שובו של יעקב טסלר

     

 

                   

יום שבת; ישבנו בארוחת-צהריים אצל מיה ויצחק ופטפטנו. בשלב כלשהו, העלה יצחק (איציק, קלינטון, פרופ') ביילי את שמו של קרוב-משפחתו, בן דוד של סבתו, טסלר, וציין שהיה צייר, אחיו הצעיר (בעשר שנים) של המשורר אליהו טסלר. "אין צייר כזה!", פלטתי בפסקנות יהירה והוספתי: "אתה, לבטח, מתכוון לטפלר, שמואל טפלר". "לא, טסלר, יעקב טסלר; הוא אפילו זכה בפרס-דיזנגוף.", ענה יצחק. "לא ייתכן", התעקשתי ברהבי ושלפתי את ידידנו "גוּגל" במטרה להוכיח-סופית את ידענותי המופלגת. לחרפתי כי רבה, צף ועלה נגד עיניי שמו של יעקב טסלר, צייר, מי שאכן זכה ב- 1962 (לצד יוסף הלוי וסימה סלונים) בפרס-דיזנגוף. את הנתון המילולי הזה ליווה צילום של ציור מופשט ירקרק, ציור-פעולה אמורפי ומרשים.

 

שבתי הביתה חפוי ראש, תוך שאני מוטרד מסוגיית היעלמותו הגמורה של אותו יעקב טסלר, שמעולם לא נתקלתי בשמו, ואפילו ניסיונותיי לאתרו בין המוני האמנים המתועדים במרכז-המידע הנדיב של מוזיאון ישראל – לא העלו את שמו. מאוחר יותר, אלמד שגם בספריית מוזיאון תל אביב אין בנמצא תיק עיתונות על יעקב טסלר. בה בעת, די נדהמתי לאתר ברשת שני צילומי-ציורים נוספים של טסלר, שהוצעו למכירה ב- 2016 בגלריה "יאיר" במחיר התחלתי מגוחך של 50$ (כן, חמישים דולרים). הציורים, האחד מ- 1959 והאחר מתאריך סמוך לא-ידוע, הוכיחו לי הפשטה נועזת מאד, יחסית לישראל של אותה שנה, משהו בין קופפרמן (המאוחר יותר) לבין קריזה (המאוחר) – מין שילוב של מינימליזם לירי וציור-פעולה, בעת ובעונה אחת. ב- 1959, ציינתי לעצמי, ההפשטה הנועזת של טסלר השיגה את ההפשטה האנפורמלית של "אופקים חדשים". ועוד אמרתי לעצמי: אני חייב לדעת יותר על הטסלר הזה!

 

גם בספר-האמנים של חברי אגודת הציירים והפסלים, סניף תל אביב, גם בו אין טסלר מוזכר. אף לא בכל אלבומי האמנים הישראליים הגודשים את ספרייתי. כיצד חמק יעקב טסלר מכל תודעה ציבורית?! בשלב זה, עלעלתי בספרו של גבריאל טלפיר, "100 אמנים בישראל" (1971), והנה – ואיך לא, כשמדובר בטלפיר הקדוש! – לנגד עיניי ביוגרפיה קצרצרה של יעקב טסלר. ובכן, הרי לנו נתוני היסוד: יליד 1911, שנפטר ב- 1962 (בגיל 51 בלבד!), עלה ארצה בגיל שמונה מהעיר אוּמָן שבאוקראינה (מאוחר יותר, אלמד שנולד בביאליסטוק /ג.ע), כלומר עם תחילתה של העלייה השלישית. בתל אביב למד בגימנסיה הרצליה, ולאחר מכן, למד משפטים וכלכלה בבית ספר גבוה. רק ב- 1949 (דהיינו, בעשור האחרון לחייו) פנה לציור והתמכר לו, וזאת כמעט מבלי שלמד ציור (ה"כמעט" הוא ציטוט מדברים שכתבה מרים טל; ראו להלן), אף כי ביקר בפאריז. ב- 1959 טסלר הציג תערוכת-יחיד בבית האמנים התל אביבי, ובביקורת שפורסמה ב"גזית"[1] השוותה מרים טל את סגנונו של טסלר לזה של ווׄלְס, צייר ההפשטה הגרמני (מי, שבאותם ימים ממש, השפיע רבות בפאריז על לאה ניקל), "אך הוא לא הכיר את יצירתו של וולס", הוסיפה מ.טל. אני מצטט ארוכות מביקורתה:

"הפעם הציג סדרת צבעי-מים חלשה למדי, שאפשר היה לוותר עליה, אך גם סדרת תמונות רבות-משמעות בצבעי שמן. הטכניקה של טסלר מורכבת וספונטאנית גם יחד; השכבות עבות, מבריקות, עם 'נחלי-צבע', 'הזְרָמות', בליטות קלות וכיוצא באלה; הגוונים השולטים – ירוק 'ביצתי', לבן עסיסי, חום עסיסי. יש והצבעים 'מוארים'; יש ונוצר רושם של צמחייה ימית. במספר בדים מופיעה תשלובת של 'רשתות', קווים אלכסוניים כעין 'גדר' מופשטת, הנובעת, כפיי הנראה, ממניעים תת-הכרתיים. יש בבדיו של טסלר אקלים נפשי בולט, אישי, משכנע – הוא קודר, כמעט מיואש."[2]

 

דבריה של מ.טל על אודות המצב הנפשי המיוסר המבוטא בציורי טסלר (דברים שמצאו ביטוי בשתי רפרודוקציות בשחור-לבן שהודפסו אף הן באותה חוברת ואשר מציגות שילוב של "טאשיזם", קליגרפיה ספונטאנית מופשטת, נזילה אקראית ודינאמיקה רב-שכבתית) הודגשו אף יותר בביוגרפיה הקצרה של ג.טלפיר, שתיאר בפרוטרוט את שפתו האמנותית המופשטת לחלוטין של הצייר (שלאחר תקופה קצרה של ציור דיוקנאות):

"אין לראות בציוריו אלה אינטרפרטציה של גילויי הטבע, אלא סובלימציה אינטנסיבית לתחושות האמן; תחושות אלה יסודן בעולם לא-מודע של חזיונותיו, המאוכלסים אימים ופחדים או שמחות והתפרצויות רגשיות לא-מודעות; הם לבשו צורות בכוח משכי-מכחול, אם בקווי צבע חריפים נוזלניים ואם בשכבות צבע פסטוזיות, מגובשות, המביעות את תחושת הצייר עד קצה הגבול. כאן,בסובלימציה מעודנת או עצבנית אימתנית של תחושותיו, כפי שהן מתגלות על פני משטח-הבד, יש לחפש את עולמו הנפשי של הצייר. […] השכבות עבות, מבריקות, עם 'נחלי-צבע' זורמים, הבלֶטים קלים, רשתות-קווים ועוד."[3]

 

יש לציין: ב- 1959, באותה שנה בה הציג טסלר את תערוכתו, גברה ביותר בישראל נוכחות ההפשטה האנפורמלית: חגית לאלו הציגה בגלריה "כ"ץ" התל אביבית וב"רינה" הירושלמית ציורים בסימן חירות קולוריסטית גמורה. משה קופפרמן צייר בדים מונוכרומיים בהירים, בגווני בז'-אפרפר, שבמרכזם צפו צורות מרובעות באותו גוון. אפילו ישראל פלדי הוותיק עבר להפשטה חומרית טוטאלית והיולית (דמוית קרקע) שברוח ז'אן דובופה. מכל הבחינות הללו, ציורי טסלר הלמו מגמה אמנותית כללית, בינלאומית וישראלית. ויחד עם זאת, הרושם הברור הוא זה של מבע מקורי עז, אותנטיות חזותית בהתגלמותה.

 

זה השלב בן התקשרתי למוזיאון תל אביב, בתקווה לאתר שם יצירה כלשהי של טסלר, אולי גם מידע נוסף. בזכות השתדלותה של אוצרת המוזיאון, דלית מתתיהו, זכיתי להכיר שני ציורים נוספים: השניים שבאוסף המוזיאון הם ציורי גואש על נייר, מידותיהם קטנות (בערך 12X25 ס"מ האחד), שניהם בשחור-לבן: מריחה-מוחקת על פני הרקע השחור הולידה פסים לבנים, הצולבים זה את זה ומרכיבים מבנה סבכה, "גריד" פעולתי רגשי ורב-כוח. הציור השני נוצר באותה טכניקה, אך מבנה הקווים האנכיים והאופקיים, הצולבים אלה את אלה, לירי הרבה יותר. "משהו בציורים מזכיר את מרים כבסה", ציינה האוצרת.

 

פעם נוספת, אני מתרשם מיכולתו האמנותית של יעקב טסלר ואני תוהה אם ההין ליצור ציורים מאותו סוג אך בצבעי שמן ובפורמטים גדולים בהרבה. אך, כיצד מגיעים לעיזבונו של יעקב טסלר?

 

אני מטלפן ליאיר שולביץ, הבעלים של גלריה "יאיר" בתל אביב ומי שמכר מספר ציורים של טסלר. אפשר שהוא ידריכני אל עיזבון האמן. אני שואל אותו על מקור הציורים, והוא מספר לי, שרכש בדרך מקרה איזה לוט ובתוכו גם מספר ציורים של טסלר. "את כולם מכרתי לאישה שגילתה בו עניין מיוחד ואשר מכירה היטב את בנו של הצייר. אקשר אותך אליה."

 

אהה, ישנו בן ליעקב טסלר! אני על הדרך הנכונה.

 

תוך יומיים, משגר אליי יאיר את שמה של הקונה המסתורית, ד"ר נעמי גבע, פסיכיאטרית, שבאדיבותה הרבה, מספרת לי על ד"ר אילן טסלר, בנו של הצייר, איש המתגורר בקיבוץ מעגן-מיכאל, רופא שעסק בפסיכיאטריה, גם שימש כמזכיר הקיבוץ ואף ניהל את מפעל "פלסאון" של הקיבוץ (מעט מאוחר יותר, אמצא במרשתת סרט-וידיאו המגולל את סיפור ילדותו של אילן טסלר, כפי שנמסר מפיו /ג.ע). באשר לאביו, יעקב טסלר, ד"ר גבע מספרת לי, שנפטר מסכרת (ב- 1962, כזכור), שככל הנראה סבל מדיכאון מחמת "חיים רעים וקשים": רעייתו (אותה הכיר ב- 1933, גם את זאת אלמד מאוחר יותר מאותו סרט במרשתת/ג.ע) שסבלה ממחלת השחפת, הולידה שני ילדים: הבן, אילן, ובת המתגוררת בגדרה. השניים, כיום בגיל מתקדם, איבדו את אמם בילדותם (אילן היה בן 5 בלבד כשהתייתם). אביהם, שעבד כפקיד במשרד הביטחון, לא מצא אושר בעמלו, אף הסתבך משפטית באיזשהו עניין, ובמצוקתו, החל לצייר. "הוא צייר הרבה על נייר; לעתים, על שני צדי הדף, כיון שלא היה לו כסף לחומרי ציור."

 

אני מודה מעומק-לב לד"ר גבע, וזו מעבירה אליי למחרת היום את מספר הטלפון של אילן טסלר ("יש אצלו ציורים רבים של אביו"). אני ממהר להתקשר.

 

ד"ר אילן טסלר שמח לשתף פעולה, אלא שהוא עומד לטוס וייעדר למשך כשבועיים. כבר נודע לו מד"ר גבע על "רחרוחיי" והוא כבר ביקש מאחותו להעלות על הכתב כל מידע שזכור לה בנושא אמנותו של האב. הוא עצמו גדל מרבית הזמן מחוץ לבית ההורים, כך שידיעותיו בנושא מוגבלות. והעיזבון? ובכן, לא נותרו ציורים רבים מדיי. אלה – מעט שמָנים גדולי מידות ויותר גואשים על נייר – נמצאים חציים אצלו וחציים אצל אחותו. אוכל לראותם עם שובו ארצה.

 

אני מחליט לא להמתין ולפרסם את המאמר על יעקב טסלר בשני חלקים. את השני אכתוב בעוד כשלושה שבועות, לאחר הביקור במעגן-מיכאל ולאחר שאקרא את זיכרונותיה של האחות. אני סקרן, מקווה לא להתאכזב. נכון לעכשיו, אני חש שיצירתו של יעקב טסלר ראויה להכרה ציבורית ומוסדית.

 

נ.ב.,

2 הציורים המופיעים בחלק זה של המאמר מקורם באוסף מוזיאון תל אביב.

 

[1] "גזית", כרך י"ז, חוב' ה-ו, 1959, עמ' 53.

[2] שם.

[3] גבריאל טלפיר, "100 אמנים בישראל", גזית", תל אביב, 1971, עמ' 70-69.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: