נופיו הארצישראליים הנהדרים של אברהם אדולף ברמן

 

 

 

בספרי הציירים היהודים מתחילת המאה ה- 20 הוא כמעט שאינו נזכר. גם בבחינת מי שצייר ולימד ציור בארץ ישראל – הוא כמעט שלא הותיר אחריו כל עקיבה בזיכרון התרבותי המקומי. ניתן לומר עליו, שהוא אחד הציירים הנשכחים ביותר. אך, אברהם אדולף ברמן, יליד 1876, שנספה בגטו ביאליסטוק באוגוסט 1943 במהלך אקציה נאצית (דהיינו, בגיל 67), ראוי מאד שייזכר, ולו בזכות ציורי הנוף הארצישראליים שלו מהמחצית השנייה של שנות ה- 20.

 

הייתה זו ידידתי, מירה, נכדת הצייר לודוויג בלום, שהפנתה את תשומת לבי למספר ציורים מרגשים שראתה באוסף פרטי ירושלמי. זכרתי, שאדולף ברמן לימד ב"בצלאל" בין השנים 1929-1925, אך מעולם לא נתקלתי בעבודות שלו, ואם נמכר ציור מציוריו במכירה פומבית זו או אחרת, לא שמתי אליו לב. עתה, אני פותח אליו את לבי ואת עיניי, ואני רק מתאר לעצמי, שאלמלא נסגר "בצלאל" ב- 1929, כל הסיכויים שברמן היה ממשיך להורות בו ולא היה שב לפולין ומוצא בה את מותו האכזר. ועוד אני חושב על תלמידיו באותן ארבע שנים אחרונות של "בצלאל" – בהם יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטמצקי, אהרון אבני, אריה ארוך, משה קסטל, זאב בן-צבי ושאר עמודי תווך של המודרניזמים שלנו. כולם חייבים, מן הסתם, משהו מראשית דרכם גם לאדולף ברמן.

 

ישנו א.ברמן של ציורי יהודים בשטעטל, ציורי ז'אנר מהסוג ה"עייף" של מה שקרוי "אמנות יהודית": ריאליזם אקדמי אפלולי וקודר של הווי דתי וקיום עני. בהקשר זה, ברמן צייר ציור צהבהב של יהודי בקפוטה הנושא דליים על אסל לרקע ביתן-באר עם גג רעפים מחודד, הוא צייר כלה יהודיה (1914), צייר זקנים יהודיים יושבים בבית-הכנסת (או בית המדרש) עטופי טלית ולומדים גמרא (באחד מאלה, נראה יהודי קשיש שנרדם על השולחן תוך כדי השיעור) וכו'. ברובד זה, לא היה ברמן שונה בהרבה מציירים יהודיים כאיזידור קאופמן, ליאופולד פיליכובסקי, לזר קרסטין, שמואל הירשנברג, יוסף בודקו ועוד.

 

אך, ישנו א.ברמן האחר, זה של הנופים והטיפוסים האקזוטיים, אותם צייר ב- 1911 בקירוב בערי צפון-אפריקה ובמדבר סהרה, ובעיקר – בארץ-ישראל של 1929-1925. אלה הם, לטעמי, ציוריו ה"מדליקים" יותר, ולו רק כיון שדולקים בתאורה דרמטית, שאינה חוששת מפני שעות השיא של האור והחום המזרחיים.

 

יש אומרים שאברהם אדולף ברמן נולד בריגה ויש אומרים שנולד בטוּקוּם הסמוכה לעיר מיטאווה. כך או כך, הוא נולד בלאטוויה להורים שהיגרו אליה מלודז'. במקורות נידחים באינטרנט אני קורא, שזמן-מה לפני 1900, הוא למד אמנות בלודז', בבית ספר פרטי לרישום שבהדרכת יאקוב קאצנבוגן היהודי. מאוחר יותר, בין השנים 1904-1900, המשיך בלימודי אמנות במינכן , תחילה באופן פרטי ולאחר מכן, באקדמיה לאמנויות יפות, בהדרכתו של גבריאל פון-האקל (צייר גרמני שהתמחה בנושאים היסטוריים והיה גם מורו של פרנץ מארק, האקספרסיוניסט הגרמני). עוד אני קורא, שציוריו גרמו למבקר האמנות הפולני, זיגמונט בומברג-באטובסקי, לציין את הפיטורסקיות של יצירותיו ואת המגוון הרחב של נושאיו ("צייר צנוע זה תמיד התייחס ביסודיות ובאהבה לכל נושא על מנת לפתור באופן המיטבי את סוגיית ייצוגו."). את רוב חייו העביר ברמן בלודז' שבפולין, אך ב- 1905, משהצליח למכור מציוריו לאספן, נסע לפאריז, חי בה במשך חמש שנים, צייר ואף למד באקדמיה מקומית.

 

ב- 1910 יצא אדולף ברמן למסע בברצלונה, מארסיי, מאיורקה, אלג'יר ומרוקו וצייר טיפוסים אקזוטיים (דוגמת מתופף שחור-עור, עגיל גדול לאוזנו, טורבן לבן כרוך לראשו, המצויר כנגד ארבע נשים רעולות עד תום בגלימותיהן הלבנות. יצוין גם דיוקן אחר של צעירה שחורת-עור בטורבן צהוב) וגם נופים אקזוטיים ("רחוב ערבי": ערבים ססגוניים בלבושם, פניהם מטושטשים, חולפים לרקע בתי-העיר האדמדמים, שהושטחו, אוחדו וטושטשו אף הם בלהט השמש העזה. או "שער בחומת מרקש" שבמרוקו: החומה האדמדמה מנוגדת לרחבה הצהובה; ערבים בגלימות לבנות פוסעים ורוכבים על חמורים. או "שער בחומת מקנס" שבמרוקו: החומה הדקורטיבית להפליא, עם המוני הערבים למרגלותיה, מצוירת אף היא בשעות שיא האור והחום).

 

לאחר מסעו בצפון-אפריקה, שב ברמן ללודז' ויצר בה עד 1924, אף ייסד בה בית ספר פרטי לאמנות. ב- 1925, כאמור, יצא שנית למזרח, הפעם לארץ-ישראל (דרך מצרים). גם לניו-יורק יגיע בסוף מסעותיו דאז ויציג בה תערוכה מציוריו. אך, קודם לכן, ב- 1930, זמן קצר לאחר נעילת "בצלאל", חזר ברמן לפולין והתיישב בקאז'ימירש דולני, בה יצר כמה מציורי ההווי היהודיים הידועים יותר שלו (בנוסף על אלה המוזכרים לעיל, יצוין הציור "תפנים בית הכנסת בקאז'ימירש דולני"). ב- 1935 הציג תערוכה בלודז' (נושאיו היו מגוונים, ובהם "קרנבל" – ציור כמעט אקספרסיוניסטי של נשף-ריקודים דקדנטי, בעל סממנים בכחנליים-ארוטיים, ואפילו ציור של "ראש-סוס". מוכּר גם "טבע דומם" של דג, ירקות ופירות מ- 1939).

 

עם כיבוש פולין על ידי הנאצים בתחילת ספטמבר 1939, נמלט אדולף ברמן לביאליסטוק, שהייתה אז תחת שלטון סובייטי, אך אף היא נפלה בידי הגרמנים. עתה, מ- 1941, עמד הצייר בגטו ביאליסטוק בראש קבוצה של אמנים יהודים, שליקט הנאצי אוסקר סטאפן , ואשר נצטוו להעתיק על בד (דהיינו, לזייף) בעיקר רפרודוקציות של Old Masters – רובנס, בֶּקלין ועוד. כך עד האקציה מאוגוסט 43. את כל זאת אני לומד מהמרשתת, על גרסאותיה השונות (ולעתים, הבלתי תואמות), בה גם מסופר כי רבים מציורי אדולף ברמן הושמדו במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילו מיעוטם שוכנים במוזיאון ההיסטורי של קראקוב ובמוזיאון לודז'. חיפוש מידע ב"יד ושם" מעלה את שמו של אברהם אדולף ברמן, אלא שעסקינן בדמות אחרת, עסקן ציוני.

 

בשלב זה, אני מבקש את עזרתו של הסופר הנודע, אורי אורלב (אורלבסקי לשעבר), מי ששליטתו בפולנית ובתרבות הפולנית היא ללא עוררין, והוא מכוון אותי למקורות נוספים. מאלה אני לומד, שבגיל 17 נשלח אדולף ברמן על ידי הוריו, מרקוס ורוזה, לרכוש מקצוע בחנות מסחר, אלא שנפשו הייתה ברישום ("רישומים היו חבריי היחידים", אמר). כעבור שנתיים, פרש ממסחר, ובמשפחתו הוחלט שעליו להתמחות במכאניקה. כיון שמאס גם בכיוון זה, עקר ללודז', בה התגורר אחיו. משהגיע למינכן בשחר המאה ה- 20, נתקבל לאקדמיה לאמנות בהתערבותו של הצייר, אנטון אזבֶּה (ריאליסטן סלובני, שלימד במינכן). כשנאלץ לשוב ללודז' כעבור שנתיים, מחמת היעדר תקציב, עזר לו הצייר היהודי, ליאופולד פיליכובסקי, לקבל מילגה שאפשרה את המשך לימודיו במינכן. ב- 1910 השתקע בלודז' (רח' פיוטרקובסקי 81), ממנה יצא, כזכור, למסעותיו בצרפת, ספרד וצפון-אפריקה. עם שובו, הציג ב- 1912 תערוכת יחיד בלודז', היה מעורב בחיי האמנות של העיר (חבר בקבוצת האמנים, – "Srebrny woz" "עגלת הכסף"), אף כיהן כיו"ר אגודת האמנים של לודז'. במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניהל בית ספר לאמנות, ואילו ב- 1918 הציג מציוריו בתערוכות אגודת האמנים המקומית. מאוחר יותר, הפרק הארצישראלי, שלאחריו נסיעות לגרמניה ופאריז, ואז בחזרה ללודז', בה הציג תערוכות יחיד בגלריה העירונית ב- 1927 וב- 1935. ואז, מלחמת העולם השנייה, הנאצים, גטו-ביאליסטוק והאקציה, 1943.

 

מצויד בכל המידע הביוגראפי המורחב הזה, אני פונה להתבונן באחד-עשר הציורים הארצישראליים של אדולף ברמן, שאותם הצלחתי לאתר. לעין בולטת שפתו הפוסט-אימפרסיוניסטית הדינאמית של הצייר, המהולה בנטייה רומנטית לדרמות של ניגודי אור וגוון חריפים. ברמן בוחר בנקודות-מבט מקובלות על ציירי נוף ארצישראליים, אך צבעוניותו חושנית ועזה במיוחד, המכחול דשן, בעוד דימויי הנוף – מבנים, עצים וכו' – נוטים, לעתים, להתגדר ולהיסגר מבחינה צורנית. חמישה מתוך אחד-עשר הנופים צוירו בירושלים:

  1. "הר-הבית", 1926: ברמן צייר בתוך המתחם את הרחבה הגדולה המובילה בין ברושים גבוהים אל עבר בניין כיפת-הסלע שבמרכז. הקומפוזיציה כמעט זהה לזו שבציור הר-הבית של שמואל הירשנברג מ- 1908 (כיום, אוסף מוזיאון תל אביב). ניגודים חריפים בין רצפת השיש המוארת של הרחבה לבין חשרת העלווה של הברושים. תצורות הברושים, מבנה כיפת-הסלע וכו' מוגדרות היטב כל אחת לעצמה. המראה חף מכל דמות, מוסלמית או יהודית.
  2.  "ירושלים",1929: שוב, נקודת המבט מוכרת מאד בציור הירושלמי: מבט ממערב למזרח מעל גגות הרובע היהודי. מימין, נשקפים הכותל המערבי, הברושים ורחבת הר-הבית שמעליו; משמאל, מזדקרים כיפת-הסלע והמינרט הסמוך לה; ברקע הרחוק – הר-הזיתים כולו בכתום, המנוגד לתכלת השמים שמעליו. אור בהיר מאד מלבין את גגות העיר העתיקה, שעה שהציור כולו אומר להט שמש, למעט הצללים שבקָדְמה. שלא ככותל המערבי וכיפת הסלע, המוגדרים מאד, גבולות בתי העיר העתיקה וגגותיה מיטשטשים ככל שהאור מלבינם יותר. גם כאן לא נמצא אדם.
  3. "עמק-קדרון לעת ליל", 1925: ציור דרמטי מאד, כמעט מלודרמטי. מלמטה מימין, מתנהלת הלוויה: קבוצת יהודים חרדיים נושאת גופת מת לרקע גבעה חשוכה ואל-מול יד-אבשלום המזדקר מתוך גבעה מוארת באור הירח, חשופה וזרועת אבנים. בתווך נשקפים בתי שכונת סילואן תחת שמי-עננים עתירי דרמה, שעה שאור הסהר התכלכל משרה אורו המסתורי על המראה כולו. וגם פה, מרכיבי הנוף – שתי הגבעות והמונומנט, בעיקר – מגובשים כיחידות מוצקות. האימפרסיוניזם פגש ברומנטיקה.
  4. "יד-אבשלום", 1925: ככל הנראה, ציור שצויר במקביל או כהכנה לציור הקודם. יצירה הקרובה ברוחה לסקיצה, בעיקר בייצוג הפחות מגומר של העננים. עדיין התאורה הדרמטית, עדיין המונומנטאליות הקודרת של קבר-אבשלום המזדקר (וסגור בתוך עצמו כמקשה מגובשת) מתוך סלע-ההר וכנגד הגבעה האחרת, בה ניתן להבחין בכביש המתעגל אל עבר שער-האשפות. הצבעוניות דשנה יותר מהציור הקודם, המכחול פעלתני, האימפרסיוניזם והרומנטיקה נגועים בשמץ אקספרסיוניזם.
  5. "סמטה בעיר העתיקה" (ללא תאריך): עוד קומפוזיציה ירושלמית, שכמותה הכרנו בציורי העיר (בהם, לודוויג בלום, שמאז 1923): ערבים רבים, לבושים בגלימות מסורתיות, מתגודדים ליד ובין דוכני הרחוב וכנגד השער הקשתי והכיפה שמעליו. צבע עבה נמרח על פני הציור במשיכות קצרות של מרית (שפכטל, סכין-הציירים) ובמכחול פעיל בגוונים לוהטים. הצהוב והלבן של הסמטה, מוכת האור, נענים, מחד גיסא, בססגוניות הלבוש הערבי – אדומים וכחולים, בעיקר, ומאידך גיסא, בכחול השמים. הדינאמיקה האימפרסיוניסטית משיקה לאקספרסיוניזם. אלא, שאדולף ברמן לא הסתגר בירושלים: ציוריו מסגירים מסעות ציוריים למדבר יהודה ועד נחל ארנון, לטבריה והגליל, לחוף עתלית ועוד:
  6. "מדבר-יהודה" (ללא תאריך): המבט הגבוה בכיוון ים המלח, הנשקף מרחוק, מחליק על פני גבעותיו הרכות של מדבר יהודה. מבט שכולו משחקי אור מנוגדים: משטחי כתום, תכלת ואפור, נארגים במארג דמוי-שטיח, לרקע רכס הרי אדום האדמדמים והשמים בתכלת-אדום. מבטו של ברמן משטיח את המדבר ומלכדו כמצע גלי רך בשירות משחקי האור-צבע הניגודיים. ייצוג יוצא דופן של מדבר-יהודה.
  7. "נחל ארנון" (ללא תאריך): משיחות מכחול אופקיות מרכיבות סלעים מונומנטאליים כבדים, ספק פראיים ספק מסותתים, הסוגרים משני העברים על בריכת מים מוצלת בחלקה. ניגודים חריפים של האבן מוכת-השמש (הצהוב רווי ניואנסים של תכלת וורוד) כנגד כחול המים והשמים.
  8. "טבריה" (ללא תאריך): אור-שמש עז ובהיר נח על מראה העיר, הנשקף מזווית גבוהה. כיפת המסגד וצריחו מושלים על בתי העיר וגגותיה. משמאל, נראית הכינרת; מימין, רחוב ודמויות מיניאטוריות הפוסעות בו. ההרים עוטפים מימין ומשמאל. תכלת-הרחוב מאזנת את כחול-האגם. תמונה אידילית של עיר מזרחית ביום קיץ.
  9. "בדרך לצפת" (ללא תאריך): נושא שגור על ציירי הארץ בשנות ה- 20. הקומפוזיציה בסימן X מבטיחה איזון והיא קרובה מאד לאותו מראה-נוף שצייר כאן נחום גוטמן ב- 1928. ברמן משקיף לכינרת במעלה הר, בסמוך לכפר ערבי הממוקם בדרך לראש-פינה וצפת. מימין, גבעות הכפר, על בתיו הצפופים הטובלים בירק; משמאל, גבעה קרחת. משיחות מכחול קצרות ורב-כיווניות מרכיבות מראה אידילי נוסף.
  10. "חוף עתלית" (?) (1925), צוקים פראיים אדירים ניצבים איתן בתוך המים לרקע ההרים השוממים במרחק. הגוונים החמים של הצוקים (כתום-צהוב-לבן) מנוגדים לגוונים הקרירים (כחול, תכלת) של המים והשמים, המהולים הם עצמם באדמדמים. כדרכו, אדולף ברמן ממקד מבטו בדרמה של האור.
  11. "נוף ימי" (ללא תאריך): לשון-יבּשה משולשת ועליה חורבות בתים פורצת אל תוך הים. המכחול מהיר, הצבע דשן ורווי גוונים עזים בסגולים וצהובים מנוגדים (גם העננים בשמים תורמים למראה דינאמיקה צורנית וצבעונית, תוך שמהדהדים בצהוביהם את צהוב-החורבה העליונה). הכחול והלבן של הים וגליו מרגיעים ומאזנים את סגולי היבשה

 

  1. נדגיש: חרף ציוריו הארצישראליים הנהדרים, אדולף ברמן לא השתתף בתערוכות "מגדל-דוד" בירושלים, בה במידה שלא שותף בתערוכות "אמנים מודרניים" בתל אביב (1928-1926). בהתאם, מעולם לא הוצגו ציורי ברמן בתערוכות מסכמות של המודרניזם הארצישראלי בשנות ה- 20 (מוזיאון תל אביב, 1957, 1982). התעלמות מחלקו של ברמן מהמהלך האמנותי המקומי באותו עשור – היא מחדל היסטורי. ציורי אדולף ברמן באוספים הפרטיים בארץ ובעולם, כמו גם אלה שבמוזיאונים בלודז' וקראקוב ממתינים לאוצר(ת) ישראלי(ת) ולמוזיאונים שלנו. אינני אופטימי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: