הווידוי והתודה

                             הווידוי והתודה

 

וידוי הוא דרגתה הגבוהה ביותר של אמירת האמת. שהווידוי הוא טיהור הנשמה, זיקוקה משקר, מחצאי אמיתות ומהסתר שדבקו בה. במעשה הטיהור, נאמר אפוא, המתוודה עושה בדיבור מעשה שיש בו מן הדתי. המתוודה מודה. אלא, שהמודה על האמת מודה גם בבחינת "מודה אני", אומר תודה: "מודה אני לפניך/ מלך חי וקיים/ שהחזרת בי נשמתי בחמלה -/ רבה אמונתך." האומר תודה לאלוהיו ועל אמונתו בו (הווידוי כהקרבת קורבן נפשי, בבחינת "שלמי-תודה", קורבן-תודה) מתוודה בו בזמן על אמונתו שלו עצמו – אמונת המתפלל בבוראו.

 

זאת ועוד: הווידוי – ההודאה באמת – יש בו מן השחרור הגואל, עליו מודה המתוודה. מכיוון הפוך: כל תודה צופנת בחובה וידוי קטן, גילוי לב קטן, שהוא ה- merci – התודה שהיא גם אישור הרחמנות ((mercifulness. וגם כאן היסוד הדתי שבווידוי ובתודה: שבהתוודותי בפני האחר אני דן את עצמי לדיבור מונולוגי בפני הכומר או הקב"ה, מבקש רחמים, גם אם האחר הוא חוקר במשטרה או בת-זוגי בחדר-השינה. ואנו מציינים לעצמנו: הווידוי הוא דיבורו של האחד באוזני האחר השותק ואף הסמוי מהעין (מאחורי הפרגוד, או אי שם במרומים, ואפילו שהאחר נוכח ושותק). בווידוי, להבדיל מאמירת אמת בעלמא, גרעין הגאולה לנפש. ששורש הווידוי בייסורי המתוודה. אין וידוי ללא ייסורי נפש מקדימים, כפי שאין בנמצא וידוי ללא סוד. כי מה משחרר הווידוי אם לא סוד כמוס ונורא. וכאן, בצירוף של הסוד, הייסורים והגאולה, כאן סך דתיותו של הווידוי, גם כשהוא חילוני-לכאורה. אמרו אפוא: דיבור, אף ברמת מבע רגשי-אישי, יהפוך לווידוי רק משייגע בתחתיות הסוד, ורק משיטבול במימי הסבל ורק משיעפיל אל פסגת התודה.

 

המתוודה יודע: בתום וידויו ממתין עונש. שהלא שמירת הסוד הכמוס תכליתה הייתה ההימנעות מעונש. עתה, משנודעה האמת, המתוודה יבוא על גמולו וייענש. אמרו אפוא: בשורש הווידוי – חטא שסופו עונש, ולאחריו הגאולה ושיאה התודה.

 

עודנו במחוזות הדת, בתפילת יום-הכיפורים של המתוודים – "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר…" – זו תפילת הווידוי שסופה שירת השמחה של המתפללים – "אבינו מלכנו", הממזגת תחינת ישועה עם תחושת השחרור הנפשי והתודה על ההיענות (המקווה) של האל. הנה כי כן, הגלישה מדיבור-אמת לדיבור-וידוי היא כגלישה מהחילוני לדתי, ובתור שכזו, היא פסגה בחיי אדם, ולבטח באמנות.

 

"וידויים" של אוגוסטינוס (מאה 5 לספירה): פתיחת הווידוי בתחושת חורבן נפשי, חטא וערגה לטיהור הנשמה, שאינה נפרדת מהבעת התודה: "בית נפשי […] חָרֵב; שָקֵם אותו. הוא רע בעיניך; אני מודה בכך ויודע זאת. אך מי יטהר אותו? אל מי מלבדך אקרא: טהר אותי, אדוני, מחטאַי הנסתרים. […] כל הטובות הן ממך, אלוהים. כל ישעי מעִם אלוהים."[1]

 

ורק לאחר מכן, הווידוי עצמו בבחינת גילוי הסודות (דוגמת "הפשע הלילי שפשעתי בשנתי השש-עשרה"[2], סיפור גניבת הפרי), שבסופו – שוב, התודה: "אני מודה לך, אלי! אנו רואים את השמים ואת הארץ. […] אנו רואים את האור שנעשה והובדל מן החושך…"[3] זהו ההלל, אלה הם ה"תהילים" לבורא עולם גם על שברא-מחדש את המתוודה וגאלו מתוך התוהו ובוהו של קיומו.

 

ובנתיבי אוגוסטינוס הקדוש, "וידויי-מילה" של ז'אק דרידה (מ- 1990-1989), עוד צפון-אפריקאי (אוגוסטינוס הרומי שימש כבישוף של היפו בצפון-אפריקה; דרידה הוא יליד אלג'יר), המתוודה על חטאיו לרגל פטירת אמו (מוניקה – אמו של אוגוסטינוס, ז'ורז'ט – אמו של דרידה), עוד מתוודה המוליכנו אל האינטימי-מכל-אינטימי, אל ייסורי ברית-המילה שלו כצליבתו המדממת וכסירוסו. "תמיד מתוודים בפני האחר; אני מתוודה פירושו שאני מתוודה בפני אמי, דהיינו אני מודה בהודאתי כלפי אמי, אני גורם לה לדבר בתוכי, בפניי, בראש מיטתה, כאילו קיוויתי לשמוע מפיה את גילוי החטא…"[4] יתר על כן, מעשה הווידוי כמעשה אהבה: התקרבות אל האחר באמצעות ההתערטלות (הנפשית) מולו, הסרת המחיצה המפרידה. כשם ש"וידויים" של אוגוסטינוס אינם אלא דבר-אהבה לאלוהים בנתיב הטיהור העצמי מכל אי-אמת (כיסוי, הסתרה).[5] בהתאם, שיא וידויו של דרידה בהודאתו בסוד, בהסתרת האמת: "אני מין אנוס של התרבות הקתולית הצרפתית, ולי גם גוף נוצרי שירשתי מאוגוסטינוס הקדוש […]. אני אחד מאותם אנוסים שאינו מודה ביהדותם, אף לא בסתר לבו […] כיון שמטיל ספק בכל…"[6]

 

וידוי, צליבה, דם, אהבה, דואליות היהדות והנצרות, מוות, אימא… כן, אנחנו מדברים על וידוייו האמנותיים של משה גרשוני שמאז שנות ה- 80. עתה, מפגיש הווידוי מבע אמנותי אוטוביוגראפי נועז ומבע תיאולוגי נועז לא פחות, בו מגשרים דמויות האם והאב אל עֵבֶר ישויות טרנסצנדנטליות. וכי האם ידענו באמנות הישראלית לדורותיה דרגה גבוהה יותר של וידוי? גם כשהווידוי נדרש לתיווכם של כתבי הקודש – "ירמיהו", "תהילים", "קוהלת" וכו' – עדיין, זהו וידויו האוטוביוגראפי של גרשוני במו הביטוי הידני-ספונטאני-רגרסיבי בכתם ובכתב, וידוי חושפני מאין כמותו ונטול כל שכבות-הגנה, בו מציג עצמו האמן כקורבן מדמם ומרוטש-איברים, המבקש גאולה אלוהית דרך ביבי גופו (פי-הטבעת, הצואה), משתף אותנו בייסורי צליבתו ושואתו ומבכר את מותו על פני חייו ("ושבח אני את המתים שכבר מתו…"- "קוהלת", גם בעקבות "שירים רציניים" של ברהמס).

 

על מה מתוודה משה גרשוני? על כישלונו לאחד בשר ורוח, על שפל גופניותו ועל השגב הבלתי מושג של הרוחני העליון. זה העוקב אחר יצירת גרשוני לדורותיה, ייווכח כבר ב- 1971 ("ברושים, זיכרונות", בית האמנים, תל אביב) בגזע-הברוש הכרות שלאורכו הוצמדו צילומי האמן מילדותו ונערותו (הצילומים כ"זיכרון", דהיינו ההכרה, הרוח). ומהו הגזע הכרות הזה, גזע דק ונטול כל הוד, אם לא גופו של משה גרשוני; ומה מבשר הגזע העלוב והמת הזה אם לא את ברושי ואן-גוך שיעלו באש בהמוניהם בציורי שנות ה- 80 של גרשוני בבחינת אסונו?! ובאשר לשסע הטראגי בין הגוף לבין הרוח, את זה נאתר ביצירת גרשוני לאורכה, עוד מאז תערוכתו הראשונה במוזיאון ישראל, 1968, "פלסטיק", שפוצלה בין גוף (פסלי "פופ-ארט" רכים ומופשטים) לבין רוח (שכלתנותם של ציורים מופשטים-גיאומטריים ומינימליסטיים). אך, זהו נושא מורכב שיש להרחיבו בהזדמנות אחרת.[7]

 

ועם הווידוי באה התודה: בתחתית הציור מ- 1981, "על מוּת לבן מזמור לדוד", כשהבן המת הוא גם האמן הוא עצמו הזועק ב"מזמורו" אל אביו (שבשמים), הוסיף גרשוני בכתב-ידו בעיפרון: "אודֵה ה' בכל לבי, אספרה כל נפלאותיך" ("תהילים", ט, 2-1). המשך הפסוק מבהיר את פשר תודתו של המשורר, דוד: "כי עשית משפטי ודיני ישבת לכיסא שופט צדק." (ט', 5) כי מעשה ההתוודות הוא גם עמידה למשפטו של האחר, משפט בו חשף המתוודה את סוד חטאו. התודה שבסוף החשיפה היא תודה לשופט, לאחֵר השותק, תודה על שנגמר הסיוט של אי-הגילוי, אי ההודאה באשמה. כי כל מתוודה מכיר (מודה) באשמתו עוד קודם לשיפוטו של השופט, מי שבפניו הוא מתוודה.

 

 

[1] אוגוסטינוס, "וידויים", תרגום: אביעד קליינברג, ידיעות אחרונות (ספרי חמד), תל אביב, 2001, עמ' 35-34.

[2] שם, עמ' 62.

[3] שם, עמ' 387.

[4] Jacques Derrida, Circonfessions, in: Geofrrey Bennington & Jacques Derrida, Jacques Derrida, Seuil, Paris' 1991, p. 139.

[5] שם, עמ' 19.

[6] שם, עמ' 160.

[7] ב- 1990 עמד איתמר לוי על ציור של גרשוני מ- 1988 ("יכולת לחזור לציור פיגורטיבי") והצביע בו על מאמץ הבשר לגעת ברוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: