Archive for מאי 7th, 2017

מאי 7, 2017

מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

           מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

רצה הגורל, וזומנתי באותו שבוע לשני אירועים, בהם נמצאתי מספר בפרוטרוט על עשייה פוליטית אינטנסיבית של אמנים ישראליים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. התמקדתי באלה שיצאו מהסטודיו כאקט החורג מהמהלך הרומנטי של אמן-פוגש-טבע (שמאז "שירת הנודד" הגרמנית, דרך "הנודד מול ים ערפילי" של קספר דוד פרידריך ועד "עבודות האדמה"), וכמובן, כאקט החורג ממהפכת ה- Plein air האימפרסיוניסטית, היציאה אל הטבע הפתוח, שבשורשה היא מהפכה אופטית שבסימן אור. סיפרתי על אמנים ישראליים שיצאו החוצה מאז 1970, טעונים באידיאולוגיה (שמאל, מה לעשות) ובכוונה לעשות מעשה המאחד פעולה קונקרטית ומטאפורה פוליטית-מחאתית-אוטופית. ראיתי בפגישה המצולמת מסוף מאי 1972 – זו של אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני עם יצחק בן-אהרון, אז עדיין מזכ"ל ההסתדרות – תמרור המסמן נתיב התגייסות אמנותית לאידיאה הומניסטית מחייבת.

הפעולות הנדונות משנות ה- 70 תוארו בטקסטים רבים, אף תועדו בתערוכות, ולא אחזור עליהן. אדגיש רק, שהפגישה הנ"ל של האמנים ובן-אהרון – בבחינת הצהרת "אני מאמין" ו"אני מתחייב!" – התקיימה כחמישה חודשים קודם לפיטוריו המתוקשרים של יוזף בויס מהאקדמיה לאמנות בדיסלדורף, יציאתו ההפגנתית מהמוסד בליווי תלמידיו הנאמנים והתמסרותו לפעילות חברתית-פוליטית.

קרוב לחמישים שנים חלפו מאז ראשית היציאה האמנותית-פוליטית מהסטודיו (ולא נשכח את תומרקין של "הוא הלך בשדות" ואת רישומי הפליטים של רות שלוס – שני אמנים ישראליים אמיצים שנשאו קולם "בתוך הסטודיו" כבר ב- 1967, למחרת "מלחמת ששת הימים"), והנה – מזה כשלושים שנה שרוב מוחץ של אמני ישראל חזרו להצטנף בסטודיו, ולמעט חריגים (דוד ריב, דני קרוון, דוד טרטקובר, לארי אברמסון, יעל בר-תנא ועוד – מרביתם אמנים בני הדור הוותיק יותר), קולה של המחאה האמנותית-פוליטית השמאלנית כמעט נדם בעולם האמנות הישראלי ומחוצה לו. ככל שהחשיך סביב, ככל שהבטן הלכה והתמלאה בחרון וקלון – כמעט כל הקולות העולים מסדנאות האמנים שברחבי ישראל חפים מהכנסת האצבע לתוך הפצע, ואפילו מהתייחסות לפצע. תאמרו: "אבל, הנה, עוד ועוד אמנים קהילתיים פועלים בשטח!", אלא שמגמת ה- Relational art הישראלית, במידה שראוי להעניק לה מעמד, אך מאששת את התפנית מאמנות מחאה פוליטית לאמנות חברתית.

והלא ברי לי לגמרי, שערכי הומניזם וליברליזם שוויוני, משמע "שמאל", עודם מהבהבים כמגדלור בהכרתם המוסרית של רוב עצום מאמני ישראל. ואם אמנם כך, אז מה פה קרה?! כיצד תוסבר העובדה, שאותה אמנות ישראלית, שפעלה כחוד-חנית הומניסטי-מחאתי אמיץ בשנות ה- 70, אף הקדימה את הפוליטיקה של הסכמי-אוסלו, הכיצד זה שאמנות זו ממלאה פיה מים ודווקא בימים ובשנים שבהם "מָלאה הכוס"?! מה כאן קרה?!

התשובות אינן אלא בגדר השערות, כמובן. ראשונה שבהן תצביע על הלם הכישלון: דווקא האינטנסיביות ההיא משנות ה- 70, דווקא הלהט ההתגייסותי הרדיקאלי (עד לפרובוקציות על גבול האלימות ועד לפרישה מעולם האמנות לטובת ההתגייסות הפוליטית – בין אם מצד תלמידי "בצלאל" ובין אם מצד אביטל גבע ואחרים) – דווקא "תור הזהב" דאז עשוי להסביר את "תור החושך" הנוכחי. כלומר, תחושת תבוסה, הודאה באזלת יד, ובמיוחד לרקע התעצמות גוברת והולכת של הימין הלאומני בחברה ובממשלה בישראל. הלם הכישלון הותיר את אמני השמאל הישראליים "על הקרשים". תודגש, בהקשר זה, העובדה, ששיא הרדיקליזציה של האמנות הפוליטית הישראלית התקיים כשנה-שנתיים לאחר "המהפך" והתבססות "הליכוד" בשלטון.

read more »