אז, איפה היו האמנים כאשר…?

                     אז, איפה היו האמנים כאשר…?

 

מילותיו של מוריס מרלו-פונטי תפסו את עיניי:

"מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת, […] וברצוננו שינקטו עמדה. […] רק לצַייר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי (כלומר, ללא נקיטת עמדה – פוליטית, חברתית, מוסרית ואחרת/ג.ע). בפניו, ניתן לומר, סיסמאות הידע והפעולה מאבדות את כוחן. […] אין כועסים על סזאן על כך שחי במסתור באֶסטָאק במהלך מלחמת 1870 (פרוסיה-צרפת/ג.ע). […] כאילו הייתה בעיסוקו של הצייר בהילוּת המתנשאת מעבר לכל בהילות אחרת. […] הוא נחוש בדעתו לחלץ מעולם זה – שבו מצלצלות השערוריות והתִפְאָרות של ההיסטוריה – תמונות, שיתרמו אך בקושי לכעסיהם או לתקוותיהם של בני האדם, והנה איש אינו מתרעם על כך."[1]

 

אם לא לבטא עמדה חברתית, פוליטית, מוסרית ואחרת בציוריו, מהי, אם כן, תעודתו של הצייר לפי מרלו-פונטי? – "הוא נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה. […] הרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים."[2]

 

זהו: רוח הצייר יוצאת דרך עיניו על מנת לטייל בדברים… מרלו-פונטי כתב את הדברים הללו ב- 1960. הטקסט האחרון שלו. הוא לא חידש דבר בגישתו זו, אשר ספק אם נסכים להשלים עמה. עשרים שנים לפניו, הסיק ז'אן-פול סארטר מסקנה דומה בספרו, "ספרות מהי?": הצייר, טען סארטר (באופן הנראה כיום שערורייתי למדי), אינו מדבר בשפת סמלים. "הוא יוצר בית דמיוני על הבד ולא סמל של בית. […] הסופר יכול להנחותכם […], יוכל להצביע בכך על סמל אי-הצדק החברתי ולעורר את דמיונכם. אך, הצייר אילם הוא: הריהו מציג לפניכם בקתת-עוני אחת ולא יותר: רשותכם היא לראות בה ככל אשר תאבו. […] ו'גרניקה', יצירת מופת זו, האם סבור מי מביניכם שיש בה כדי לרכוש בה ולוּ אף לב אחד לטובת ספרד? […] מי יעז בתנאים אלה לתבוע מן הצייר או המוזיקאי שישתייכו (דהיינו, שיתגייסו ביצירתם/ג.ע)? ואילו הסופר, דווקא הוא עניינו אצל המשמעויות."[3]

 

הרי לנו, אם כן, כתב-הגנה דרבנן הפוטר את האמן החזותי מכל חובת ביטוי עמדה מוסרית-פוליטית-חברתית וכו' ביצירתו. והרי ל"פְטור" שכזה ממתינים אמנינו, הלא כן? אם כך, הבה נוסיף ונחזקם:

 

סזאן, קראנו, הסתתר בל'אֶסטָאק בימי מלחמת פרוסיה-צרפת. רק הוא?! וכי מה עשו כמעט כל כוכבי האימפרסיוניזם הפריזאיים (אלה שיפרצו בתערוכות המהפכניות מ- 1874) ואפילו הריאליסטים של ברביזון – האם הם השמיעו קול כלשהו ביצירתם בנושא מלחמת 1872-1870? קלוד מונא צייר ב- 1870 את "מלון הסלעים השחורים" שבטרוביל, עיר הנופש בנורמנדי, וכמו כן, נופים הולנדיים ב- 1871; אדוארד מאנה צייר ב- 1871 שתי דמויות שלוות יושבות בתוך חדר המשקיף על חוף אָרָשון, עיירת נופש בדרום-מערב צרפת; אדגר דגא צייר ב- 1871 את "השיעור למחול". האם יש צורך להמשיך?

 

מאחר שקצרה היריעה, נדלג הישר למלחמת העולם השנייה, לאותם ימים בהם נכבשה פאריז על ידי הנאצים (מאז יוני 1940) ונשאל: היכן, למשל, היה פיקאסו באותם ימים הרי-אסון והאם השמיע קול? במאמר ב"אובזרבר" הבריטי מיום 22.2.1999 פרסם הילטון קריימר, המבקר הניו-יורקי, מאמר על תערוכת "פיקאסו ושנות המלחמה 1945-1937", שהוצגה במוזיאון "גוגנהיים" שבמנהטן. קריימר סיפר כיצד הקצונה הנאצית בפאריז הכבושה התייחסה לפיקאסו באותו אופן מפנק-סוגד שבו מגיב כיום ציבור שוחרי האמנות: "הנאצים פטרו את פיקאסו מהטיפול האכזרי שהשיתו על נפשות כה רבות שמזלם הרע גרם להם להיות פחות מפורסמים מאיש השערוריות המפתה." הנאצים סלחו לו על אמנותו ה"מנוונת", וכדברי קריימר, פיקאסו זכה לחסותו של היטלר בה במידה שזכה לחסות סטאלין (עם הצטרפותו של הצייר למפלגה הקומוניסטית). "איך זה שפיקאסו קיבל את הבחורים הרעים הללו בסטודיו שלו בזמן הכיבוש – זהו נושא עדין", כתב מבקר האמנות.

 

אז, היכן בדיוק היה פבלו פיקאסו במהלך הכיבוש הנאצי את צרפת ומה עשה? הוא שהה בסטודיו שלו ברחוב גרנד-אוגוסטין והירבה לשבת בבתי קפה. נכון, כשהציעו לו הנאצים עזרה בחימום דירתו, ענה להם ש"לספרדי אף פעם לא קר". אלא, שבה באותה עת, העניק צילומים של "גרניקה" שלו כמזכרות לקצינים נאציים שבאו לבקר ולהתענג על ציוריו. פיקאסו לא חדל לצייר ולפסל במהלך המלחמה, וליצירותיו לא הייתה כל נגיעה לכיבוש. אמנם, יש שיצביעו על מאמר-ההתקפה שפרסם נגדו הצייר מוריס דה-ולאמנק (הפוביסט-לשעבר) – מי שנודע בביקורים שנהג לערוך בבית קצינים נאציים בפאריז – כנקודה לזכותו של פיקאסו; יש גם שיצביעו על הפסל "איש עם כבשה" מ- 1943 כעל יצירה שבסימן הזדהות עם הקורבן; אלא, שאסמבלאז'ים דוגמת משפך או ראש שור (בהתבסס על כידון של אופניים) ושאר עבודות משחקיות שיצר פיקאסו באותה שנה עצמה מלמדים על אי מחויבות לאימי הזמן והמקום דאז. בתקופה זו, בה התמסר פיקאסו לחיזורים אחר פרנסואז ז'ילו, פורסם צו ענידת הטלאי הצהוב, שנכפה גם על ידידו של הצייר, המשורר מקס ז'אקוב, שאף יישלח למחנה בדראנסי. ויוזכר גם ידידו האחר של פיקאסו, הצלם רובר דסנוס, שנשלח למחנה בגרמניה.

 

אם כן, האם נשא פיקאסו קולו במהלך ימי המלחמה והכיבוש ? לא בדיוק. באוקטובר 1944 הוא השתתף ב"סאלון הסתיו" הפאריזאי עם 74 ציורים ו- 5 פסלים, שיצר במהלך אותה תקופה. אף לא אחד מאלה נגע בנושא הכאוב.

 

"את אשר לקיסר תנו לקיסר ואת אשר לאלוהים – לאלוהים." ("מתי", כ"ב). אז, אם זה המקרה באשר לאלוהים, כלומר פיקאסו, מה באשר לקיסר – אנרי מאטיס? היכן היה הצייר האגדי הזה במהלך מלחמת העולם השנייה? הוא צייר לו בנחת את ציורי "הכורסה" הנינוחים-ענוגים, וכן, גם ניגן בכינור. נכון, מאטיס מבוגר, קשיש, אף חולה. בפרוץ מלחמת העולם הוא בן 70. בה בעת, דווקא גילו ומעמדו יכולים היו להוות סיבה טובה להרמת קול מוסרי, הלא כן? אך, באוקטובר 1939, לאחר פגישה חטופה עם אמלי, אשתו, בתחנת הרכבת סן-לזר שבפאריז, בה נחתמו סופית נישואיהם, שב מאטיס לניס, לסטודיו שלו ב"מלון רגינה". כאן צייר תפנימי חדר ובחורות יפות, טבע דומם ונושאים מוזיקליים ("הגיטריסטית", ה"לאוטה"). לאחר מכן, שיבה לפאריז, לדירה במונפרנס, ממנה יצא רק בנדיר, לקולנוע בעיקר. ושוב לניס. בנובמבר 1941 הציג תערוכת רישומים בגלריה פאריזאית. בינואר-פברואר 1942 העניק שני ראיונות לרדיו וישי המשת"פי. בסוף, יוני 1943 עבר לוואנס מפחד ההפצצות של בנות-הברית על ניס. עתה, הקדיש זמנו לתגזירים דקורטיביים.

 

לא, גם מאטיס לא השמיע קול.

 

ומה תגידו על אותה קבוצה של ציירים ופסלים צרפתיים מהשורה הראשונה, שנענו בששון בשלהי 1944 (!) להזמנת ממשלת גרמניה הנאצית (ובפיקוח מחלקת הפרופגנדה בפאריז הכבושה) לערוך "מסע לימודי" בין ערי גרמניה – מינכן, דיסלדורף, נירנברג, דרזדן, ברלין ועוד?! בין הציירים הללו תמצאו את ון-דונגן, את אנדרה דרן, את מוריס דה ולאמנק, את אוטון-פריז, את סגוניאק ואחרים. אלה התקבלו בגרמניה בחום, ביקרו בתערוכות של "האמנות הגרמנית", במוסדות אמנות, אף הציגו מיצירותיהם, שלא לומר מומנו בנדיבות מטעם ממשלת הרייך. כן, כן.

 

ואלו הן אך שמץ תשובות לשאלת הכותרת שלנו: "אז, איפה היו האמנים כאשר…".

 

למותר לציין, שאנחנו מתכוונים אך ורק לאמנים זרים, הרחוקים מהכאן ועכשיו שלנו. אין שום מקום להשוואה.

 

 

[1] מוריס מרלו-פונטי, "העין והרוח", תרגום: עירן דורפמן, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 33-32.

[2] שם, עמ' 41.

[3] ז'אן-פול סארטר, "ספרות מהי?", תרגום: חנה בן-דב, הדר, תל אביב, 1967, עמ' 10-9.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: