Archive for מאי 9th, 2017

מאי 9, 2017

דָבָר אל רֵעַי, אמני הימין

                       דָבָר אל רֵעַי, אמני הימין

חירפתי נפשי ובאתי בשערי "בית-בגין" שבירושלים על-מנת להרצות באוזני חברֵי סמינר על נושא עלייתה ונפילתה של האמנות הפוליטית בישראל. משהו בסגנון מאמרי האחרון ב"מחסן". להפתעתי (פרנואיד מגלומאני שכמותי), מצאתי לפני קבוצת נשים וגברים מקסימים ונעימי שיח, בני גילאים שונים, אשר לא שלפו שום סכינים (בירושלים, הדבר מקובל, כידוע) למשמע הפגנת השמאל שעלתה מדבריי. אולי, משום הארומה הנוסטלגית (ולפיכך, הפאתטית-משהו) שעלתה מסקירת ההרואיקה של האמנות הישראלית הפוליטית משנות ה- 70; אולי, משום העמדות האידיאולוגיות המגוונות של חברי הסמינר; ואולי, בתוקף הביטחון העצמי של מחנה האוחז, מזה ארבעים שנה, בהגה השלטון, כמו גם ברבות מבמות התקשורת ובחלק נכבד ממוסדות התרבות (לדוגמא, יו"ר המדור לאמנות במשרד התרבות הוא אבנר בר-חמא, מהבולטים שבאמני ומורי האמנות שברוח הימין. יצוין, עם זאת, שמונה לתפקידו זה עוד קודם למינוי  השרה הנוכחית).

בין היושבים באולם ב"בית-בגין" היו (לפחות) שני תלמידי "בצלאל", שהשמיעו קול שחדר ללבי ועורר בי מחשבות. הללו העידו על כך, שמוריהם נוהגים להביא לשיעורים דוגמאות אמנותיות שעיקרן "אדומות", וכי כל עבודה של תלמידים שיאותר בה גוון ימני – תיקטל באחת. סירבתי להאמין. כלומר, לא היה לי ספק בכנות הדוברים, שקלטתי את רגישותם ועדינותם, אך נטיתי לסבור, שאם קטלו מוריהם את עבודתם, לא מחמת עצם התוכן ה"ימני" היה זה, כי אם מחמת רמתן האמנותית של העבודות. שהרי, ירושלים מכירה היטב את המוצרים האמנותיים-מפד"ליים המוצגים בתערוכות סוף-שנה של "אמונה", או ב"ביאנאלה לאמנות יהודית", ב"היכל שלמה" ועוד – וכמעט ללא יוצא מן הכלל, המוצגים לוקים בפשטנות ובבנאליות. ואף על פי כן, דבר אחד ברור לי: אם אמנם קוטלים ב"בצלאל" עבודות תלמידים מחמת תוכנן הלאומי/לאומני – הרי שהתופעה חמורה, בלתי נסבלת, חרפה ובושה. בהכירי-משהו חלק מהנפשות (כוונתי לחלק מהמורים במחלקה לאמנות), אני מתקשה לקבל את עדות התלמידים כפשוטה. ואף על פי כן, חלחלו דבריהם ללבי.

ואז הגיעה במייל מכתבו של משה ר., הקרוי מושיק, שהגיב למאמרי האחרון ב"מחסן". וכתב משה:

"גדעון היקר, עד מתי תמשיך להתכחש למציאות החברתית החדשה שלנו בישראל? הלא תבין, הימנעות האמנים הצעירים מעיסוק בפוליטיקה נובעת מהבנה רחבה יותר של המגמות הפוליטיות העכשוויות. השמאל הציוני האידיאולוגי מת מזמן. הצעירים ילדי השמאל הציוני התנתקו מזמן מהמציאות הישראלית ועברו לתל אביב, שם פתחו בועה של מנהטן /ברלין. מנגד, הימין הרחיב את שורותיו להכיל ספקטרום רחב יותר של דעות ונהיה ימין מרכז או ימין רך יותר מבעבר. הגיע הזמן שאנשים משדה האמנות ילמדו קצת ענווה ויפסיקו לקבול על כך שהמציאות הישראלית השתנתה ויתחילו לשמוע גם את דעות האחר (גם הימני ל"ע). ישנן מגמות חדשות שמתפתחות בקרב אמנים צעירים ימנים ודתיים מאד מעניינות, שאמנם נמצאות בחיתוליהם, אך שוות התייחסות (הקמת בית ספר פרדס ע"י פורת סלומון ומידד אליהו, למשל, זאת התחלה יפה(. שמי משה, בן 27, מתנחל, דתי, פועל בנין, וקורא אדוק של מאמריך. ולפי דעתי חבל שאין שיח רך עדין וענייני יותר במיוחד בעולם האמנות כלפי אנשים שבאים מרקע ימני ואחר. ובמיוחד לאור העובדה שהעגלה המשיכה הלאה וההפסד מכך הוא כולו שלך."

 

ובכן, משה ושאר רֵעַי אמני הימין, הבה נפתח בהפרדה בין שני אפיקים: האחד, אפיק הקובלנה – נוסח מאמרי האחרון – על השתיקה הפוליטית שנשתררה במחנה האמנים האוחזים בדעות שמאלניות, שעיקר משמעותן בימינו הוא ההתנגדות הנמרצת לכיבוש ולאווירה הלאומנית הדורסנית העולה כפורחת. זוהי קובלנה שמאלנית פנימית, ולכל היותר, תמיהתו של היסטוריון על תעלוליה של ההיסטוריה. אין היא קשורה ל"ענווה" או ל"עיוורון" כלפי האחר. אפיק אחר, הנוגע יותר לתגובות הנ"ל של משה ושל שני תלמידי "בצלאל" (וברור לי, שישנם רבים נוספים המסכימים עמם), עניינו היחס בו מתקבלת (או מודרת, או מוכחשת) אמנותם של יוצרים אמנותיים ימניים (ויהיה "ימין" זה מורכב ככל שיהיה, כדברי משה ר.) מצד "עולם האמנות" המקומי. כאן אמנם מקומם הפוטנציאלי של ה"ענווה" וה"עיוורון".

על האפיק הראשון אין מה להרחיב: שמאלני נושא מן המיצר את קול קובלנתו כלפי שמאלנים שנאלם קולם. הייאוש, האכזבה, התסכול והכאב – כמעט האֵבל – שבשורש קובלנה זו אינם עניין לשום התנצחות רעיונית. שהרי, מראש, מיוסדת הקובלנה על התפלגות רעיונית חריפה.

כנגד זאת, על האפיק השני ראוי-גם-ראוי להגיב:

באים אמנים צעירים, המזהים עצמם עם המחנה הדתי-לאומי, וטוענים לנוכחות תרבותית גוברת, שאנשים מסוגי עיוורים לה. מנֵיה ובֵיה, הם מתקוממים על יחס משפיל מצד אישים ומוסדות אמנותיים המזוהים בישראל עם ה"שמאל". "העגלה המשיכה הלאה", כתב משה ר., והוסיף – "וההפסד מכך הוא כולו שלך."

אני משתדל לשמור על טון "שיח רך ועדין" חף מהתנשאות, ולומר למשה ולחבריו: "אדרבה ואדרבה, חברים, הראוני את קולכם הֶעָרֵב! מזה כעשרים שנה שאני ממתין בסבלנות (ובסקרנות אמיתית!) לאמנות עזה של בוגרי 'תלפיות', 'אמונה' ועוד (ועתה אני קורא, 'פרדס'); מזה כעשרים שנה שאני שב ונכווה קשות בתערוכות היוצרים הנדונים המוצגות בין ירושלים, עמנואל, עין-חרוד ועוד (כולל התרשמותי הבלתי מתלהבת, בלשון המעטה, מקטלוג תערוכת 'צאינה וראינה' שנפתחה בימים אלה באוניברסיטת באר-שבע. גילוי נאות: לא ראיתי את התערוכה). ואני חוזר ואומר את שאמרתי לשני תלמידי 'בצלאל' מ'בית-בגין': הכדור בידיכם, רבותיי. האתגר מונח לספכם. אדרבה ואדרבה, אתם שפרצתם ימה וקדמה, קומו והעמידו אותי על עיוורוני וטעותי: כיון שצמחתם וגדלתם לתפארת מדינת ישראל, היכן הם מביניכם המשה גרשוני, מיכה אולמן, יעקב דורצ'ין, סיגלית לנדאו, לארי אברמסון, ציבי גבע וכו' שלכם?! איפה נחבאות יצירותיכם הכריזמטיות, פורצות הדרך, המטלטלות, אלו שחורגות מהחבוט והמשומש (ה- déjà vu), השקוף, האילוסטרטיבי, היכן הן העבודות הללו?! מתי כבר יגובה קולכם ההולך ומתעצם בתרבות הישראלית גם באיכות התובעת בצדק את הכבוד המגיע לה, ואז גם תזכה לכבוד, ולא רק ממני הקטן והעני ממעש."

בשני מאמרים ישנים, שעוררו נגדי זעם בלתי מבוטל, ביקשתי לטעון, שמשהו בעומק האידיאה של ה"ימין" ניצב בסתירה עקרונית לאיכות אמנותית אוונגרדית. כתבתי על נאמנות לערכי עבר מקודשים ב"ימין", שעומדת בסתירה לרוח העתידנית התוקפנית (שוברת הצורות, המוסכמות, החוק) של האוונגרד, ומכאן גם זיהויו ההיסטורי של האוונגרד עם "שמאל". ובמאמר האחר ביקשתי לטעון, שה"כיפה", משמע הנשמה האמונית, אינה מתיישבת עד תום עם עשייה אמנותית חופשית, בהיות זו האחרונה מחויבת לכפירה לא פחות מאשר לאמונה.

כאמור, לא מעט גינויים ארסיים ספגתי מהכיוון הימני והאמוני, הגם שטרם קראתי או שמעתי טיעונֵי-נגד מרשימים במיוחד. עתה, כשאני קורא למשה ר. ולחבריו – "הראוני את קולכם הֶעָרֵב!" – אני נכון להכות על חטא שעה שאווכח ואפגוש באיכות של ממש (לטעמי, כמובן, אך ללא משוא-פנים).

ונקודה אחרונה: ברי לי, שאמנות רצינית אינה מכוננת על קטגוריות של "ימין" או "שמאל": היא פשוט אמנות טובה. עם זאת, מה לעשות, שאנחנו חיים במקום ובזמן יוקדים, שאינם מתירים עד תום את המותרות של האל-אידיאולוגי.

אז, אני מחכה.