פרספונה ומחלת-מחסן

                            

פרספונה (ביוונית, "מחריבת האור") – לאחר שהתעלל בה האדֶס והורידה לשאול – עולה מדֵי אביב מהמאפליה אל האור ומָפְרה את האדמה. במוזיאון תל אביב, בפתח התערוכה הרב-אוצרותית – "קולקטיב", יורדת דלית מתתיהו אל המחסן כמי שיורדת לקריפטה, מעלה מתוכו גוויות ומָפְרה את רוחנו. ראו, הנה הן מוטלות לפנינו, שורה לא ארוכה. שש. ללא מצבה, ללא ציון שם או שנות חיים. ראו, הנה הן מוטלות לפנינו כמתת על מגשי מקרר-חדר-המתים. ללא שם, כאחרוני ה- pariahs, אותם המנודים הנקברים ללא שם – הומלסים, מסוממים, מחבלים… "אלושם", קוראת האוצרת, הנוכחת הנעדרת, לתצוגתה המופתית.

 

שש יצירות אמנות, שני פסלים, רישום, תחריט ושני צילומים. ללא צבע. כל השש נוגעות במוות או נגועות בו, בנעדר, בפגום. כולן פליטות אסונות: הנה, צילום ראש גבר מזוקן (האמן?) מונח על טס, כאותו יוחנן המטביל שנערף בצו שלומית. והנה, רישום לא שלם של מסכת מוות, גבר לפי חתימת השפם. והנה, פסל ראש, מראהו כמת. אף הוא עבר התעללות, באפו ועוד. והנה תחריט ה"רואה את העתיד", יידעונית הקוראת בכוס, כאותה בעלת-אוב שבכוחה להעלות רוחות. והנה צילומו הפגום (הגזור. בידי מי? למה?) של דיוקן אורי אבנרי, צילום שהתעללו בו ואף הוא בסימן חידת הנעדר. והנה פסל אבן מופשט, שאיני בטוח בפענוחו. אולי עוד ראש. כך או אחרת, לפנינו, בעיקר, ראשים ללא גוף. כי כאן, בתצוגת "אלושם", הגוף נפסד לטובת הרוח.

 

רובם המוחלט של הדימויים מייצגים גברים, שעברו סוג של התעללות, ועתה הם בידי האוצרת, מי שבסמכותה זכות הכתיבה והדיבור הממירים (מדבררים?) את שתיקת המתים. ואיזו כתיבה ואיזה דיבור! הנה קטע:

"מקבץ העבודות 'אלושם' נוגע בעמדת השלילה בשוליו של האוסף המוזיאלי. אם ביסוד אידיאת האוסף ניצב גוף ידע הנענה למושגים כמו זיהוי, הערכה ומיון, מצבו הממשי כולל שארית. אלה הם 'יוצאי הדופן', שנותרו מחוץ למערך הקטגוריות הממיינות: עבודות שהאמנים שיצרו אותן לא ידועים – הן חסרות חתימה או תווים מזהים אחרים, או עבודות חתומות שהאמנים שיצרו אותן לא מזוהים. [… הן גם] חסרות עתיד. הן נדונות להווה מתמשך של חשכת המחסנים – למעמד השָתוּק של אוצָר שאין לו דורש. […] עבודותיהם של הלא-ידועים והלא-מזוהים חותרות תחת יסודות האחדות של האוסף המוזיאלי כמכונן זהות תרבותית ומוסדית."

 

ולכתיבה מתווסף הדיבור, קולה של הלית ישורון (אף היא נוכחת נעדרת) הקוראת מתוך תרגומה ל"אלושם" של סמואל בקט, אותו מונולוג של דַבֶּרת אינסופית מפי ראש הבוקע מכד (כד-אפר? כד קבורה?), דַבֶּרת-סרק החרֵדה מהשקט, מהאין, מהריק, והמבקשת לגרשם באמצעות פליטת מילים. אני מצטט מהספר:

"אני לא מכיר יותר שאלות והן לא מפסיקות לזרום לי מהפה. נדמה לי שאני יודע מה זה. זה בכדי שהדיבור לא ייפסק, אותו דיבור סרק שאינו נחשב לי, שאינו מקדם שכן. ואז אני נוכח לדעת שלא."

ועוד:

"אבל אני אצטרך לתת לו שם, לבודד הזה. בלי שמות פרטיים, אין גאולה. אקרא לו אפוא ווׄרְם. הגיע הזמן. ווׄרְם. אני לא אוהב את זה, אבל אין לי כל-כך ברירה. זה יהיה גם השם שלי, בבוא העת…"

 

התולעת (ווׄרְם – worm – תולעת) היא הרימה והיא מקננת במחסן המוזיאון.

 

                               *

 

 

אולי, היו אלה הרשם או הרשמת של המוזיאון שפשוט שכחו מתישהו למלא טופס לעבודות הללו; אולי, פשוט, הפתק עם השם והמספר, זה שהיה תלוי בחוט-שְפָּאגָאט על צוואר-הפסלים – אולי הפתק הזה נשר, החוט התבלה, כורסם בפי עכבר, מי יודע; ואולי, כששונעו יצירות מבניינו הישן של המוזיאון בשדרות רוטשילד לבניינו החדש בשדרות שאול המלך – אפשר שאז חל בלבול כלשהו בין הסבלים לבין המחסנאי(ת). כך או כך ואחרת, כמעט בכל מחסן של מוזיאון נאבחן את התופעה הזו: יצירות שאיבדו את זהותן, מושאים נטולי שם והיסטוריה שהופקרו מבלי-דעת בלב-לבה של הבטחת ההיסטוריה, נשכחים בלב מקדש הזיכרון, אנונימים בלב הארכיב, אלמונים שנפלו על אי-המשמרת.

 

הטרגדיה של המחסן. אלימותו השקטה של המחסן. שיאה המוּכּר לא פחות: אובדנן המסתורי של יצירות. גם זה קורה במוזיאונים. עתה, כבר המתים נעלמו מקברם. שוד קברים? עלייתה של יצירה מקברה השמימה, נוסח ישוע?

 

על פניה, דומה, סיבת האין-זהות של היצירות פרוזאית מאד: שיבוש ביורוקראטי קל, מעידה טכנית, מקרית, שולית שבשולית. לכל היותר, התרשלות מחסנאית מזערית, שאין ממנה מנוס. אך, ההסבר התהומי יותר לא ישלים עם דו"ח המבקר הנ"ל ויתעקש להצביע על מה שידידנו, ז'אק דרידה, כינה ב- 1994 "מחלת-ארכיב".[1] עתה, שלל ההסברים והתירוצים הנ"ל יסווגו (בסיווג ארכיוני, כמובן) תחת הכותרת: דין השגרה (והשיגרון המנטאלי), עונש המונוטוניות (מונו-טון: הצליל האחד הקבוע), פֶגע-נֶגע אימננטי השוכן בעצם המנטאליות של המנגנון הארכיבי.

 

מהי בדיוק אותה מחלת-ארכיב שאבחן דרידה? סימפטומטית, המחלה הזו היא פועל-יוצא של דחף המוות הפועל בתוככי האיווי הארכיוני, שלוחה של דחף המוות שאיתר זיגמונט פרויד ב- 1920 בתת-מודע (במאמרו, "מעֵבר לעקרון העונג"), אותו יצר תוקפני ואָלים המשלים את הדואליות התת-הכרתית לצד וכנגד יצר המין: "אכן, יצר מוות שטני, יצר תוקפנות או הרס: יצר אובדן אפוא."[2] מעין דחף התאבדותי אנרכי של הארכיון, כזה שפועל להרוס, למחוק ולאבד את מה שהארכיון מתיימר לשמר, לסווג ולהנציח:

"מאחר שיצר המוות הנו גם, לפי מילותיו המאלפות של פרויד עצמו, יצר תוקפנות והרס, הוא אינו רק מדרבן שכחה, אמנזיה, ביטול הזיכרון, […] אלא מושל גם במחיקה הרדיקלית…"[3]

 

ברם, מהו אותו חיידק אלים המעורר את יצר המוות, מתניע את השכחה בתוככי תשוקת הזיכרון? חיידק החזרה. "אין ארכיב ללא מקום של הפקדה, ללא טכניקה של חזרה […]. הגיון החזרה, אף הכפייה לחזרה, נותרת, לפי פרויד, כרוכה לבלתי התר ביצר המוות. משמע בהרס."[4]

ומאוחר יותר:

"הוא (צו הזיכרון של הארכיב/ג.ע) מצווה להבטיח (את הזיכרון/ג.ע), אך הוא גם מצווה על חזרה, ובראש ובראשונה חזרה עצמית, […] את אלימות השכחה, את דיכוי-היתר, את האנ-ארכיב…"[5]

 

מושאי הארכיון – ומבחינתנו, מושאי מחסן המוזיאון – הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת. הם גופים חיים והם גוויות בה בעת, והעלאתם מתוך הארכיב-מחסן למעלה אל אולם התצוגה כמוה כהעלאה של רוחות-רפאים (בדומה, כך דרידה, ללוחות התורה – ארכיב כשלעצמו – השוכנים בארון, שהוא מעין ארון מתים[6]). בנושא זה הרחבנו בהזדמנויות קודמות.[7]

 

כפיית החזרה כעקרון ממית? כן, בדין הדפוס הסטאטי, המושך אחורנית אל עבר ההומיאוסטאזיס של המצב הרחמי, אל מצב הדומם.

 

כזה הוא הארכיונר, כזה הוא רשם-המוזיאון, כזה הוא מחסנאי המוזיאון, כאלה הם האוצר או האוצרת השבים וגונזים את היצירה. במוקדם או במאוחר, מתוך שגרת החזרה תפרוץ האלימות במחסן. במוקדם או במאוחר, יגיחו כוחות השכחה, המחיקה, האובדן. אוצרי מוזיאון עושים במלאכת חניטה. דין החניטה אינו תם באקט ייבוש הגוף (שלאחר הוצאת לבו וקרביו והמרתו בנתרן), אף לא בקבורתו, כי אם בהתפוררות איטית ושקטה של החנוט. יורדי-דוּמה יורדים אל הדומיה, ומשהועלו, ידברו אחרים במקומם.

[1] ההרצאה מ- 94 הופיעה בפאריז כספר בשנת 1995, שתורגם לעברית ופורסם בשנת 2006.

[2] ז'אק דרידה, "מחלת ארכיון", תרגום: מיכל בן-נפתלי, רסלינג, תל אביב, 2006, עמ' 18.

[3] שם, עמ' 19.

[4] שם, עמ' 20.

[5] שם, עמ' 90.

[6] שם, עמ' 32.

[7] גדעון עפרת, "מלחמת האור והחושך", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת", 21.12.2010.

ועוד: "הקריפטה והמזבח", בתוך אותו אתר מרשתת, 21.6.2011 (במקור: פרק בספר, "שמה", גולקונדה, תל אביב, 1998, עמ' 260-245.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: