תומרקין וברכט (ובנימין)

                       תומרקין וברכט (ובנימין)

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1.jpg

ה"תרוץ" לרשימה זו הוא מתווה שיצר יגאל תומרקין ב- 1988 לפסל פלדה, אחד מפסלי הקרוניות על פסי-ברזל, מאותן שמחוברות במיתר ברזל מתוח אל תגזיר פלדה (פיגורטיבי או גיאומטרי) הניצב מנגד. בסקיצה הנדונה מעוצב לוח הברזל הענק בדמות המוכרת של החייל הירוי הצונח עם רובהו, דימוי הזכור היטב מצילומו המפורסם של רוברט קאפּה במלחמת האזרחים בספרד, 1936. אלא, שמאחורי החייל הנופל למותו עולה במתווה הנדון דיוקן צדודית מונומנטאלי של ברטולט ברכט (קת הרובה של החייל מתפקדת כאפו של המחזאי הגרמני. ועוד נשוב לעניין האף). ועוד באותו מתווה: על הקרונית שמנגד צייר תומרקין מבנה פיסולי "אָלים", המורכב מלוחות פלדה ומגרוטאות, שרותכו יחד לגוף "מסוכן". המיתר, הנמתח בין מבנה-הפֶגע הפיסולי לבין תגזיר הפלדה של החייל הירוי, מסמן באדום-דם על גוף החייל את מקום החיבור, מקום הפגיעה.

 

תומרקין מסגיר בכתב (בגרמנית) את זיקתו הברכטיאנית של הפסל המתוכנן (אף כי משבש פעמיים את הכתיב הגרמני). שכן, הפסל האנטי-מיליטריסטי הזה קרוי על שם מחזהו של ברכט, "הרובים של סניורה קאראר" (1947), מחזה בן מערכה אחת, וריאציה על מחזהו הקצר של ג'והן סינג', האירי, "הרוכבים אל הים". בגרסה הברכטית , מבקשת תרזה קאראר להגן על ילדיה, אך סופה שלוחמת לצד המדוכאים ורובה בידה. בסקיצה שלו לפסל, קישר תומרקין בין הרובה של החייל הירוי לבין הרובה של סניורה קאראר על מנת לומר "לא!" לרובים באשר הם.

 

שנתיים קודם לסקיצה המדוברת, יצר תומרקין את הפסל, "מותו של חייל לויאליסט", בו תגזיר פלדה של החייל מצילומו של קאפה צונח אחורנית, כשהוא קשור במיתר ברזל לגוף פיסולי מופשט, המרתך יחדיו לוחות פלדה, גלגל פלדה ושאר גרוטאות. ללמדנו, שדיוקן-הרקע של ברכט בסקיצה בה פתחנו הוא תוספת מאוחרת יותר לפסל-המחווה לקאפה. על הולדתה ושילובה של תוספת זו מלמדים שני הדפסי-רשת של תומרקין: באחד, מ- 1989, "קרונית-מחווה לרוברט קאפה", מודפס צילום מבנה הפלדה התוקפני של הקרונית, כאשר בקוטב הרחוק נראית צללית אדומה של דמות החייל הירוי. בהדפס השני, "קרונית-ברכט-ברלין", 1990, ניצב מבנה הפלדה של הקרונית כנגד צללית דיוקנו הצדודיתי הענק של ברכט, בתוספת פרץ "דם" גדול הבוקע בנקודת המגע שבין המיתר לבין ראש-ברכט. עתה, כבר הפך היוצר הגרמני הדגול למטרת-ירי.

 

אלא, שבזה לא תם המסע: הדפס-רשת נוסף, אף הוא מ- 1990, מפתיע אותנו עם צילום קיר ברלינאי ועליו הכתובת "יהודים החוצה", כשבמחיצתו שני רישומי צדודית של ראש-ברכט ומעליהם כתב תומרקין בגרמנית (שוב, עם שגיאות-כתיב): "האם היה ברכט יהודי? האם היה לברכט אף (יהודי/תוספת שלי/ג.ע)?". אכן, אפו הגבנוני של ברכט מודגש באופן בו רשם וצייר תומרקין את דיוקנו. ברכט, כידוע, לא היה יהודי, אלא שבדרכו האירונית, טופל תומרקין על המחזאי/משורר/הומניסט ואנטי-פאשיסט הגרמני "אשמת" יהדות… כמו אמר: אותה גרמניה המולידה את הניאו-פאשיזם הנאצי האנטי-יהודי היא זו שרדפה את ברכט.

 

הרומן של יגאל תומרקין עם ברטולט ברכט ארוך, עשיר ומפותל. שורשיו הידועים בשנת 1956, שנה בה נסע האמן הישראלי בן ה- 23 לברלין המזרחית לעבוד במחיצת ברכט בתיאטרון "ברלינר אנסמבל". כאן שהה עד למותו של ברכט באוגוסט אותה שנה. על הרקע והסיבות הספציפיות לנסיעה זו אל היוצר הגרמני הנערץ פירט תומרקין בהזדמנויות שונות, ובעיקר בראיון הארוך בחוברת "קשת" ל"ב, 1966[1], ובראיון מ- 1978 עם דן עומר ב"פרוזה".[2] ולא נחזור על הסיפור.

 

מהמפגש ההיסטורי של תומרקין עם ברכט נבעו השלכות חשובות בצורה ובתוכן על עתיד יצירתו הפיסולית: פוליטיזציה, היסטוריזציה, אפקט-הניכור (אצל ברכט, באמצעות שלטים, למשל, מה שהתגלגל לכותרות המילוליות ביצירה התומרקינית), אפילו טכניקת יציקת הפנים, אשר כה פרנסה את פסלי האמן הישראלי בשנות ה- 60 ולאחר מכן, מקורה במסכות שיצק על פני שחקני ה"ברלינר אנסמבל". הקשר העמוק בין עולמותיהם של שני היוצרים – שתרבות ושפה גרמנית מגשרת ביניהם – הועצם גם בזכות שורת הצגות ברכטיאניות שתומרקין עיצב להן תפאורות (ולו רק מסכות, כבמקרה ה"ברלינר אנסמבל"), החל ב- 1956: "הנפש הטובה מסצ'ואן" ("ברלינר אנסמבל", 1956, אמסטרדם – 1957), "אדון פונטילה ומתי משרתו" (1957 – אמסטרדם; 1959 – פאריז; 1961 – "הבימה"), "מעגל הגיר הקווקזי" – קיבוץ חולתה, 1957), "הכלל והיוצא מן הכלל" (1959 – פאריז), "חזיונות סימון מאשאר" (1959 – האנובר), "שבעת החטאים" ו"רקוויאם ברלינאי" ( 1984 – פסטיבל ישראל, ירושלים). אין זו הרשימה כולה. בשנת 2011 הוצגה בגלריה "חזי כהן" בתל אביב תערוכה ובה, בין השאר, סקיצות רבות שעיצב תומרקין בפאריז ב- 1959 ל"אדון פונטילה" של ברכט.

 

אך, הרומן עם ברכט נמשך עוד שנים ארוכות וחדר לעומק יצירתו הפיסולית של תומרקין: ב- 1999, במסגרת תערוכתו במוזיאון ישראל – "לצבוע שפם לזמיר", הוא הציב ארונית-מדפים ועליה יציקות ראש (באלומיניום צבוע) בדמות היטלר, לצד שלושה ראשי-כרוב, וקרא לעבודה (שנוצרה ב- 1998) – "ארתורו אוּי", בעקבות שם מחזהו של ברכט מ- 1941, "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי". גיבור המחזה מהווה פרפראזה ברורה על דמות היטלר, ואף את דימוי ראשי-הכרוב נמצא במחזה.

 

נקיטתו של תומרקין בדיוקן ברכט ביצירותיו לא נזקק לטיעוני-עזר: דומה, שסגידת האמן הישראלי ליוצר ואיש-הרוח הגרמני כה גדולה, לרגעים אף גובלת ביחס אל דמות-אב (תחליף לאב המקורי, שאת דמותו ניתץ תומרקין לרסיסים[3]), עד כי די לו לתומרקין בעצם ייצוג הדיוקן, בציור או בפיסול. כך, בציור ענק (3.40 מ' אורכו) מהשנים 1998-1996, שכפל-עיבד-עיוות האמן בשיטת הדפסה ממוחשבת את צילום דיוקנו של ברכט. ציור זה, כמו גם פסל-ראש (ברזל) של ברכט (1996), הוצג באותה תערוכה במוזיאון ישראל, שהוקדשה למחוות האמן הישראלי לגדולי התרבות הגרמנית (ולמחריביה – היטלר). מה שמסביר נוכחותם של עוד ועוד עבודות בתערוכה בסימן ברכט ויצירתו (שלא לציין את הקטלוג, שהיה עמוס בשירי ברכט): כגון, פסל ברזל מרובע, מעין מסגרת-חלון משופעת כ"במה" חלולה (על המסגרת חרוטות בגרמנית המילים: "התיאטרון האֶפּי") שמתחתיה, על הרצפה, כמו גם על הקיר מעל – פסלי ראשו של ברכט (וכלל לא ברור הקשר בין "התיאטרון האפי" לבין המבנה הנדון). פסל אחר באותה תערוכה – "קוריאולנוס אצל ברכט" (1996-1985), הד לעיבודו של המחזאי/במאי הגרמני למחזהו של שייקספיר, כינס יחד פרוטומות של יוצרים גרמניים דגולים, בהם גם ראש-ברכט, במחיצת ראשו של תומרקין, עותק אלת הניצחון היוונית – "ניקֶה", ועוד. הפסל בבחינת זירה היסטורית לגרמניה של מלחמות איומות וגדלות-רוח.

 

עדיין ב- 2001 שב תומרקין והוכיח את סגידתו לברכט, שעה שיצר מיצב מולטי-פיסולי בשם "מלאך ההיסטוריה, או: רקוויאם לעידן האנלוגי". פה, מצלמה אנלוגית עצומה כיכבה במרכז המיצב, בו ניתן היה לאתר גם את פסלי הראש של מיכלאנג'לו, סוקראטס, שוברט, קרל מרקס, היטלר, ברכט ועוד. גיבורי התרבות האירופית לדורותיה גויסו ל"מיצב זה (ש)מאזכר את שנאמר על ידי ולטר בנימין (במשל "מלאך-ההיסטוריה"/ג.ע) ומצטרף, הן לתפילת אשכבה לעידן האנלוגי והן לסערה שנקראת קִדמה."[4]

 

מפגש זה של ברכט ובנימין (הזכור היטב מיחסי הידידות והשיחות בין השניים, כולל פרקי הספר שחיבר בנימין על ברכט בין 1939-1930) לא היה חריג ביצירת תומרקין. כי סביב שנת 1990, הירבה זה האחרון לזווג את דיוקן ולטר בנימין עם דיוקן ברכט. כך, ב- 1990-1989 צייר את דיוקן בנימין ומולו את צדודית דיוקנו של ברכט, שעה שבין השניים ציטט בגרמנית בכתב-ידו מכתב ששלח ברכט לבנימין מלונדון באפריל 1936 (ולא בחודש מאי, כמצוין בציורו של תומרקין) ובו בירור אפשרות פגישתם בקיץ הקרוב, בו ישחקו שחמט מתחת לעצי התפוח (אגב, מוכּרים צילומים של השניים משחקים שחמט).

 

ב- 1991 שב תומרקין ועימת ברישום את שתי הפיגורות, ואילו ברישום אחר מ- 1993 מיקם את דיוקן בנימין בין פרוטומה של מרקס לבין פרוטומה של הרצל וכתב: "ולטר בנימין נקרע בין הרצל למרקס, בין אהבתו לגרשום שולם וחברו ברטולט ברכט, בין ציונות להומניזם. הליכתו אחר ברכט הביאה עליו את מותו." למותר לציין שתומרקין אינו בא להאשים את ברכט בגורלו המר של בנימין. הוא אך ממשיך לזהות את ברכט עם הומניזם (אוניברסאלי, בניגוד ללאומיות הציונית), שעל מזבחו נאלץ ולטר בנימין לשים קץ לחייו ב-ליל ה- 25 בספטמבר, 1940, שם על גבול ספרד, אותה ספרד בה צילם ר.קאפה את הצילום שבו פתחנו.

IMG_0071.JPG

 

IMG_0073.JPG

 

IMG_0074.JPG

[1] יגאל תומרקין, "על ברכט, על תיאטרון בישראל", "קשת", ל"ב, 1966, עמ' 86-76.

[2] "פרוזה", 27/26, נובמבר 1978, וראו בעיקר עמ' 36-34.

[3] גדעון עפרת, "תומרקין: האב, הבן ורוח הפיסול", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 447-430.

[4] מדברי יגאל תומרקין בפתח הקטלוג שראה אור עם השלמת המיצב, מאי 2001.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: