על מה נ(אבקת), בעצם, אירית חמו?

               על מה נ(אבקת), בעצם, אירית חמו?

 

בתערוכה קבוצתית בגלריה "עינגא" התל אביבית מנכסת אירית חמו את "מות החייל" של מרסל ינקו (1949), ממזערת ביותר את הפורמט המונומנטאלי המקורי של ציור השמן ומשחזרת את הציור באמצעות אבק בלבד. לעומת זאת ובמקביל, היא מנכסת ציור מופשט-ארכיאולוגיסטי של אהרון כהנא מ- 1955, מגדילה מאד את הפורמט המקורי, אך משחזרת אותו בפחם על נייר, ואם תרצו – באבקת פיח. ינקו וכהנא היו חברי "אופקים חדשים", שניים שבלטו באחרותם, קרי – בסירובם להפרדת ההפשטה וה"מקום" (מצבו החברתי של המקום – ינקו; שורשיו התרבותיים הקדומים – כהנא), שניים שפרשו בדיוק מסיבה זו ב- 1956 מקבוצת ההפשטה, ביחד עם יוחנן סימון.

 

אינני יודע אם אירית חמו יצרה את שלושה הציורים מ"עינגא" כיצירות מוזמנות לתערוכת "אופקים חדשים", שהוצגה לא מכבר במשכן לאמנות בעין-חרוד (רישום הפחם של חמו-כהנא הוצג בתערוכה ההיא). האמת הגדולה יותר היא, שאיני משוכנע שאני מבין עד תום את המהלך של חמו.

 

אני יודע שיש לאמנית המשובחת הזו עניין באבק. בתערוכה הקבוצתית, "יומן אבק", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 2014 (באצירת תמר מנור-פרידמן), סיכמה האוצרת את המטאפורה של האבק במילים: "אמני התערוכה מהרהרים באמצעותו על חלוף הזמן, על תהליכי שחיקה ועל יצירה." ועוד כתבה על האבק: "גרגריו הדקים נושאים עדות לחפצים ולגופים אשר נמחו זה מכבר […]. מהקשרים אלה ואחרים עוצבה משמעותו המטפורית והפואטית כמשל לכיליון האדם."

 

העבודות (2013-2011), שהציגה חמו באותה תערוכה, הקדימו את השלישייה מ"עינגא" בהיותן שחזור של ציור ישראלי מוקדם באמצעות אבק על גבי פורמאיקה: היו אלה עבודות פסיפס של מרדכי גומפל ממלון "שולמית" בחיפה (סוף שנות ה- 50), ומ"בית-דגון" שבחיפה (ראשית שנות ה- 50): שתי העבודות מחזירות אותנו לשחר העצמאות המדינית הישראלית, אותם ימים של התעוררות תרבותית רווית תקוות, בהם גם נוצרו שתי העבודות לעיל של ינקו וכהנא. בביקורתה ב"הארץ" (13.12.2013) על תערוכת "יומן אבק", כתבה גליה יהב: "(התערוכה) משרטטת נרטיב עכשווי ביקורתי, שלפיו דימויי האבק הם תסמונת ארץ נחשקת-נשחקת, 'קרקע ארעית ומטושטשת גבולות' […], כך שהפאתוס החלוצי מעומת עם שחיקת הזמן…"

 

כבר ב- 2008 יצרה אירית חמו דימוי מאובק (על לוח פורמאיקה) לפי צילום פרחים. מאוחר יותר, בתערוכתה מ- 2015 ב"סדנאות האמנים" בתל אביב, "שירוקו", הציגה האמנית עבודת וידיאו – מבט אל חדר בו שואב אבק בורא "סופת אבק" הנוחתת על מבנים דמויי בתי עיר. עם כל הזיכרונות המאובקים הללו אני חוזר ל"עינגא", מסרב להסתפק ב"משל האבק" כסמל שחיקה של ימי הבטחות, ימי הבראשית שלמחרת 1948, מצפה מאירית חמו ליותר. גם העניין החומרי כשלעצמו אינו מרתק אותי: בין משום זיקתו המוכרת מדי לעבודת האבק של מאן ריי/דושאן (1920) – עצם ההתכתבות עם דושאן חדלה לעשות לי את זה – ובין משום שאיני רואה רבותא בעצם הייצוג הפיגורטיבי באמצעות צמר-פלדה או באמצעות קפה (גל ויינשטיין), או באבק (אירית חמו). יותר מכל, אני מבקש להאמין, שבחירתה הנוכחית של האמנית בשני הציורים המסוימים של חברי "אופקים חדשים" מבקשת לגעת בליבת שאלת יחסי האמנות הישראלית והמקום, כמו גם בסוגיית המונומנטאליות.

 

כי חמו בחרה "להאביק" ציור תנ"כי – במקרה של כהנא (במקרי גומפל מ- 2013-2012 היא נגעה ביצירה מונומנטאלית פוסט-"כנענית") ובציור "אנדרטאי", לאומי הרואי – קינה על נפילת חייל במלחמת השחרור. אף קודם לכן, איני יכול להתעלם מבחירת האמנית לכסות באבק על אמנים שלא זכו לתהילה הזיכרון התרבותי של עולם האמנות הישראלי (הגם שינקו וכהנא טעמו-גם-טעמו בימיהן לא-מעט מהדבש של ביקורות האמנות). משמע, אירית חמו בחרה לפנות אל השוליים, אל אלה שההיסטוריה כיסתה/מכסה אבק. בנקודה זו, אני חש אהדה למהלך של האמנית.

 

החלום ושברו? שיכחה, שחיקת זיכרון, דהיית ערכים (של חברה ושל אמנות) – האם בזה מסתכם המסר של אירית חמו? קצת לא מורכב ומעט שחוק לטעמי. נדמה לי, שחשיבות לא פחותה במשחקי הפורמטים שלה: הגדול שהפך קטן, הקטן שהפך גדול (וצבע השמן ה"מכובד" שהומר באבק "חסר ערך", או הבד שהומר בנייר ובלוח סינתטי). גם איני יכול להתעלם מהעובדה, ששלושה האמנים – גומפל, ינקו, כהנא – נודעו בשעתם גם כאמנים קירוניים (בקרמיקה ובפסיפס), כאלה שדגלו בברית הציבורית בין אמנות לבין ארכיטקטורה, כמו גם בשליחותם התרבותית-מקומית. טלטול הפורמטים בידי חמו מפקיע את המונומנטאליות ממקומה הנעלה ומשדר תפיסה אמנותית עכשווית שאינה מאמינה יותר ב"שליחות" ו/או בתעודתה החברתית-תרבותית של האמנות. אלא אם כן, אירית חמו אומרת, בדרכה האירונית, בדיוק את ההפך הגמור.

 

וזוהי הבעיה. שורש הבעיה בשאלת היסוד: כלום הכרחית החשיבה המטפורית מול האבק של אירית חמו? תשובתי: כן, הכרחית. כל יצירת אמנות היא הזמנה להתבוננות אסתטית ולחשיבה מטפורית. הן, זהו מה שמבחין אמנות מלא-אמנות. אין מנוס אפוא מהרהור על המסר המסומל במפעלי האבק של חמו. וכיון שכך, אנו נקלעים, שלא בטובתנו, לסחרור אמביוולנטי: מה , מעֵבר לעצם רעיון השחיקה והתפוררות החלומות, התקוות, ההבטחות – מה אומרת לנו אירית חמו על חלומות, תקוות והבטחות אלה? האם היא פשוט מציינת את עובדת היפסדותם בזמננו ומקומנו? מה עמדתה התרבותית ביחס למפעלם ההרואי המקומי של טריו האמנים הנ"ל? מה דעתה על נקיטתם הערכית של האמנים הללו כנגד קו זריצקי ונאמניו? האם אכפת לה בכלל מאמנים דוגמת ינקו, כהנא וגומפל? ומה היא אומרת, במו הבחירה בהם, ביחס ל"שומרי הסף" של תולדות האמנות הישראלית?

 

ואם אומרת לנו אירית חמו, שהאמנות אינה מסוגלת יותר לבטא את ההרואי, שלא לומר את המיתי ("מאז נשימת הזמן הקדמון", קרויה התערוכה הקבוצתית ב"עינגא", כותרת המעמידה את ייצוג המיתי במוקד), היכן זה מותיר, לדעתה, את האמנות? מה טעם בה ומה ערכה? אבק?!

 

כאמור, האבק של אירית חמו בכוחו (כוחו?) להובילני לכאן או לשם, לזאת ולהיפוכו, כולל לאסוציאציות שאין להן סייג (מאפר השואה ועד אמירת האלמוות של יעקב גלעד בפי יהודה פוליקר: "הנצח הוא רק אפר ואבק"). וזוהי הבעיה, אולי הבעיה שלי.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: