אימת מישורי

                             אימת מישורי

 

שום טקסט קירוני אינו מלווה את תערוכתו רחבת הידיים של יעקב מישורי במוזיאון הרצליה. גם בחוברת אשכול-התערוכות, שמטעם המוזיאון, גם בה לא תמצאו כל טקסט בנושא התערוכה הנדונה; ודומה, שאימת מישורי נחה על העושים במלאכה. מה פלא: רבים בעולם האמנות הישראלי קראו את רשימותיו מזרות-האימה של מישורי: אלה הם טקסטים מבריקים, עתירי זיקוקין די-נור, גדושי רעמים וברקים, יורים לכל הכיוונים ובכל הארסנל, אינם לוקחים שבויים. קורבנותיהם הגדולים של הטקסטים הללו – פמפלטים סרקסטיים של תוכחה וזעם על סף ערך ספרותי הטהור – הם אוצרי מוזיאונים וגלריות, מבקרי אמנות, מרצים לאמנות, "אנינים", "פילוסופים", ויותר מכל – אנשי אופנות-ה""in, אנשי הקלישאות ו… הטקסטים הפרשניים. עתה, מציג יעקב מישורי במוזיאון, ובגדול, וכל התיאורטיקנים נכנסו למקלט.

 

*

"מאז ומתמיד ידוע היה כ'קשה'. אופיו הבעייתי, אישיותו המסוכסכת, משיכתו לאורח חיים נזירי ובדידותו מנעו ממנו ליצור קשר אנושי ורציף עם הקולגות בקהילת האמנות. תמיד נתפס בעיניהם כקצת אחר, כשונה, כלא מובן ובעיקר לא צפוי. חייו הטלטלו בפראות נוראית בין אהבות לשנאות. הבגידה בכל (כמעט) ובכולם הפכה אצלו למוטו, לסוג של מניפסט." ("נאה דורש", 2004, מס' 15)

 

*

 

ספק אם רבים הם אלה, בין קוראי כתבי הפלסתר הפארודיים של מישורי, שקלטו מתחת לפני השטח התוקפניים את האמן הרגיש והפגיע, שיצא לפיגועי חיסול טקסטואליים סטייל "נהג-מונית". שזהו בדיוק מי שמציג את התערוכה במוזיאון הרצליה: אמן רגיש ופגיע שמטיל את "אֵם כל הפצצות", אשר מהי אם לא התקפדות מונומנטאלית של חיית אמנות עדינת-נפש, שהישרדותה מותנית בהתחמקות עיקשת מכל הגדרה אמנותית ואחרת.

 

תערוכה אמביציוזית ביותר: 35 מטרים של ציורי ענק הנמשכים לאורך שני קירות האולם הקולוסאלי של המוזיאון. מעין תשובה עברית גאה ל""F111 של ג'יימס רוזנקוויסט (1964), ציור "פופ-ארט" באורך 28.75 מ'. מישורי צייר ציור בהמשכים, "אירוע מתגלגל", ובעצם, ציור טוטאלי ברמות החלל, הזמן והשפה. על קיר נוסף בתערוכה, מיצב ציורים המורכב משלושה דיוקנאות דו-מיניים מוקדמים משנות ה- 80, משולבים בשתי מודעות זרחניות המודיעות על תערוכת האמן – "ההופעה" (בסדנאות האמנים, תל אביב, 1993), לצד ציור עכשווי של מישורי שמצופה כמעט כליל בצבע כסף (ומוטב: בצבע הכסף; באירוניה דקה, כמובן), ולצד שני צילומים – מלפנים ומאחור – של ליסה פרץ, רעיית הצייר, ששמלתה מהדהדת בצורותיה לא מעט מתצורות התערוכה. כמו זרק אלינו מישורי: אתם רוצים ציור פיגורטיבי?! מתגעגעים לציורים הארוטיים-פנקיסטיים שלי מסוף שנות ה- 70 וראשית ה- 80?! אז, הא לכם מנת נוסטלגיה בתוספת הערת-שוליים על יחסי אמנות וממון; ושיהיה לכם לבריאות!"

 

*

"הוא חשב שמופשט זה בולשיט. אף אחד לא יספר לו מה זה מופשט או אבסטרקט. הוא הרי מתמרן כל יום שעות רבות את מטוס הקרב שלו במה שנראה כמו עולם קלידוסקופי מופשט ודינאמי. אבל מה לזה ולאמנות לעזאזל? 'נסו לדמיין תמרונים של מטוס שהגאיו הופקרו בידיו של ג'קסון פולוק', אמר, זרק לחלל הסדנה. ופרץ בצחוק יבש ורועם…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 72)

 

*

 

ובאשר לצילומי הרעיה מלפנים ומאחור, סבורני שכאן המפתח לתערוכה החידתית של מישורי: "להֵפך!", כשם כותרת ספרו הסימבוליסטי הנודע של ז'ורי קרל הויסמנס מ- 1844 (ספר שהוא מין לכסיקון הטעמים החושיים הסובייקטיביים של ז'אן דֶז-אֶסֶנט, אסתטי אקסצנטרי ומתבודד, המתעב את החברה הבורגנית של המאה ה- 19 ומוצא מקלט בעולמו האמנותי האידיאלי). כי כל התערוכה הזו של מישורי היא בסימן הלהפך. 35 מטרים של מהפכה מתמדת.

 

מישורי מפגין מופע חזותי וירטואוזי של תזמורת פילהרמונית בת נגן אחד שהוא גם המנצח: הוא מצייר ציורי הארד-אדג' מופשטים גיאומטריים, מתובלים בתצורות אורגניות מדויקות לא פחות.

 

*

"האם הרישום שאתה מתבונן בו הוא הפשטה גיאומטרית או הפשטה חופשית."

(מתוך: "נאה דורש", מס' 67)

"אולי מוטב שנפסיק עם המבט התמים – שוב אוונגרד, שוב פורמליזם ושוב סופרמטיזם. אנא התאמצו ותנו מבט חודר לתוך-ומעבר לפני-השטח של התרשים הגיאומטרי שלפניכם."

(מתוך "נאה דורש", מס' 68)

 

*

לרגעים, הציורים סריאליים במסורת המינימליזם הניו-יורקי (אשר גם הוא מופר, כמובן, בעקמומיות-מה); לרגע, דפוס צורני הזוכר את ה"אורנמנט" הידוע של ג'ספר ג'ונס; לרגע, מחווה למונדריאן; לפתע, תצורה פסוודו-פיגורטיבית מופשטת; והנה גם החתמות של כף יד וכף רגל הזוכרות את תומרקין, אם לא את איב קליין. עיגולים, קווים גליים, "חלונות" (בפרספקטיבות משתנות), ולכל אורך הדרך – צבעוניות נקייה, שטוחה לחלוטין, עבודה "גראפית", אל-אישית, ובה בעת – אישית עד תום. "להפך".

 

*

"הבגידה הייתה התכונה הדומיננטית באופיו. תכונה שלילית שסימלה יותר מכל את יצר ההרס העצמי שלו. כולם אמרו לו שהתעקשות על דימוי אחד וסגנון מובהק תדחוף את הקריירה שלו קדימה. תצרוב ותמקם אותו בתודעת שוחרי האמנות…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 88)

 

*

 

מישורי אינו פוחד מדקורטיביות. ציוריו נעים לבטח על הגבול שבין מודרניזם של "צורות טהורות" לבין "טקסטיל". ציוריו העצומים צמודים זה לזה, מאשרים מתח משתנה בין המשכיות הדדית לבין התנגדות וסטייה, בין דיאלוג עם הקיר הלבן לבין דיאלוג הדימויים בינם לבין עצמם, וחוברים למשהו שהוא ספק מרחב קוסמי (רב-גופים אורביטיים) וספק נופים הזויים. מה שברור הוא, שמישורי בורא לעצמו עולם פרטי, וירטואלי, מרחב אמנותי טהור, שבינו לבין העולם-שם-בחוץ – עולמנו – אין ולא כלום. זהו עולם "אמוני", שאמונתו באמנות בלבד, בצורה ובצבע בלבד, ובתור שכזה, הוא מאשש את חירותו הבלעדית של האמן, שם במקלטו.

 

אם תרצו, כל התערוכה הזו של יעקב מישורי, היא זעקת חירות: חירות בקצב ובתנועה (כשהצייר הוא מעין מכונת סינתיסייזר אמנותית, שבכוחה להפיק מתוכה את צלילי כל הכלים שבעולם), חירות שבאמירת "הן" ול"ואו" באורח שרירותי, החירות שבכפירה בכל הגדרה, החירות שב"להֵפך": גם כך וגם היפוכו – זהו החוק של אנטי-כל-חוק המדריך את המבט בתערוכה הזו.

 

*

"…תהליך הציור הפך קשה, מסובך ובעייתי משנה לשנה. […] הגינותו הדוגמטית ויושרו האינטלקטואלי מנעו ממנו להפוך את עבודתו וחייו לסגנון. […] על עצמו אמר שנולד מוקדם מדי. אף אחד לא מבין אותו ואין לו פרטנרים לדיאלוג. […] גופתו הוצבה במרכזה של רחבת המוזיאון העירוני. מנהל המוזיאון והאוצר/ת הראשי/ת נשאו דברים לזכרו. 50 דקות תמימות של דברי הבל…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 62)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: