האבוריג'ינים של יוסל ברגנר

יוסל 46, מלבורן.jpg                   האבוריג'יניים של יוסל ברגנר

תמצית הסיפור כבר סופרה על ידי כרמלה רובין בספר התערוכה הרטרוספקטיבית, "יוסל ברגנר" (מוזיאון תל אביב, 2000, עמ' 18), אך ראוי הסיפור שיסופר בפרוטרוט, ובפרט שהוא סוגר מעגל מעניין בין הראשית והסוף בקריירה של ברגנר.

אני נדרש לסיפור בעקבות ציור בצבעי מים, ששלח לי שייקה שניר, ישראלי לשעבר, בעל גלריה במלבורן (ובעל הציור) ומי שמייצג את ברגנר באוסטרליה, סקיצה לציור השמן "אבוריג'ינים", שצויר ב- 1946 בידי יוסל ברגנר בן ה- 26 (כיום, באוסף הגלריה הלאומית של ויקטוריה, מלבורן). הציור (שהוצג בשם זה ברטרוספקטיבה התל אביבית מ- 2000) נושא על גבו את הכותרת "אסירים" והוא מתוארך 1944. הציור מפורסם למדי באוסטרליה ומוכר כאחד מצעדיה הראשונים של האמנות האוסטרלית המודרנית. ציור חצי-לילי: לרקע שמי-עֵרב או שחר, ארבעה ילידים אוסטרליים, עניים מרודים בלבושם, נראים כבולים בשלשלאות מצווארם וזרועותיהם לגזע עץ מת (שקדקודו חלול, כמו פער פיו בזעקה למרומים), ששני ענפיו הגדועים מרימים זרועותיהם כצלב שנכנע. האדמומית השמימית משתקפת גם באדמה, עת מרחוק נראה בית-חווה כלשהי.

הסקיצה לציור (זו נושאת במפורש את התאריך 1946) פחות אפלולית מציור השמן (אולי גם בדין המדיום המימי והשקוף), כך שניתן למקם את האירוע המיוצג בשעת בין-הערביים, שעת שקיעה סמלית, וזאת בגין האדמומית שבתחתית הרקיע הכחול ואשר מקבילה לראשי ארבעה האבוריג'ינים הכבולים. בסקיצה לא נאתר כל חווה מרוחקת או קרובה, אך מלבד זאת, האקוורל וציור השמן זהים למדי.

ציור ה"אבוריג'ינים" הוא אחד משורה ארוכה של ציורים ורישומים (חלק ניכר מאלה האחרונים נמצא באוסף הגלריה הלאומית במלבורן) בנושא מצוקתם של הילידים האוסטרליים, שאותם צייר ברגנר בין 1944-1938. בין הידועים שבהם גם ציורי השמן, "אבוריג'ינים בפיצרוי" (1941) ו"משפחה אבוריג'ינית" (1943-1942), שהוצגו ברטרוספקטיבה התל אביבית. כפי שנהוג לכתוב על סדרה זו וכפי שהורחב בספרו של פרנק קְלֶפְּנר, "יוסל ברגנר: אמנות כמפגש תרבויות"[1], סבלם של האבוריג'ינים המדוכאים הושווה בידי ברגנר דאז לרדיפת היהודים באירופה הנאצית.

הגעתו של יוסל ברגנר לאוסטרליה ב- 1937 (עם אחותו ועם ידידו, יוסל בירשטיין, לימים הסופר הנודע) שורשה ב"אגודת הארץ החופשית ליישוב טריטוריאלי יהודי", שנוסדה בארה"ב ב- 1935 (בראשותו של יצחק נחמן שטיינברג) . האגודה תרה אחר שטח פוטנציאלי ליישובם של יהודי אירופה, לרקע המתחולל, וזו אכן איתרה 16,500 קילומטרים מרובעים באזור קימברלי שבאוסטרליה, בין מערבה לצפונה. הגם שסופה של התוכנית להיכשל, כידוע, היא שבתה את לבו של מלך ראוויטש, אביו של יוסל ברגנר, ובדין מעורבותו בחזון זה דאג לשלוח את בנו ובתו מוורשה לאוסטרליה ב- 1937. לימים, יקדיש ברגנר מספר ציורים אירוניים לנושא חזון ההתיישבות היהודית בקימברלי.

לאחר תקופה של עבודה בבתי חרושת ולימודים בבית הספר לאמנות של הגלריה הלאומית של מלבורן, הצטרף ברגנר הצעיר לציירים הצעירים, אלברט טאקר, נואל קוּניהאן, ארתור בּוׄיד וויק או'קוׄנוׄר, שכולם גם יחד ציירו בפיגורטיביות הנעה בין ריאליזם ואקספרסיוניזם (כאשר לברגנר השפעה על חבריו בכיוון האקספרסיוניסטי יותר) וייצגו אנשי שוליים, תושבי שכונות עוני, מדוכאי העיר וקורבנותיה הבודדים ומזי הרעב, פליטים, מרביתם ילידים. לאלה הצטרף האמן המהגר מרוסיה, דאנילה ואסילייף, והשישה ייסדו ב- 1938 במלבורן את "החברה לאמנות בת זמננו" ((CAS. הייתה זו קבוצה אנטי פאשיסטית, ששלושה מחבריה (ברגנר, או'קונור וקוניהאן) היו חברים במפלגה הקומוניסטית. ב- 1944 הכריזו:

"כל אחד מאיתנו מבקש ליצור אמנות דמוקרטית המשלבת את יפי הטיפול האמנותי עם הצהרה ריאליסטית על האדם בסביבתו בת-הזמן. בהאמיננו שאמנות אינה גורם פאסיבי בחיים, אנו שואפים ליצור אמנות שתשפיע על בני אדם בכיוון פתרון בעיותיהם האוניברסאליות. […] אנו, שלושה הציירים, דוגלים באמנות דמוקרטית הומאנית המושרשת בחיים ובמאבקיהם של האנשים הפשוטים, הנעדרת קלישאות עמומות ומאניירות […], אמנות מובנת ועממית, המבטאת את הכמיהות והרגשות העמוקים ביותר של האנשים."

במהלך מלחמת העולם השנייה, גויס יוסל ברגנר לצבא האוסטרלי ובין השנים 1946-1941 שרת במין "גדוד-עבודה" (הגדוד ה- 6) שפעל בטוקומוואל (על הנהר מאריי, על גבול ויקטוריה ודרום-וויילס החדשה), מקום בו היה גם ריכוז גבוה של אבוריג'ינים. ה"גדוד", שהועסק בהעמסה של סחורות וחומרים על רכבות ופריקתם, הורכב מחיילים שמקורם בשמונה-עשרה ארצות בנות-הברית, מעל מאה מתוכם היו יהודים. כאן, בטקומוואל, צוירו מרבית ציורי הילידים של ברגנר, מי שהגדיר עצמו באותה עת כ"צייר חברתי-הומניסטי", וחרף עמלו הקשה בתחנות הרכבת, צייר מדי יום ביומו.

ב- 1941 הציג ברגנר ביחד עם נואל קוניהאן וארתור בויד באוניברסיטת מלבורן. בראיון לקראת התערוכה, תיאר קוניהאן את ברגנר כ"בן העם", צייר פלבאי שנפשו עם העניים ועם אנשי השוליים.פה הוצגו ציורי שמן דוגמת "מחנה טוקומוואל", או "סוף יום העבודה, טוקומוואל".

ב- 1946 פורסם בעיתון "Sydney Morning Herald" מאמר תחת הכותרת – "אבו(ריג'ינים) כבולים לעץ ב- Dead Heart" ["הלב המת" הוא כינוי לאזור המדברי של אוסטרליה]. דווח בו על אדם לבן שהועמד לדין על שכבל את עובדיו האבוריג'יניים כעבדים, אם לא כחיות (המאמר הביא צילומי דיוקנאותיהם של שלושה וציין את שמותיהם הפרטיים בלבד: וולטר, פרדי ומיק. עשרות שנים מאוחר יותר, יצייר ברגנר את דיוקנאות השלושה לפי צילומי המאמר, אך יקנה להם מעמד של איקונות-קדושים). ב- 1946 הגיב יוסל ברגנר למאמר בציור "אבוריג'ינים", בו פתחנו את המאמר הנוכחי. וכשהציג את הציור במחיצת הציור "חומת הגטו" (שצויר שלושה שנים מוקדם יותר ואשר ייצג תקריב של יהודי לרקע קיר גבוה ואדום, שבראשו גדר תיל תחת שמים קודרים מאד) – ביקש ברגנר להשוות בין הילידים האוסטרליים הכלואים בגטאות העירוניים לבין היהודי הכלוא מאחורי חומת הגטו הלוהטת כאש.

כששלח לי שייקה שניר, בעל הגלריה מלבורן, את צילום הסקיצה לציור "אבוריג'ינים", הוסיף כי ברגנר שב אל הנושא בשנותיו המאוחרות, שעה שצייר בתל אביב מספר ציורי אבוריג'יניים, ובכך סגר מעגל בין ראשית דרכו האמנותית ואחריתה (לפי נתונים שבידיי, כבר ב- 1980 שב ונדרש הצייר לנושא האוסטרלי הישן. עם זאת, רישום עט של קבוצת אבוריג'יניים נושא את התאריך 1998). לדברי שניר, "בשנים האחרונות [בהסכמת אביר (משה אביר, קרובו וסוכנו ראשי של ברגנר)], לבקשתי, צייר לי (ברגנר) ציורים שקשורים לנושא. למשל, הציור המצורף הוא של יוסף ואחיו (לפני שהושלך לבור), וכמובן, כולם עם תווי פנים של ילידי אוסטרליה. הידעת שיוסל בירשטיין היה המודל שלו לציורי האבוריג'ינים בטוקומוואל, עיירה בה שרתו שניהם בצבא האוסטרלי?".

האמת, לא מצאתי כל קשר בין הציור החזיתי של חמישה האבוריג'ינים ("אחים", שם הציור) לבין יוסף ואחיו, אך רותקתי לעצם המהלך של סגירת המעגל על ידי ברגנר, כשבעים שנים לאחר שפתח בו. בהתאם, בציור שמן מאוחר נוסף (שתאריכו בלתי ברור, אך סגנונו מסגיר את גילו המתקדם מאד של ברגנר), צייר יוסל רק את הגזע דמוי-הצלב שאליו כבל את ארבעה הילידים בציורו מ- 1946. עתה, הפך הגזע לדמות אנושית גולמית מאד, המניפה את צמד זרועותיה/ענפיה, זר פרחים ב"ידה" הימינית, עלים צומחים מלוע-ראשה, והיא ניצבת לרקע נוף שאש גדולה בוערת באופקו. כמו סימנה הדמות שמחת גאולה מאסונה.

ואז שולח לי שייקה שניר צילום של עבודה נוספת, ציור שמופיע גם בספרו המוזכר לעיל של קלפנר ואשר צויר, לדעת שניר, ב- 2004, אף כי אני סבור שצויר קודם לכן, בהתחשב בסגנונו וגווניו הקרובים מאד לציורים מ- 1978. בציור נראה גזע העץ המוכר לנו, כשהוא ניצב לרקע נוף קודר ומאיים מאד עתיר בחום ובשחור ועם שמץ צהוב, ועליו שרידי שלשלאות ברזל שנותקו. ראשו האפל והחלול של הגזע פעור יותר מבעבר, ברקע בית חווה הרוס, והרושם הוא זה של מרד אלים, בו קמו המדוכאים על מדכאיהם.

אלא, שברגנר לא הסתפק בזאת: בעקבות פסלי ארד שיצר ב- 2013 לפי מוטיבים ידועים מציוריו[2], עיצב גם פסל ארד במתכונת ציור ארבעה האבוריג'ינים מ- 46. והנה הם, שוב, סמוך לעץ ה"צליבה", אלא שהפעם הם ללא השלשלאות הכובלות, וכמובן, ללא הרקע של הנוף והשמים. בה בעת, הסבל ניכר במבעם של הארבעה, והריאליזם של הפֶסל שב ומשמיע את זעקת האחרים המעונים

האם, בעבור ברגנר, סימל דיכוי האבוריג'ינים גם את סבלו של העם הפלסטינאי בשטחים הכבושים? או, שמא, הימנעותו מטיפול בנושא המזרח-תיכוני מדברת בעד עצמה? מה שבטוח הוא, שברגנר נשא עמו רגש-אשם כלפי העוול שנגרם לילידים האוסטרליים. בצילום ששלח לי שייקה שניר נראה הסטודיו של ברגנר (התאריך אינו ברור, שנות האלפיים ככל הנראה) ובמרכזו כן-ציור ועליו תמונת שמן של פרה אדומה קדה קידה אל-מול עץ-השלשלאות ההוא-ההוא מציור ה"אבוריג'ינים". פרה אדומה, כזכור, היא זו שאפרה יטהר את השבט מחטאו.

untitled.png

Aboriginal Chained 40 cm. x 21 x23.jpg

untitled.png

[1] Frank Klepner, "Yosl Bergner: Art as a Meeing of Cultures, MacMillan, Melbourn, 2004.

[2] גדעון עפרת, "יוסל ברגנר: פסל נולד", 2013, בתוך אתר-המרשתת הנוכחי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: