלית לנדאו, 2005; אך, איזה הבדל בהיקף ההפקה, כלומר בתקציב, ואיזה הבדל בתהליך היצירה ובאמינות!). ובינתיים, ההמונים עודם נוהרים, ההמונים עודים מריעים, ואילו בי גוברות תחושות הקבס והמיאוס.

 

המגמה העכשווית הזו של האמן כמפיק-על עם תקציב בלתי-מוגבל הפכה לבלתי נסבלת, הביטוי המקומם ביותר של ברית האמנות והכסף הגדול, משמע ברית האמנות והמסחר, בהיבט הדקדנטי ביותר של ברית זו. בקאסל, אני קורא בעיתון, מציגה מרתה מינוחין – האמנית הארגנטינאית – מבנה בגודל מקדש הפרתנון האתונאי, המורכב כל-כולו מאינספור ספרים מצונזרים. אני אוהב את הרעיון, את הנאורות התרבותית המבוטאת בו, אני מעריך את האובססיביות שבאיסוף כמות כזו של ספרים, ויותר מכל, אני מכבד את האפשרות האמנותית להפיק הפקת-ענק שאינה מותנית בגיוס טייקונים, בנקים, אוליגרכים וכו' לצורך מימונה.

 

הגודל קובע. את זאת כולנו יודעים: קח צילום בינוני, הגדל אותו לפורמט ענק – והרי לך צילום "חזק". הצג סרדין מת בתוך צנצנת פורמלין, לעומת גוויית לוויתן כחול בתוך אקווריום בגודל אולם. לך תתווכח עם גודל. הגודל מנצח. גדול הוא נשגב, את זה כבר קבע הפילוסוף, ג'וזף אדיסון, במאה ה- 18. אך, בעולם האמנות החולני של זמננו, לגודל מתלווה תדהמת העמל (המלאכה, האוּמנות המושקעת) המהמם, לו נוסף היוקר הבלתי נתפס של החומרים (גולגולת-היהלומים של דמיאן הרסט…). ומילה טרם כתבנו על מחיר המשלוח, הביטוח, ההתקנה. האמן כאלפיון-עליון. האמנות כאספקלריה בלתי-ביקורתית לפירות הרקובים (אך בעלי החזות הפתיינית) של הקפיטליזם, הניאו-ליברליות והגלובליזציה. ואיך לא – המוזיאונים הכורעים ברך בפני תעצומות החומר והממון.

 

כשאתה מתבונן בהפקות-העל הגרנדיוזיות הללו, אינך מתבונן בשום יצירת אמן, פשוט משום שלא האמן יצר את זה. לאמן היה, במקרה הטוב, רעיון, דימוי מנטאלי ראשוני, שאותו ביצעו – בתקציבים אסטרונומיים ובמיומנויות עוצרות-נשימה (שכמובן, אינן זוכות לאשראי ציבורי) – אמנים עלומי-שם מסין, רוסיה וכיו"ב. אמת ויציב, כבר הפַסָלים המינימליסטיים-גיאומטריים המערביים משנות ה- 60 חינכו אותנו להפקה אל-אישית של מפעלים ובתי-מלאכה. אלא, שאז, האל-אישי היה ממהות המסר המושגי של היצירות. כיום, הכאילו-אמנות של הפקת-העל משווקת את האמנים-הידוענים בתור היוצרים-לכאורה, היא מיח"צנת כוכבי-סרק, מוכרת להמונים אפקטים וכוח (ובעצם, את כוח הממון), מוחקת ומעלימה כליל ערכים שפעם-פעם נהגנו לזהותם עם יצירתיות בכלל ועם יצירת אמנות טובה בפרט. אין שמץ של ביטוי אנושי אמין בהפקות-העל האלו (ג'ף קונץ האמריקאי שייך לליגה הזו): אלו הן יצירות שכל-כולן עשיית רושם, כיבוש, דורסנות מנטאלית של קלגסי אמנות.

 

איפה זה מותיר את האמן הפשוט, ההוא מהסטודיו הקטן, מהתקציב המוגבל לבדים ולצבעי-שמן? על פניו, זהו הרגע והמקום להעלות על נס את שבחי "דלות-החומר", "האמנות הענייה", את צניעותו של האמן כאינדיבידואל אותנטי, בלה-בלה-בלה-בלה. אלא, שאנחנו, כלומר אני, יודעים/יודע, שהאלטרנטיבה הריאלית להפקות-העל, זו מהגלריות העכשוויות, קלושה עד מאד, ברוב גדול מאד של המקרים. שאנחנו/אני יודעים/יודע, שאל-מול האמנות כהפקת-על עתירת-ממון, מזדחלת לה (בארץ ובעולם) האמנות האחרת במצב חולני-כרוני קשה. זו גם זו חולות. ובהחלט אפשר, שמפלצות הפקות-העל צצו בבחינת מוטציות ו"גידולים" על גוף האמנות העכשווית. ועדיין התהייה: האמנות – עבר זמנה, או שאני עבר זמני? אל תענו לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: