פנדה ושמה נוישטיין

                         פנדה ושמה נוישטיין

 

אני בהחלט מודע לכך, שכל התערוכה הזאת, כולל הקטלוג (בצורתו ובתוכנו), עיצוב החלל, הווידיאו בכניסה – כל התערוכה הזו הקרויה "פנדה" אינה אלא הרמה להנחתה. כלומר, פרובוקציה של האוצר, יהושע נוישטיין. ואעפ"כ, אכתוב.

 

פעם, כשהיינו בקשר יותר דינאמי, קָבַל באוזנַיי יהושע נוישטיין: "הבעיה עם התערוכות שאתה אוצר, גדעון, היא שמדברים עליך בִּמקום לדבר על התערוכה." ללמדנו, שאיני במצב אידיאלי לבוא ולהלין על נוישטיין, שיותר משאצר תערוכה על פנדה ישראלית, הוא אצר תערוכה אגוצנטרית עד לזרא, כלומר תערוכה על נוישטיין. פעם, כשהיינו בקשר יותר הדוק, האשימני נוישטיין, לנוכח קהל רב, שהתאסף בין עצי הז'ארדיני שבוונציה לחגוג את פתיחת התצוגה הישראלית (בה לנוישטיין היה תפקיד מרכזי), שאני מלאתי למולו תפקיד מפיסטופלי ביחסי האוצר-אמן, שעה שכפיתי עליו את סביבת הספרייה הלאומית והזמנתי אותו להגיב לה אמנותית. במלים אחרות, שוב ולכאורה, אני – האיש שדוגל בעקרון "האוצר היוצר" – אני הוא האחרון שמותר לו לבוא ולבקר את נוישטיין על כפיית גלילי הניילון-בועות, חומר ערל-לב, על השרבוטים האנינים בפנדה. ואעפ"כ, אכתוב.

 

"פנדה" היא שמה של שתי תערוכות המוצגות במוזיאון תל אביב: באחת, מוצגים ציורי פסטל-שמן יפיפיים (של צבי מאירוביץ, אריה ארוך ואביבה אורי, בעיקר) לצד מספר ציורי פסטל-שמן בינוניים עד גרועים (של מרסל ינקו, פנחס אברמוביץ, מנשה קדישמן, ואפילו משה קופפרמן יוצא מגושם-יחסית מההתנסות בפנדה). כמובן, שבולט המאמץ להיצמד בכל מחיר לקאנון (עם ג'והן בייל כעלה תאנה חוץ-קאנוני), ובהתאם, בולטת היעדרותם של ציירי פנדה חשובים, אף כי פחות קאנוניים, דוגמת פנחס ליטבינובסקי או חגית לאלו (התנצלותו של נוישטיין בנושא ח.לאלו אינה מתקבלת. ואגב ליטבינובסקי, אין מדובר בשכחה מצערת: שמו עלה במפורש במייל שנשלח לאוצר מטעם מחבר שורות אלה, לאחר שתוחקר על אמנים ישראליים שיצרו בפנדה). ועם כל זאת, ייאמר: ברמת יפי-העבודות, תערוכת "פנדה" היא תערוכה מענגת ברובה הגדול.

 

אבל, תערוכת "פנדה" היא גם, ואולי בעיקר, תערוכה של ועל יהושע נוישטיין, מאמץ הרקוליאני למיצוב עצמי היסטורי בחסותה האדיבה והמתמיהה של הנהלת מוזיאון תל אביב.

 

היכן נתחיל? שמא במופע-האימים של תקריב פני האמן, בפורמט מונומנטאלי ובמשקפי שמש כהות, פרסונה מבוימת היטב המקבלת את פני הבאים במונולוג, שעה שהטקסט הקירוני הסמוך די היה בו להצגת האידיאה של התערוכה (כולל קידום יחצ"ני של טקסט הקטלוג שחיבר האוצר)? או, שמא נפתח בחיפוי כל קירות האולם באותו ניילון-בועות (בתוספת מיצב "אגבי" בלתי-מהימן של גלילי ניילון-בועות, תפאורה שאינה הולמת את רמת תחכומו של האוצר) – חומר המזוהה אמנותית עם עבודות רבות של נוישטיין לאורך שנות האלפיים (מה, שדֶה-פקטו, מהווה ניכוס אמנות הפנדה העברית על ידי אמנותו של האוצר)? וההזמנה לתערוכה: מסגרת ריקה על ניילון-פקפק. כן, מעין עבודה מושגית של נוישטיין. למי ששכח: האפור והלבן של העטיפה הם גווני האמנות המושגית, בה במידה שה"פּק-פּק" הוא חומר לאריזת יצירות אמנות. זהו הקונספט: האוצר ארז את האינטימי-חושני ושיגרו. שאר הקטלוג הוא המען של השולח.

 

ואם לא די בזה, גם מעצב הקטלוג, מסתבר, נאלץ לבלוע את צו צפרדע-הניילון הזה ועטף את הספר במשטח הניילון, כך ותו לא, כאשר רק המילה "פנדה" מרחפת בלבן מעל הבועות, וחלילה לא שמץ-שמצו של ציור-פנדה, ר"ל. שהרי, מושא התערוכה הוא ניילון-בועות, לא כן? ועכשיו, נדפדף-נא בדפי הקטלוג ונספור יחד את כמות התצלומים בהם צולם "האוצר עם…" – האוצר עם צבי מאירוביץ (שני תצלומים), עם יונה פישר, עם סוזי אבן, עם אביבה אורי, עם יהודית הנדל וגרשוני, עם סטימצקי, עם משה קופפרמן ויוכבד ויינפלד ואחרים, עם קופפרמן לבד, עם אורי ליפשיץ, עם אביגדור סטימצקי, עם אביבה אורי ודוד הנדלר, עם דורית מאירוביץ וי.פישר, עם לאה ניקל. כמה ספרנו? 14 תצלומים של האוצר. בשביל מה זה טוב? מה זה משרת? מה זה מוכיח? או, מוטב נשאל: בשביל מי? את מי? תגידו אתם.

 

קטלוג, אמרנו? שני קטלוגים, בעצם: באחד, הטקסט הלא-קצר הוא מופת של ניתוח תבוני, דקדקני ומדויק של תחבירי האמנות של רוב אמני התערוכה, כולל האמן הוא עצמו, כמובן. אמנם, הנקיטה בהערות-שוליים נראית, לא אחת, יותר בשירות הרושם האינטלקטואלי לשמו מאשר בשירות הטקסט, ברם אין להתכחש לרף העיוני הגבוה והמשכיל של הטקסט בכל הקשור לניתוח לשוני-צורני של המדיום (פסטל-שמן) ושל יצירות האמנים, בהם בחר האוצר להתמקד. בהחלט, שיעור.

 

אך, ישנו הקטלוג האחר: זה המשמש במה להתנשאותו המגלומנית של האוצר על זירת האמנות הישראלית, כמו גם מרחב מוגן לסיפורי מעשיות, "בלתי-פנדיות" בעליל, הסובבות סביב האוצר: אביבה אורי (הביישנית) ודוד הנדלר (הצולע), המבקרים אותו בדירתו מבלי לקבוע מראש, או מאפייני אישיותם, התנהגותם ואף לבושם של צבי מאירוביץ ויהודית הנדל, או היחסים האישיים של האוצר עם דודו ודודתו, או דיווח פרטני אוטוביוגרפי של האוצר מאז הגיעו ארצה ב- 1964 ועד שנות ה- 70, או יחסיו הטראומטיים עם ברתה אורדנג, או החצר הביזנטינית של רפי לביא, או אביגדור סטימצקי המנמנם בדירת האוצר ונוזף על הרעשים, ועוד ועוד. אני מניח, שנוישטיין ניכס והפנים את סגנון הכתיבה הפרסונאלי-פמיליארי של רוברט פינקוס-וויטן, המצוטט רבות (ואשר, ב- 1975 פרסם ב"ארטס-מגאזין" מאמר ארוך על האמנות הישראלית דאז, שסבב סביב נוישטיין).

 

אך, במוקד הקטלוג והתערוכה הטענה המרכזית, טענה "היסטורית", התובעת מאיתנו בחינה ביקורתית וספקנית.

 

הנה כי כן, מדי מספר שנים, קם בישראל אוצר תורן ומכריז על היסטוריה חדשה של האמנות הישראלית. האם טענה אוצרותית-היסטורית היא בהכרח טענה משכנעת? לא בדיוק: הנה, לא מכבר, באה אוצרת וסיפרה לנו, שהאמן האמריקאי, מייק קלי, הותיר השפעה מכרעת על האמנות הישראלית העכשווית. בינינו לבין עצמנו, ולו רק כתרגיל אינטלקטואלי, נסו לטעון טענה אלטרנטיבית המייחסת השפעה מכרעת – נניח, לג'ף קונץ, או לדמיאן הרסט וכו'. אני מבטיחכם: אם תשתדלו מאד, כלומר – אם תשקיעו מאמץ רציני בביקורי סטודיות, אין ספק שתצליחו להוכיח את טענתכם האלטרנטיבית בצורת מבחר של כעשרים אמנים שעבודתם מוכיחה זיקה ליצירות של ג'ף קונץ או דמיאן הרסט וכו'. אז מה?

 

יש אפוא להתאמץ ולהתעלות מעל הרתוריקות החזותיות והמילוליות של תערוכות יומרניות ולבחון בשבע עיניים את טענתן.

 

במרכז תערוכת "פנדה" טענתו של נוישטיין, ש"בשום מקום ובשום זמן במודרניזם לא השתמשו בצבעי פסטל-שמן ליצירת גופי עבודה אמנותיים שלמים, פרט לישראל, שבה שימש מדיום זה בתקופה מסוימת כפרקטיקה מרכזית." זהו, לבד מהמופע הנרקיסיסטי, לב העניין. ובכן, הבה נעמיד דברים על דיוקם: למעט יצירתם בפנדה של מאירוביץ ושל אביבה אורי, שהיא פרק רב תפארת ואולי אף שיא יצירתם, כל שאר אמני התערוכה – וכן, אני כולל בהם גם את אריה ארוך – ציירו אמנם גם בפנדה, אך אין פרק הפנדה שלהם בבחינת שיא ואפילו מרכז יצירתם. אריה ארוך? כן, הפנדות המופשטות שלו מ- 1968-1964 השפיעו על רפי לביא ויש בהן רגעים יפיפיים, אך דמיינו לרגע את יצירת ארוך ללא הפנדות: כלום נגרע משהו מחשיבותו האמנותית? שהלא, ארוך החשוב באמת הוא ארוך של צבעי השמן – של "אוטובוס בהרים", "מה נשמע בבית", רחוב אגריפס", "הנציב העליון" וכו' וכו'! אך, אם על הפנדות של ארוך עוד ניתן להתווכח, מה נאמר על סטימצקי, שטרייכמן וכל השאר? האם הפנדות של סטימצקי וארוך "מדגדגות" את קרסולי ההישגים של האמנים הללו בצבעי שמן ובאקוורל?! והאם הפנדות של קופפרמן אינן זניחות לחלוטין לעומת עבודותיו בשמן ובעיפרון?! ורפי לביא ולאה ניקל – גם אם נקטו בפנדה, מה חשיבותה של זו בעבודתם ובהתפתחותם האמנותית לעומת צבעי-שמן או קולאז'?!

 

מה שאני מנסה לומר הוא, שבהחלט ייתכן, שאמני הפשטה ישראליים אהבו לצייר בפנדה, אך אין לי ספק, שאת יצירתם המאז'ורית הם שמרו למדיומים אחרים. מה שמותיר את הפנדה כמדיום אהוד, אך בשום פנים ואופן לא מדיום קרדינאלי, כפי שהאוצר מבקש לטעון בתערוכתו.

 

אף יותר מזה: למעט מאירוביץ המאוחר, אף אחד מאמני התערוכה לא גיבש או שכלל את שפתו האמנותית בזכות הפנדה. שרבוטיו המתיילדים של ארוך נולדו בין 1955-1949 בצבעי שמן על בד, ואפילו אביבה אורי – שנקטה רבות בפנדה לאורך מרבית דרכה – אפילו היא ניסחה את תחבירה האמנותי קודם לכן בעיפרון ובפחם יבש.

 

אז, מה המסקנה? בסופו של דבר, "פנדה" היא תערוכה אינטימית, תרבותית וחביבה שתערב לחכּם של אניני ההפשטה הישראלית. האם ישמשו התערוכה והקטלוג את ההיסטוריונים של האמנות הישראלית? כנראה, שלא. האם ישמשו התערוכה והקטלוג את אלה המעוניינים בנוישטיין האדם והיוצר? כן, בהחלט כן. המשימה הוכתרה אפוא בהצלחה. כי (לזוכרי "דג ושמו וונדה") התערוכה הזו היא פנדה ושמה נוישטיין.

 

אגב, יהושע נוישטיין הוא אמן מצוין וחשוב בתולדות האמנות הישראלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: