עליזותו של ישראל פלדי

                   עליזותו של ישראל פלדי

 

paldi-israel-1892-1979-israel-girl-and-exotic-animal-1991014.jpg

לא הרבה חידות נותרו סתומות בעבורי בתולדות האמנות הישראלית: עשרות שנות פשפושים וחיטוטים יומיומיים בלתי נלאים בקרביים של האמנות המקומית נשאו עמן תשובות לאינספור השאלות והתמיהות, ודומה עלי שהתמונה בהירה וחדה. ואף על פי כן, חידה אחת טרם פתרתי, חידה שמציקה לי לאורך עשרות השנים הנ"ל, והיא – חידת ישראל פלדי המאוחר, כלומר פלדי שמאז שלהי שנות ה- 40 ועד לפטירתו ב- 1979. מה עושים, אני שב ותוהה, מה עושים מול כל אותם המוני ציורים (במדיומים שונים) של ציפורים, רמשים, חרקים, ילדים, נשים וכו', כל אותם דימויים ססגוניים עליזים, גרוטסקיים במקרה הטוב, שאיני מצליח למצוא בהם עניין של ממש (גם כשמשולבים בהם כפתורים, חוטים, חול, בדים, צדפים, חבלים ועוד) ואשר אף נראים לי, לא אחת, כמאניירה טרחנית?

 

שאלה לא פשוטה. שהלא מדובר באמן ישראלי חשוב, לכל הדעות, מי שרשם לזכותו בציור הארצישראלי של שנות ה- 20 הישגים כריזמטיים, מהאיכותיים ביותר שנוצרו כאן.[1] האקספרסיוניזם הנועז שהביא עמו פלדי ארצה ב- 1921, לאחר לימודיו במינכן (ושהות בקושטא), הותיר פה חותם בל-יימחה, ופלדי (פלדמן) הוכר – ובצדק – כדמות מפתח בציור המודרניסטי המקומי. עד לאותו ביקור זכור בפאריז, 1929, בו שם קץ באחת לפרק האמנותי האידילי-מזרחי שלו, אף נטש או השמיד את הציורים שהביא עמו ("…בשובו ארצה השמיד מספר בלתי מבוטל של יצירותיו."[2]). ומאז – פלדי חדש ואחר נולד. כדברי חיים גליקסברג ב"כתובים", 1930, לרקע תערוכת "מסד": "פלדי מצא אומץ להרוס בלי פשרות ולנתק את הקשר עם עבודתו בעבר, ולהתחיל מחדש…". וב – 1943 כתב חיים גמזו ב"הארץ" על השתחררותו של פלדי מה"ואן-גוכיזם, אשר אלמלא כמה מטובי ציירינו היה מכלה כל חלקה טובה באמנות בארץ".[3]

 

מכאן ואילך, פלדי האחר, פלדי העליז, ולטעמי – פלדי שאיבד דרכו מבחינה אמנותית. לבטח, איבד אותי עוד מאז שבתי והתבוננתי בציוריו בתל אביב של שנות ה- 70-60 בגלריה "דוגית", ומאוחר יותר, בגלריה "אהובה פנקס", מי שהעריצה את יצירת פלדי. וכבר באותה עת סברתי, שאם יש סיכוי לגרוטסקה של ממש (הלא היא אחדות הקומי והמאיים) בציורי פלדי – הוא קיים בדמויות האנושיות שפלדי צייר, יותר מאשר באותם אינספור ציפורים ושאר בעלי חיים מזוהים ובלתי מזוהים.

 

אני יודע שהיו וישנם טובים ממני הסבורים אחרת. אלה נתפסים לאינפנטיליזם הוויטאלי של הציורים הנדונים, סוג של התיילדות שהתגבשה בציורי פלדי לאחר התנסויותיו בשנות ה- 50-40 בציור דקורטיבי (דמוי מרבדי מזרחיים) ובהפשטה חומרית:

"להפתעת כולם התחיל פלדי לברוא עולם שהוא אכלסו בהולכי על ארבע ועל שתיים, ילידי דמיונו המשתובב ללא רסן. […] ואין ספק, כי היצורים והפרצופים של פלדי הקימו מין 'דיסני-לנד' ישראלי בקריית האמנים."[4]

 

ב- 1967 (לאחר שתי תערוכות במוזיאון תל אביב, 1955 ו- 1961) נערכה לישראל פלדי תערוכה במוזיאון ישראל, בה הוצגה דרכו החדשה, שעה שהאוצר – יונה פישר – נמשך בעיקר להיבטי הקולאז' והאסמבלאז' שבדימויי הפנטזיה – "התפעלויות שאינן חוששות להתפרש כתמימות".[5] ב- 1972, לרקע תערוכה רטרוספקטיבית של פלדי במוזיאון תל אביב, תמצת האוצר – חיים גמזו – את הפרק המאוחר של פלדי במילים כדלקמן:

"… (פלדי) צלל אל נבכי זיכרונות ילדותו וגילה לעצמו ולנו עולם קסום, מופלא, רווי הומור ושרוי בשמחת יצירה. […] עליו לברוא בריות מוזרות שאינן קיימות כמו שהן במציאות, אך על בדיו הן רוטטות חיים בגלל צבעוניותן ונוכחותן האקזיסטנציאלית."[6]

 

בגלגולו החדש, הצטרף פלדי, מדעת או שלא מדעת, למגמת האינפנטיליזם שעלתה באמנות הישראלית מאז 1945 ואילך. האמנות המתיילדת של ז'ואן מירו, פאול קליי וז'אן דובופא הטביעה חותה במודרנה הישראלית אצל אמנים ממגמות שונות: משה קסטל של 1945, אהרון כהנא ואריה ארוך של 1949 (אצל ארוך, תגיע המגמה לשיאה ב- 1955), מרדכי ארדון של 1960-1956, פנחס ליטבינובסקי שמאז 1960, רפי לביא שמאז 1957, חיים קיוֶוה שבין 1977-1974 ועוד.[7] וישראל פלדי? עוד ב- 1941 כתב עליו ח.גמזו: "ומה שנוגע לפלדי, הרי יש רצון לתפוס את ה'ילד' [בתמונה] בציצית ראשו ואחת משתיים: לתלוש את הציצית ולהשאיר את הילד, או להוציא את הילד ולהשאיר על הבד את הציצית בלבד…"[8] מכאן ואילך התעצמה הנוכחות ה"ילדותית" בציורי פלדי. לימים, סיפר האמן:

"כמורה בבית-חינוך, למדתי הרבה מהילדים. הם היו מחדדים עפרון ומשתמשים בשבבי הגרפית או הצבע כדי למרוח את הנייר באצבע. הם ניגשים לציור מתוך קירבה ותום. ללא פלפול. הם הופכים חומר לחלום."[9]

 

אלא, שהכנסת כל מתיילדי האמנות הישראלית לסל אחד רחוקה מלהיות מדויקת: אין השרבוטים המתיילדים של אריה ארוך ורפי לביא כציורים הכמו-ילדותיים של קסטל, ליטבינובסקי, ארדון וכו'.[10] ארדון וקיוֶוה (בדומה ליוסל ברגנר), למשל, ציטטו ציורי ילדים, מבלי שביקשו להתיילד. כפי שישנם ציורים מתיילדים הנוגעים בארכיטיפי (דובופא, למשל), לעומת ציורים מתיילדים המבקשים אחר הארכיטיפי אך אינם מגיעים עדיו. איני סבור שפלדי העיר שדים רדומים בציורי הפאונה והדמויות הגרוטסקיות.

 

בשעתו, כשזנח פלדי את תקופתו הארצישראלית לטובת ציורו האחר, הוא זכה לשבחי מבקרי האמנות, שראו בצעדו מהלך בכיוון השקידה על "ערכי ציור" טהורים. מכאן ואילך, פלדי לא עוד התעניין בתוכן, אלא רק בערכי צבע. למעשה, לא האמין כלל בחשיבות הנושא המצויר, ולכן גם לא העניק שמות לציוריו: "לשם מה לתת שם? כל מה שיש בתמונה צריך להיות בה, ולא בשם. […] אני לא חושב, על שום דבר. אני מאושר כשאני עובד."[11] מבחינתי, חטא מודרניסטי פָּאר-אקסלאנס.

 

תיאמר האמת: גדולים וטובים הריעו לפלדי המאוחר והמוקדם גם יחד. בעוונותיי, חלקי אינו עמם. את תרועתי אני שומר לפלדי של שנות ה- 20. מאז ומעולם האמנתי, שבאמנות – צער-החיים עמוק משמחת-החיים, וכי רוח קונדסית ("פלדי התגלה לפנינו כשובב חומד לצונות."[12]) היא מחסום יותר משהיא שער. אלא אם כן, הקונדסות משיקה או נוגעת במפלצתי ובמסויט. היו, אמנם, מי שביקשו לאבחן מפלצות, ולפחות מכשפות, אפילו "כוח קמאי"[13], ביצוריו הגרוטסקיים של פלדי המאוחר:

"… היצורים הנקביים מזכירים מכשפות היורדות ממרומי הרקיע או העולות מתהומות השאול, לרוב אלה הן נשים מוזרות, חושניות, שהחייתיות עדיפה בהן על הנשיות…"[14]

 

אך, כאמור, לצערי, איני שותף לאבחנות הללו. לא מעמקי תת-הכרה אישית או קולקטיבית בכוחי לאבחן ביצורים הכמו-ילדותיים של פלדי, אלא השתובבות ציורית שאין בה די בעבורי, גם אם אחוש אהדה לחיוניות וליצירתיות[15] של מי שעליו נאמר: "ישראל פלדי הוא אחד הצעירים שבאמנינו הוותיקים."[16] כי רוח המשובה החיננית הנחה על החיות והדמויות של פלדי בולמת את דרכִּי אל הבלהה, בה במידה שהמשחקיות המדריכה את העין-יד של פלדי המאוחר שומרת אותו ואותנו בתחום הבחירה החופשית, משמע תחום הספונטאניות המודרכת בידי כוחות ההכרה. "תיבת נוח", "גן-עדן", "דיסני-לנד" ושאר הכותרות שפלדי המאוחר הוכתר בהן – אינם אפוא כי אם אקטים של הנאה יצירתית הקוטעים את המסלול הנפשי אל המבהיל והנורא. מבחנה הגדול של האמנות הוא בעמידתה פנים אל פנים מול הנורא:

"…כי היפה איננו/ אלא תחילת הנורא שבה עוד בדוחק נעמוד/ ונעריצנו כל כך…" (רילקה)

[1] גדעון עפרת, "תיק פלדמן", "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 54-48. וראו גם החלק הראשון של מאמרי, "הפלדמנים הסמויים מן העין", באתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] חיים גמזו, במבוא לקטלוג תערוכתו הרטרוספקטיבית של ישראל פלדי, מוזיאון תל אביב, 1972, ללא מספרי עמודים.

[3] "הארץ"" 4.11.1943.

[4] דוד גלעדי, ישראל פלדי, בתוך: "מסילות באמנות", יבנה, תל אביב, 1986, עמ' 174-173.

[5] יונה פישר, מהמבוא לקטלוג תערוכת ישראל פלדי במוזיאון ישראל, 1967, ללא מספרי עמודים.

[6] לעיל, הערה 2.

[7] גדעון עפרת, "האינפנטיליסטים", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 257-247.

[8] "הארץ", 9.5.1941.

[9] אמנון ברזל, "פלדי – להפוך חומר לחלום", "ציור ופיסול", מס' 1, קיץ 1972, עמ' 12-10.

[10] על נקודה זו עמד דוד גינתון בקטלוג תערוכת "רפי: הציורים המוקדמים 1961-1957", מוזיאון תל אביב, 1993, עמ' 17-14.

[11] עידית זרטל, "פלדי – אמן מחוץ לשורה", "דבר-השבוע", "דבר", 13.10. 1967.

[12] דוד גלעדי, לעיל הערה 4, עמ' 173.

[13] שם, שם.

[14] חיים גמזו, לעיל הערה 2.

[15] על קיר מחסן בחצרו שברחוב הירקון צייר פלדי אחת מחיותיו המשונות, ובאותה חצר אף בנה (מגבס או ממלט) "אילן" בצבע ורוד.

[16] יונה פישר, לעיל הערה 5.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: