הערה קצרה על התיאולוגיה של אורי ליפשיץ

         הערה קצרה על התיאולוגיה של אורי ליפשיץ

בבית המכירות הפומביות, "מונטיפיורי", מוצע למכירה ציור-שמן של אורי ליפשיץ, "ללא כותרת" (65X55 ס"מ), שלפי סגנונו, דומה שצויר בסוף שנות ה- 80. הציור מייצג אישה מורכנת ראש הניצבת בלב נוף פתוח אל מול דמות גברית דהויה. משהו בציור נראה לך מוכּר, בעיקר האישה, ואז אתה נזכר בציורו המופלא של ז'אן-פרנסואה מילֶה מ- 1859, "תפילת אנגלוס". רק לאחר מכן אתה מגלה, שציורו הנדון של ליפשיץ כבר הוצע בעבר הלא-רחוק למכירה בגלריה "אגוזי" התל אביבית תחת השם "תפילה", בתוספת המילים: "ציור-מחווה ליצירתו הנודעת של ז'אן-פרנסואה מילה – 'תפילה בשדה' ("(Angelus. עתה, משחזרת לעיין בציורו של ליפשיץ, ברור לך, שיותר משהאמן ביקש להגיב לציור של גְדול אמני "אסכולת ברביזון", הוא ביקש להצהיר את עמדתו באשר לחוויה הדתית בתור שכזו.

לכל אורך דרכו האמנותית, אורי ליפשיץ הִרבה לצייר מלאכים, הילות, יהודים חרדיים, ולא פחות מכן, נדרש רבות לסצנות קרדינאליות מהאמנות הדתית הנוצרית. משמע, אורי ליפשיץ שב וצייר דימויים הנגועים ב"דתי". בה בעת, כל מכירי יצירתו של ליפשיץ יסכימו, שהיה צייר אנטי-דתי בכל מהותו, מי שמעשה הכפירה וחילול הקודש הדריך רבים מציוריו. די במבט חטוף בתחריטיו מ- 1972 בנושאי צליבת ישו ו"הסעודה האחרונה"[1] על מנת לשכנעך, שפורנוגרפיה בוטה ואלימה, טעונה בהתרסה פרובוקטיבית ומלעיגה, היא שממירה כאן ערכי ישועה, חסד אלוהי, השגחה וכיו"ב. ואם סברנו, לשנייה, שבאנטי-נצרות מדובר, ניזכר בסדרת תחריטי עקידת יצחק מ- 1973, בה הפך ליפשיץ את אברהם לקלגס ברוטאלי ואת המלאך האלוהי למפלצת סדיסטית ותְאֵוות-דם.

מה הייתה עמדתו המוצהרת של אורי ליפשיץ בנושאי האמונה הדתית? ב- 1985 דיבר באוזני שייה יריב על אחד מציוריו ותיאר: "…מצד שמאל אני שם יהודי מניח תפילין, רצועה שחורה כזאת, יפה מאד. ובצד השני אני שם את אותה הרצועה השחורה שדוחפת לו זריקה, לג'אנקי. אותה רצועה, אותה צורה, אותה הבעת פנים של קדוּשה, לזה שמניח את התפילין ולזה שקיבל את הזריקה. על ידם אני מצייר מלאכים מהרנסנס, של רפאל…"[2] בהמשך הראיון, סיכם: "לא, הטבע הוא לא-אידיאולוגי, לא-דתי. הכול ספציפי."[3] מה פלא אפוא, שבסדרת "הדיבוק" שלו, שאותה הציג ב"תיאטרון גבעתיים" בשנת 2000, הפכה דמות הרב – מגָרש הדיבוק – מאיש קדוש לשטן המנצח על סיוט גיהינומי מחריד, מי שמשתלט על הטקס הקבלי והופכו לטקס דיאבולי-אפל. ומה פלא, שסדרת ציורי "עורבים" של ליפשיץ מ- 2007 ממירה את המלאכים הרפאליטיים שלו בעופות טרף המנקרים באכזריות נבלות שותתות-דם (אם לא חוטפים תינוקות).

אין אלוהים בעולמו של אורי ליפשיץ: הרוע, הכיעור, הזוועה – לא חדלו למלוך על ציוריו עוד מאז סדרת "הסכיזופרנים" ממחצית שנות ה- 60. את היופי, האהבה וההרמוניה שמר לאהובותיו ובני משפחתו. אפילו את עצמו שב וייצג כמקולל, מי שנוצר בצלם הארור והנקלה.

רגע בטרם נחזור אל ציור "התפילה" של ליפשיץ, ניזכר בגרסה שצייר בסוף שנות ה- 80 לווריאציה המפורסמת של ון-גוך (מ- 1888) על ציור "הזורע" של ז'אן-פרנסואה מילֶה. ליפשיץ כיוון את חיצי מכחולו נגד האסתטיציזם ה"יפני" והאווירה הקסומה של הציור הוואן-גוכי. ראשית, הפך את צבעוניותו של הציור: את השדה הכחול הפך לצהוב, ואילו את השמים הצהובים הפך לכחולים. כך, גם דמותו של הזורע, שאצל ואן-גוך היא כחולה כהה, הפכה אדומה-לוהטת בציורו של ליפשיץ. אלכסון העץ הפורח החוצה את ציורו של ואן-גוך בחן פיוטי יפני, הפך בגרסת ליפשיץ לעץ שחור, יבש, מת, השולח ענפים פרועים לאורך גזעו ונעדר כל שמץ של פיוטיות. חמור מכל, ליפשיץ כילה זעמו ו"קרע לגזרים" את השמש השוקעת העגולה של ואן-גוך, ש"נשפכת" בציורו של האמן התל אביבי כקיא עליון לבן. ככלל, גרסתו של ליפשיץ פרועה וברוטאלית בהרבה מזו הוואן-גוכית. היא פשוטה, אף גסה בהרבה מאותו עידון חרישי של זורע לעת דמדומים, שממשיך לשאת גם בציורו של ואן-גוך את המטען הרליגיוזי שהטביע בו מילֶה. בהתאם, ליפשיץ ערטל את ציורו מכל שמץ של רליגיוזיות טרנסצנדנטית. נאמר כך: בעבור אורי ליפשיץ, האקספרסיוניזם הוואן-גוכי הוא אך כַן-שיגור ונקודת-מוצא למתקפה אנרכיסטית אלימה ובלתי מתפשרת כנגד השגב האמוני הצפוּן במקור של מילֶה ובגלגולו הוון-גוכי (דמות הזורע, כידוע, היא סמלו של ישו).

ועתה, ל"תפילה" של אורי ליפשיץ: לא עוד שדה, לא עוד איכרים עניים, שליקטו את מעט תפוחי האדמה בשקים על המריצה הקטנה שמימין ו/או הסל הקטן שמשמאל. לא, אורי ליפשיץ ממוקם בלב "טבע" חסר זהות ועקר, טבע מוכה בזלעפות כיעור וטינוף. טבע מקולל, היפוכו של אותו זיו עליון הקורן ברטט בשעת-דמדומים על השדה ועל צמד הכפריים. להפתעתנו, מחק ליפשיץ את מרבית הגבר והותירו כצללית מהוהה נטולת ראש (רק פלג גוף תחתון שומר על ריאליזם יחסי). והאישה? היא נותרה בשלמותה, אך אין זו אותה כפרייה תמימת-דרך הנושאת את תפילת הערבית במסירות אמונית של צנעה וביטול עצמי. כי, לתדהמתנו, הפך אורי ליפשיץ את הכפרייה מאזור פונטנבלו לאישה שחורת עור הניצבת מרכינה ראש. בפני מי היא מרכינה ראשה? לא בפני אביה שבשמים, כי אם בפני צללית הגבר שלידה. כמוה כאותו קאלאס, משרתו של אלפרד בְּרוּיָא, פטרונו של גוסטב קורבא, אותו קאלאס שצויר ב- 1854 מרכין ראשו בהכנעה בפני הצייר. כי, מיהו – להערכתי – הזכר המחוק, הגבר שנידון לשחור-לבן דהוי, אם לא האמן הוא עצמו, שחזר ופָגַם באגרסיביות בדימויו העצמי המצויר.

אורי ליפשיץ הפך ציור רליגיוזי לציור של הכנעת האישה נוכח הכוח הגברי (האם רק נדמה לנו שבין האישה לגבר אנחנו מאתרים שרידי צלליות של שני זכרים נוספים?). ואם לא כך, לפחות, ליפשיץ דן את שני הכפריים, המתפללים בציורו של מילֶה, לדמויות תשליל בשחור (ולבן), בבחינת מי שנשללה מהם חיוניותם. כך או אחרת, ליפשיץ הטיל קללה על טבע ואדם גם יחד, הפקיע אלוהות מזה וגם מזה והותיר את הקיום כר להתעללות זדון מטאפיזי. כי בעולמו הציורי של ליפשיץ שולט השטן.

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1.jpg

unnamed.jpg

[1] ראה: גדעון עפרת, "הערה ל'סעודה האחרונה' של אורי ליפשיץ", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] "אורי ליפשיץ: תחריטים וליתוגרפיות", עורך: ישעיהו יריב, גלריה גורדון, תל אביב, 1985, עמ' 29.

[3] שם, עמ' 43.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: