אני זוכר את אריה גליבוב

                     אני זוכר את אריה גליבוב

 

כזה דבר לא קרה לי מעולם: שניים שמתקשרים ומפצירים בי לכתוב דברים לזכר אריה גליבוב; ועוד שניים שהם מגדולי חסידיה של האמנות הישראלית: האחד, יואל, אספן להוט של אמנים ישראליים נשכחים, מאחרוני הנאמנים לזכר ציוריהם של רג'ינלד ווסטון[1] ושל חנה לוי (ויילר)[2]; והשני, יאיר שולביץ, הבעלים של גלריה "יאיר" התל אביבית, מעוז של ציור ישראלי אנין, כזה שלא עושה חשבון של קאנון ו"כוכבים", אלא מחבק ציירים איכותיים, פשוט כך. ובכן, הן יואל והן יאיר מטלפנים אליי ומודיעים לי בצער, שב- 19 באפריל 2017 הלך אריה גליבוב לעולמו. "אתה מוכרח לכתוב עליו כמה מילים!", הם תובעים.

 

בשמחה. איני יודע הרבה על אריה גליבוב (רק סיפר לי פעם, שמורו לציור בבית הספר היה שלמה ברנשטיין, אמן נשכח שהציג ב- 1919 בגימנסיה הרצליה את תערוכת-היחיד הראשונה בא"י), וגם אין בי רצון לפצוח בחקירה בלשית על קורותיו. אני רק יודע, שכאשר ניהל את גלריה "אטלייה 27", שבמרתף "בית-לייוויק" שברחוב דב הוז, תל אביב, וגם אחר כך, כשניהל את הגלריה שלו ברחוב אחד-העם 56, הייתי מקפיד להיכנס אליו, "לדפדף" בין הציורים הארצישראליים והישראליים הרבים שהוצגו והונחו סביב (כן, כולל כאלה של שלמה ברנשטיין), ויותר מכל, לשוחח אתו על האמנות הישראלית. אף פעם לא על דברים אישיים, אלא אך ורק על אמנות. כי אריה גליבוב היה המומחה מספר אחד בארץ לאמנות ישראלית לדורותיה. הוא היה בעל זיכרון אדיר בנושא, ויותר מזה, בעל תשוקה ומחויבות לנושא. שוב ושוב, דמיינתי לעצמי שעשועון טלוויזיה, מין חידון של זיהוי יצירות אמנות בלתי מוכרות, בו אנסה להתחרות עם גליבוב. כי לא היה שני לו בעולם בכל הנוגע להכרת היצירה שנוצרה כאן. בין השנים 2003-1981 הוא הדפיס קרוב למאה דפים מתקפלים, "דפי מכרז" ובהם רשימות אינספור יצירות המלוּות בנתוני יסוד על האמנים שפעלו כאן מאז ימי "בצלאל" ועד ימינו. כמה מדפים אלה התמקדו בנושאים דוגמת "האסכולה הגרמנית בציור הארצישראלי", או "אופקים חדשים", או "בצלאל – אמנות ואומנות" ועוד. אני שומר בספרייתי את כל הדפים הללו, שנכתבו באחריות "אקדמית" בלתי נלאית, ואני מרבה להשתמש בהם. זכור לי גם המקרה בו הוציא לאור קטלוג בשם "מראותיה של ארץ-ישראל במאה ה- 19", וזאת לאחר שהגיע לידיו אוסף ענק של אקוורליסט בריטי מעולה שתיעד את נופי הארץ בסגנון האוריינטליסטי הידוע. מעולם, ככל הזכור לי, לא הציג תערוכות-יחיד, אלא רק עוד ועוד ליקוטי עבודות מקומיות שהגיעו אליו בקונסיגנציה. אני, שחיפשתי "מציאות", לא יכולתי לשטות בגליבוב: הוא ידע בדיוק את ערכה של כל עבודה ועבודה.

 

איש צנוע וידידותי היה אריה גליבוב, לרגעים לאומני מדי לטעמי, אך שַמנו את הפוליטיקה בצד. אני הייתי צמא לאמנות הישראלית והוא היה מעיין שופע. תמיד ידעתי: כאן, בגלריה "אטלייה", אגלה מטעמים נדירים. לעתים, כשיכולתי להרשות לעצמי, גם קניתי ציור. כמוני, היו "פריקים" נוספים, שהגלריה של גליבוב הייתה בעבורם בית-ועד. כן, "אטלייה" הייתה מין מועדון לאותם לא-רבים-מדי, תמהונים שתאוותם לאמנות הישראלית הוציאה אותם מדעתם. אלא, שבתי-המכירות הפומביות, הכסף הגדול, לא הותירו סיכוי ל"דפי המכרזים" של גלריה "אטלייה", ולפני כעשור, ככל שידוע לי, סגר גליבוב את העסק, ויותר לא ראיתיו. עכשיו, הוא מת. אילו לאמנות הישראלית היה דגל, חובה היה להורידו לחצי התורן לזכר אריה גליבוב.

 

 

 

 

[1] על רג'י ווסטון, ראו: גדעון עפרת, "המדור לחיפוש אמנים", בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] על חנה לוי, ראו: גדעון עפרת, "דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 359-352.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: