מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

           מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

רצה הגורל, וזומנתי באותו שבוע לשני אירועים, בהם נמצאתי מספר בפרוטרוט על עשייה פוליטית אינטנסיבית של אמנים ישראליים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. התמקדתי באלה שיצאו מהסטודיו כאקט החורג מהמהלך הרומנטי של אמן-פוגש-טבע (שמאז "שירת הנודד" הגרמנית, דרך "הנודד מול ים ערפילי" של קספר דוד פרידריך ועד "עבודות האדמה"), וכמובן, כאקט החורג ממהפכת ה- Plein air האימפרסיוניסטית, היציאה אל הטבע הפתוח, שבשורשה היא מהפכה אופטית שבסימן אור. סיפרתי על אמנים ישראליים שיצאו החוצה מאז 1970, טעונים באידיאולוגיה (שמאל, מה לעשות) ובכוונה לעשות מעשה המאחד פעולה קונקרטית ומטאפורה פוליטית-מחאתית-אוטופית. ראיתי בפגישה המצולמת מסוף מאי 1972 – זו של אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני עם יצחק בן-אהרון, אז עדיין מזכ"ל ההסתדרות – תמרור המסמן נתיב התגייסות אמנותית לאידיאה הומניסטית מחייבת.

הפעולות הנדונות משנות ה- 70 תוארו בטקסטים רבים, אף תועדו בתערוכות, ולא אחזור עליהן. אדגיש רק, שהפגישה הנ"ל של האמנים ובן-אהרון – בבחינת הצהרת "אני מאמין" ו"אני מתחייב!" – התקיימה כחמישה חודשים קודם לפיטוריו המתוקשרים של יוזף בויס מהאקדמיה לאמנות בדיסלדורף, יציאתו ההפגנתית מהמוסד בליווי תלמידיו הנאמנים והתמסרותו לפעילות חברתית-פוליטית.

קרוב לחמישים שנים חלפו מאז ראשית היציאה האמנותית-פוליטית מהסטודיו (ולא נשכח את תומרקין של "הוא הלך בשדות" ואת רישומי הפליטים של רות שלוס – שני אמנים ישראליים אמיצים שנשאו קולם "בתוך הסטודיו" כבר ב- 1967, למחרת "מלחמת ששת הימים"), והנה – מזה כשלושים שנה שרוב מוחץ של אמני ישראל חזרו להצטנף בסטודיו, ולמעט חריגים (דוד ריב, דני קרוון, דוד טרטקובר, לארי אברמסון, יעל בר-תנא ועוד – מרביתם אמנים בני הדור הוותיק יותר), קולה של המחאה האמנותית-פוליטית השמאלנית כמעט נדם בעולם האמנות הישראלי ומחוצה לו. ככל שהחשיך סביב, ככל שהבטן הלכה והתמלאה בחרון וקלון – כמעט כל הקולות העולים מסדנאות האמנים שברחבי ישראל חפים מהכנסת האצבע לתוך הפצע, ואפילו מהתייחסות לפצע. תאמרו: "אבל, הנה, עוד ועוד אמנים קהילתיים פועלים בשטח!", אלא שמגמת ה- Relational art הישראלית, במידה שראוי להעניק לה מעמד, אך מאששת את התפנית מאמנות מחאה פוליטית לאמנות חברתית.

והלא ברי לי לגמרי, שערכי הומניזם וליברליזם שוויוני, משמע "שמאל", עודם מהבהבים כמגדלור בהכרתם המוסרית של רוב עצום מאמני ישראל. ואם אמנם כך, אז מה פה קרה?! כיצד תוסבר העובדה, שאותה אמנות ישראלית, שפעלה כחוד-חנית הומניסטי-מחאתי אמיץ בשנות ה- 70, אף הקדימה את הפוליטיקה של הסכמי-אוסלו, הכיצד זה שאמנות זו ממלאה פיה מים ודווקא בימים ובשנים שבהם "מָלאה הכוס"?! מה כאן קרה?!

התשובות אינן אלא בגדר השערות, כמובן. ראשונה שבהן תצביע על הלם הכישלון: דווקא האינטנסיביות ההיא משנות ה- 70, דווקא הלהט ההתגייסותי הרדיקאלי (עד לפרובוקציות על גבול האלימות ועד לפרישה מעולם האמנות לטובת ההתגייסות הפוליטית – בין אם מצד תלמידי "בצלאל" ובין אם מצד אביטל גבע ואחרים) – דווקא "תור הזהב" דאז עשוי להסביר את "תור החושך" הנוכחי. כלומר, תחושת תבוסה, הודאה באזלת יד, ובמיוחד לרקע התעצמות גוברת והולכת של הימין הלאומני בחברה ובממשלה בישראל. הלם הכישלון הותיר את אמני השמאל הישראליים "על הקרשים". תודגש, בהקשר זה, העובדה, ששיא הרדיקליזציה של האמנות הפוליטית הישראלית התקיים כשנה-שנתיים לאחר "המהפך" והתבססות "הליכוד" בשלטון.

תשובה אחרת ראויה לכותרת "האוונגרד ועונשו": אותה שליחות אוטופיסטית שנטל על עצמו האוונגרד (האמנותי, האינטלקטואלי והפוליטי) מאז ראשית המאה ה- 19 – קידום ההיסטוריה והמצב החברתי – היא זו שגם כרתה לעצמה את הבור. שכן, בשם מה שאמני האוונגרד ראו כ"קידמה" אמנותית, הם שעטו קדימה, מנפצים מוסכמות אמנותיות, עולים על מתרסים אנטי-בורגניים, מותירים הרחק מאחוריהם את ההמון ההמום (תוצר ה"הלם לבורגנים!"), שנותר פעור פה ואף זועם לנוכח שפה אמנותית בלתי מובנת (אלא רק ליודעי ח"ן). התהום בין הציבור הרחב לבין אמני ה"קידמה" הלך והתרחב, הלך ונעל את אמני האוונגרד בבועתם הזעירה (והמתנשאת במוגדר, כן, במו הגדרת המושג "חיל-חלוץ"-avant-garde ). כידוע, הפוסט-מודרנה נולדה על ברכי המשימה לחסל את הפער הנדון; אלא, שלמָעֵט הרהביליטציה לפיגורטיבי, שהולידה קהל צרכנים רחב וחגיגת רכישות ציורים, הפער נותר כשהיה, וה"המון" לא שב אל הגלריות. בנתונים אלה, מוצא האמן (כולל זה הישראלי) את עצמו בעמדת מיעוט זניח בחברה שאינה כורה לו אוזן או עין, ופשוט מתעלמת ממנו. מה לו אפוא מתיימר לעשייה אמנותית משפיעה, מנענעת אמות-ספים?! "מוטב, אמשיך לדבר אל עצמי ואל קומץ רעיי", אומר לעצמו האמן המובס.

הסבר אפשרי אחר לאילמותם הפוליטית של אמנים ישראליים עניינו במה שנהוג היה לקרוא – "אובדן תחושת המקום". הרבה נכתב ודובר בנושא: גל הגלובליות, על פניו הקפיטליסטיים והטכנולוגיים החדשים, ערער את זיקתם של רבים ל"מקום" לטובת סוג של אשליה קוסמופוליטית (אינטרנטית, מוזיקלית, אורבאנית, גסטרונומית וכו'). בהתאם, מחויבות אישית להיסטוריה ולתרבות של המקום, מחויבות שבלאו הכי ניהלה מלחמת הישרדות לאורך העידן המודרניסטי, הפכה לערך פחות ופחות מבוקש בתרבות ואמנות שאינן מכירות עוד בהבדלים מכריעים בין זירה תל אביבית לזירה ברלינאית, לונדונית, ניו-יורקית וכו'. ומעניין, ככל שגברה בארצות שונות, בהן ישראל, מגמת-הנגד הימינית-לאומנית, זו המושתתת על קדושת עם-ארץ, עולם האמנות, ברובו המכריע, זנח את המקומי (ואפילו בתחום ציור הנוף של הציירים ה"הסתכלותיים" תאתרו את הערגה הגדולה מכל לנופי טוסקנה ואומבריה, או שמבטם בנוף המקומי זרוע מסמנים של מחסום או ניכור-מה מהנוף המצויר). על רקע הפרישה מהמקומי, רק טבעי הוא, שהאמנים גם יפנו גבם לסוגיות פוליטיות של המקום.

כיון שאמרנו "גלובליות" איננה רשאים להפריד את המושג מהרוח הכלכלית הניאו-ליברלית המנשבת בו, לרבות רעיון ההפרטה.[1] אכן, אותה מגמה של הפרטת חבָרוׄת אפשר שאחראית גם לחלחול אידיאל ההפרטה ליצירה האמנותית. אמת, האמנות זוהתה, עוד מאז המאה ה- 18, עם חירות יצירתית של הפרט, עם מבע אינדיווידואלי חופשי וכיו"ב; ברם, דומה, שהסתגרותם של אמנים צעירים בני זמננו – איש ואישה בחוג היצירה הפרטי ותוך התמקדות בתכני הפרט, כולל הסירוב לקבוצות ולמגמות אמנותיות קבוצתיות – ההסתגרות הזו מאשרת "הפרטה" שמעל-ומעבר לאידיאל המודרניסטי של הביטוי האינדיווידואלי. ואם אמנם כך, מה לנו לצפות ליציאה המגויסת מהסטודיו, זו שמונחית על ידי ערכי כלל.

האם אנחנו שחים באגוצנטריות הידועה של אמנים, וחלילה, בהתפנקות שבמיאון להתגייס לביטוי אמנותי מחאתי, לוחם, משמע מתיש ומתסכל? ואולי אנחנו שחים בתחושת אובדן הביטחון (שלא לומר, הפחד מפני הרמת קול אופוזיציוני בחברה שהפכה בלתי סובלנית לקולות אחרים) של מיעוט שמאלני (אמנים כאנשי רוח בכלל), החש נרדף ומאוים במציאות התרבותית הלאומנית והאלימה של ישראל 2017? תהא התשובה אשר תהא, כזו היא מציאותנו האמנותית המדכאת, בה מתרסי-חוץ אמנותיים נועזים ומסעירים משנות ה- 70 נשחקו לאבק של זיכרון דהוי ותו לא.

                               *

"והלא אתה סותר את עצמך, גדעון!", קוראת נגדי ידידתי ד., "שהרי אתה הוא זה ששבת וכתבת, חזרת ואמרת[2], שלאמנות אין את הכוח לחולל שינוי של ממש במציאות; והנה, עכשיו אתה בא ומקונן על היעדרה של אמנות אקטיביסטית הדוגלת בשינוי פוליטי." "כן, נכון", אני עונה לד., "אכן, אני חי בסתירה, אחת מאותן סתירות רבות המרכיבות את חיַי ואת חיֵי כולנו: עודני מטיל ספק גדול בכוחה של האמנות להשפיע השפעה פוליטית על המתרחש; אבל, בה בעת, איני יכול לשאת את השתיקה האמנותית-פוליטית, ולבטח לא לרקע המגמה העגומה המשתררת סביב ברמות ערכי אדם ותרבות. לכן, גם אם ברי לי, ששום סיכוי התממשות אינו ממתין לקול המחאה של האמנים – איני משלים עם היעדרו של קול זה."

בשני האירועים, שנרמזו בפתח מאמר זה, ניסיתי להרחיב על הסוגיה. כאמור, הדגשתי את עוצמת היציאה האמנותית בשנות ה- 70 מהסטודיו אל המרחב הציבורי, וביקשתי אחר פשר ההסתגרות (שמאז שנות ה- 90-80) בסטודיות ובעולם האישי, שעה שהשמים הלכו והתקדרו.

חוששני, ששום שינוי אינו נראה באופק עולם האמנות הישראלי.

 

 

 

[1] תודתי ליגאל בן-אריה על מחשבתו בנושא זה.

[2] ראו ב"יו-טיוב" תיעוד שיחה שהתקיימה בגלריה "ברבור" הירושלמית בין המחבר לבין אחיו, הדס עפרת, בנושא ערכה וחשיבותה של אמנות קהילתית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: