משיחיות-השקר של המניפסט


                   משיחיות-השקר של המניפסט

 

יצאתי מדוכדך למדי מהסרט המצוין, "מניפסטו", שהוקרן אמש בפסטיבל הקולנוע בסינמטק הירושלמי. לא שחסרות לי סיבות להיות מדוכא בישראל ובירושלים של שנים, חודשים וימים אלה, אך סרטו המרשים של ג'וליאן רוזנפלד הותיר בי טעם מר בכל הקשור לתפלותם של מניפסטים, באמנות ומחוצה לה, הלא הם כל אותם מנשרים דרמטיים חוצבי-להבות, שבאבחת מילותיהם המגביהות-עוף, מחסלים תרבויות שלמות ומבטיחים עולם חדש, אדם חדש, שחר של יום חדש.

 

שטויות. במבט מפוקח אחורנית אל דוברי המניפסטים, מרביתם מודרניסטיים מהמאה ה- 20 ומתור-הזהב של האוונגרד, הם נראים לי כנערים בלתי מתוחכמים, אף כי מלאי תשוקה וכוונות טובות, שמילותיהם היוקדות הבטחות לְעולם אוטופי שלאחר ניקוי האורוות מזוהמַת העבר – מילים אלו אינן כי אם הקדמה אירונית למלחמת-עולם ראשונה או שנייה (והשלישית בדרך…), בה ייטַבחו הצעירים הללו זה אחר זה.

 

ראיתי את "מניפסטו" לפני כשנה בברלין: הסתובבתי בחלל הענק והחשוך של ה"האמבורגר בָּאהנוׄף", צופה ב- 13 המסכים המוצבים בו ומקרינים בו-זמנית מונולוגים מניפסטים, אמנותיים ברובם, מפיה של קייט בלאנשט היפיפייה והמדהימה. הצלחתי להתפעם אז מהווירטואוזיות של בלאנשט כשחקנית המחליפה 13 זהויות במסכים השונים, מעין סינדי שרמן קולנועית, אך לא הייתה לי אז הסבלנות להתעכב אצל כל מסך ולהשקיע בו מחשבה. לכן, כשהודיעה לי ג.ב-א שבידה צמד כרטיסים להקרנת אמש ב"סינמטק", ששתי להצטרף.

 

"מניפסטו" הוא סרט תובעני, שגם ציבור אינטליגנטי ושוחר תרבות ימצאנו מייגע ברמת המלל והיעדר הפעולה. אך, ל"מקצועני" עולם-האמנות זהו סרט-חובה בכל רמה שהיא: אתרי הצילום עוצרי-הנשימה, הדימויים החזותיים המדהימים שבצילומי הסרט (המזכירים, לא אחת, את תצלומי אנדראס גורסקי, הגרמני) – ארכיטקטורות פוסט-אנושיות, חללי בורסה אינסופיים, בתי-חרושת קולוסאליים וכו' – כולם מהווים סיבה טובה כשלעצמה לחזות בסרט המיוחד הזה. גם להטוטי משחקי-התפקידים של קייט בלאנשט הם, כאמור, סיבה מצוינת נוספת. אך, יותר מכל, זהו סרט מעורר מחשבה על תפלותן של מילים גבוהות ואידיאולוגיות הרות-עולם. אם תרצו, "מניפסטו" הוא סנוקרת לתיאוריות ולאידיאות של מהפכים באמנות ובהיסטוריה, נוקאאוט למצעים מילוליים מהפכניים בכלל, וזריקת-מוות לאוונגרד, גם אם כבר ידענו על מותו מזה זמן רב.

 

"מניפסטו" הוא מארג של 13 מניפסטים, רובם מוכרים להיסטוריונים ולתיאורטיקנים של האמנות.. הסרט פותח ב"מניפסט הקומוניסטי" של מרקס ואנגלס מ- 1848, ממשיך במניפסט הפוטוריסטי של מארינטי מ- 1909, ממשיך הלאה במניפסט של "דאדא" שחיבר טריסטן צארה ב- 1918; מדלג משום-מה (או, שמא רק נדמה לי) על המניפסטים האקספרסיוניסטיים, הקונסטרוקטיביסטיים ועוד מתחילת המאה ה- 20 (אך, כמדומני, שכן קלטתי את המניפסט הסוריאליסטי של אנדרה ברטון, אך איני בטוח); חודר אל המחצית השנייה של המאה ה- 20 (מניפסט "פלוקסוס" של ג'ורג' מאציוּנֶָס מ- 1963; מניפסט ה"סיטואציוניסטים" שכתב גי דֶבּוׄר ב- 1960; מניפסט האמנות המושגית, ועוד; ומגיע עד למניפסטים קולנועיים, דוגמת אלה של ז'אן-לוק גודאר, או "דוׄגמה 95" (של הקולנוענים הדניים, לארס פון-טראייר בראשם), או ג'ים ג'ארמוש ("חוקי הזהב של עשיית סרטים", 2004).

 

לא ציינתי את מניפסט הפוסט-מודרניזם (אם בכלל קיים דבר שכזה), המושמע אף הוא בסרט, והסיבה, דומני ברורה: שכן, חרף הצהרות פוסט-מודרניות מוקדמות בתחום הארכיטקטורה בעיקר (רוברט ונטורי, צ'רלס מור), אך גם בתחום הציור-פיסול (אקילה בוניטו-אוליבה, "הטרנס-אוונגרד האיטלקי"), אחת מבשורות הפוסט-מודרנה הייתה הקץ למניפסט. את הבשורה הזו ניתח וביסס, כידוע, ז'אן-פרנסואה ליוטאר ב"המצב הפוסט-מודרני" (1979), בהצביעו על שבר האידיאולוגיות הגדולות" בכלל. לתפיסתי, כל הסרט הזה, "מניפסטו" הוא – בסופו של דבר – אישור ל"מניפסט" הפוסט-מודרני. כי, לא זו בלבד, שחילופי המסכות המסחררים של קייט בלאנשט (פועלת במפעל, מורה בבית-ספר, קריינית חדשות, כוריאוגרפית ממוצא רוסי, אמא בורגנית, אשת חברה "נוצצת" וכו' וכו') מטעינים את המונולוגים המניפסטים בממד של התחזות בדיונית, המעקרת כל סיכוי לאותנטיות, אלא שעצם הטלת כל המניפסטים יחד לקלחת אחת בוראת סלט מקושקש, עתיר סתירות פנימיות, שתמציתו פאתוס וגיחוך על תמימותם של מניפי הדגלים הרעיוניים, מחריבי עולם האתמול ומבשרי עולם המחר. ובקיצור, פוסט-מודרניות.

 

אמת, אין לבלבל בין מניפסט לבין מצב העניינים בעולם, ואף לא בינו לבין תמורות אמנותיות חשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית לדורותיה. בהחלט אפשר גם, שאלמלא הלהט המילולי המופרז והיומרני, לא היו מתקיימות התמורות האמנותיות. אלא, שכריזמה אמנותית לחוד והבטחה טקסטואלית לחוד. שכן, במבט לאחור, שום מוזיאון לא נשרף (כן, דעא"ש השמיד מוזיאונים בהסתמך על "מניפסט" קדם-אוונגרדי בשם "קוראן"), שום זעיר-בורגנות לא נכחדה, שום אָשיות תרבות לא נמחו וכו'. דהיינו, למילים הגבוהות של המניפסטים לא היה כיסוי היסטורי. יתר על כן, במסגרת אותו מבט מפוקח וציני (לצערנו הרב), שום עולם חדש לא נברא בכוח האמנות החדשה: העולם המטונף של הפרולטריון המנוצל במנצ'סטר של 1848 עטה את בגדי הדיכוי והניצול הניאו-ליברליים של הקפיטליזם העכשווי; הניכור הטכנולוגי של שנות ה- 60-30 עודנו שולט בתרבות הדיגיטלית של שנות האלפיים; ארכיטקטורות המגדלים המתנשאים של בעלי ההון אינם טובים מהאסון הארכיטקטוני של השיכונים (חרף הבשורה השוויונית שבשורשן, וראו מניפסט ה"באוהאוס" של מרטין גרופיוס); מלחמות אימפריאליסטיות, השמדת עמים, הפצת נשק, מניפולציות שיווקיות, שקרי מנהיגים וכו' וכו' – עולם כמנהגו נוהג, והמנהג רע כשהיה, אולי אף רע יותר.

 

לכן, מ"מניפסטו" אתה יוצא מדוכדך. אתה, שגדלת על ברכי המודרניזם ואמונות-השווא שלו (במניפסטים המודרניים למיניהם) ב"הריסה צורך בנייה מחדש" (קרל מרקס), באלימות המטלטלת ומתקנת (ארטונין ארטו), ב"שחרור" האנטי-מוסדי (הרברט מרקוזה), וכיו"ב – אתה יוצא מהסרט הזה ובלבבך אך בוז למשיחיות הגלומה בשפה, משיחיות-שקר. אתה יוצא מהסרט נושא בלבך תחושת חורבן, כמו פסעת על הריסות ההבטחות המניפסטיות המונומנטאליות. כי מה שעושה הסרט הזה, הוא לפתוח בפסגה המניפסטית ההרואית של תיאור האסון הקפיטליסטי (מרקס, כאמור), אך ורק על מנת לשתפנו בדה-קונסטרוקציה רבתי של העיקרון המניפסטי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: