הערה על הכחול והאדום של אריה ארוך

            הערה על הכחול והאדום של אריה ארוך

נעמי גבעון (גלריה "גבעון") הייתה נסערת: "שמע", היא אמרה לי, "לא תאמין מה שנורית דוד ראתה בתערוכה של דיוויד הוקני ב"טייט-בריטן" שבלונדון: ממש, אבל ממש, 'הנציב העליון' של אריה ארוך! ממש אותו ציור, אותו שם, אבל לפני ארוך!". הסתקרנתי, כמובן, וביקשתי לראות צילום של ההוקני, ונעמי שלפה את הסמרטפון, לחצה מה שלחצה והפקידה את המכשיר בידיי. לעיניי התגלה ציור ססגוני מ- 1962, ששמו "The Colonial Governor", משמע – מושל המושבה, מה שיכול להתגלגל בעזרת לחץ מתון ל"הנציב העליון". בסדר. ה"נציב" של הוקני צויר, מסתבר, בשתי גרסאות: באחת הוא לבוש מדים שחורים ובאחרת לבנים. כך או כך, הוא ניצב, רגליו דקיקות, זרועותיו כפופות מעלה בסימטריה, את חזהו חוצה באלכסון סרט אדום (בדומה לסרט האלכסוני אצל ארוך), לראשו קסדה גבוהה מעוטרת בנוצות לבנות. ברקעו, שני שטחי צבע מופשטים – האחד כחול והשני ירוק, אבל בפינה שמאלית עליונה, על רקע לבן – אכן – שני הפסים המקבילים המוכרים כל כך מציורי ארוך: הכחול והאדום. "זה לא כל כך 'הנציב העליון' של ארוך, מלמלתי לנעמי באכזבה; אלא, שדבר לא עזר: "בדיוק אותו ציור!", התעקשה. נו, טוב, קטונתי.

מיהרתי להעלות על הצג את "הנציב העליון" של ארוך ועוד כמה הדים ציוריים ידועים שלו, כולם מ- 1966, משמע ארבע שנים לאחר הוקני. מה אגיד לכם: ציור אחר, ציורים אחרים: כי בציור השמן המפורסם שלו הכפיל ארוך במיניאטורה את דמותו של הנציב (לפי שטיח עיראקי קטן מ- 1928 שהיה ברשותו), כשהוא יושב ואוחז על ברכיו את כובע השעם הצהבהב שלו. הרקע אף הוא שונה בתכלית, במבנה ובצבע. אבל מה, שני פסים – כחול ואדום – מלווים מתחת את דמות הנציב המוכפל. בין הנציבים של ארוך לבין הנציבים של הוקני אין ולא כלום, למעט הסימון הדו-צבעוני.

הרבה דיו שחורה זרמה לאורך הטקסטים הפרשניים הרבים שניסו להתמודד עם סוגיית האדום והכחול של אריה ארוך. צמד הצבעים הללו, שהם שני אבות-עורקים של הציור המודרני, שמאז סזאן, חלחלו לעומק יצירתו של ארוך, עוד מאז "ראש נער" שצייר ב- 1935, או "אגרטל עם פרחים" שצייר ב- 1938. נוכחותם של שני הצבעים זכתה לתנופת-מה בציורי ארוך בתערוכת המפנה החשובה שלו ב- 1955 (מוזיאון תל אביב, בית דיזנגוף): פה, ציורים דוגמת "בית כנסת ודמויות" ו"אוטובוס בהרים" (אחת מהגרסאות) דבקו באדום ובכחול. אך, רק במחצית השנייה של שנות ה- 60 הפך ארוך את הצמד לסימן-ההיכר שלו, מעין חתימה נוספת: בהפשטות שלו במדיומים שונים (בעיקר, בצבעי פסטל שמן/פנדה על נייר) מהשנים 1973-1965 שבו וחזרו סימוני שני פסים מקבילים – אדום ושחור. אלה הכשירו את הקרקע לצמד הפסים הצבעוניים בסדרת ציורי השמן של הכובעים הצבאיים הרוסיים ("כובע רוסי", 1966; "בדירה", 1966; "ציור: חרקוב, אוקראינה, איוון", 1966-1964; ועוד), אך נאתר את השניים גם בסמוך לכמה מה"סירות" של ארוך (1970-1969), כמו גם ב"אדום וכחול בנוף" (1970), או ב"2 עצים לזכר המצי"ר" (1973), ה"איש צעיר ליד הנהר" (1969), ב"רוח אדומה ורוח כחולה" (1967), ב"מלאך עף" (1967), בסדרת ה"פרופילים" (1969) וב… "הנציב העליון", 1966. כה הפכו הכחול-אודם ל"חתימתו" של ארוך, עד כי מיכאל גורדון, מעצב הספר "בספרייתו של אריה ארוך" ("בבל", תל אביב, 2001), מיקם את כותרת הספר על רקע של כחול ואדום.

מה לא נאמר על הכחול והאדום של ארוך: שהוא מסמל את שניות השכל והיצר בנפש האמן, או את הקר (כחול) והחם (אדום), או את האישה (כחול) והגבר (אדום). יש התעקשו על האידיאה של הדגל: הכחול והאדום כשני צבעי דגל פופולאריים (דגלי אנגליה, ארה"ב, צרפת וכו') [ציורי הדגלים של ג'ספר ג'ונס, האמריקני, סימנו ערוץ "פופ-ארט" מבוקש]. דפדוף ב"הגדת סארייבו" מהמאה ה- 14, זו שכה הזינה את ציורי ארוך מ- 1955, מעלה אף הוא את הזיקה לכחול והאדום, שני הצבעים השולטים באיורי ההגדה. זאת ועוד: ציורו של אנדרה דרן, "הנשף בסורֶן" (1903), שארוך יצר לו וריאציה מרתקת ב- 1967[1], הזמין את הקשר למדים צבאיים בכחול ואדום, אותם מדים שלובש הגבר נמוך-הקומה המרקד עם האישה הגדולה. כמובן, שסדרת כובעי המצחייה הצבאיים הרוסיים של ארוך איששה וביססה את ההקשר הדו-צבעוני הזה, שעתה כבר זכה לקשר רוסי ישיר לילדותו של ארוך בחארקוב שבאוקראינה.

ואז אני מוזמן לארוחת-ערב בשכונת ימין-משה, ושם מראה לי ידידתי, י., הזמנה לתערוכת "אוסף רובינשטיין" ב"יאקובי-האוס" (דיסלדורף). למשפחת רובינשטיין אוסף נדיר של ציור אוונגרדי רוסי מתחילת המאה ה- 20, ועל ההזמנה לתערוכה הודפס ציור מקסים של קונסטרוקטיביסט רוסי מהשורה השנייה – צ'בוסטנקו צ'בוסטוב אלכסנדר וֶנְייָמינוביץ', ציור המייצג שני חיילים מצבא הצאר, צועדים בסך בהדר מדיהם. הציור, מסביבות 1920, מעוצב כולו ברוח ציורי קאזימיר מאלביץ', כלומר בהפשטה גיאומטרית, וצמד החיילים זהים, כמו הוכפלו. אך, מה שתפש את עיני, מלבד יופיו של הציור, היו הכחולים והאדומים השטוחים של מדי החיילים האימפריאליים. ומיד חשבתי על אריה ארוך. הנה, מכאן, מזיכרונות החיילים בחארקוב של ילדותו, מכאן פעפעו הכחול והאדום האובססיביים לציורי ארוך, ומכאן שלחו שלוחות לכובעי המצחייה הצבאיים המוזכרים לעיל.

מן המפורסמות, שהקונסטרוקטיביזם הרוסי קסם לאריה ארוך המאוחר: לציור נודע שלו מ- 1969 קרא "לזכר הבחורים הטובים מראשית המאה", והתכוון לקונסטרוקטיביסטים הרוסיים. גם ציורו הנודע האחר, מ- 1968, "בחנותו של ראצ'יק", הושפע במישרין מתבליט קונסטרוקטיביסטי של ולדימיר טאטלין. עם זאת, סביר ביותר, אף בטוח, שארוך לא הכיר את ציור החיילים הנדון של וניימינוביץ'. מה שכן, בתור יליד שנת 1908, אריה ארוך זכר היטב את הרושם העז שהותירו בו חיילי הצאר הצועדים ברחובות חארקוב (קודם למהפכת 1917, כמובן). אלה הם המדים המרשימים שסופם שצומצמו לשני פסים – כחול ואדום, משקעים מופשטים של סמכותיות, שעמה נאבק אריה ארוך לכל אורך יצירתו.[2]

IMG_0057.JPG

383px-הנציב_העליון_אריה_ארוך.jpg

הוקני, ארוך.png

[1] גדעון עפרת, "הנשף בירושלים", בתוך: "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2001, עמ' 189-185.

[2] כמפורט לאורך כל הספר, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: