Archive for מרץ 16th, 2017

מרץ 16, 2017

אז, איפה היו האמנים כאשר…?

                     אז, איפה היו האמנים כאשר…?

 

מילותיו של מוריס מרלו-פונטי תפסו את עיניי:

"מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת, […] וברצוננו שינקטו עמדה. […] רק לצַייר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי (כלומר, ללא נקיטת עמדה – פוליטית, חברתית, מוסרית ואחרת/ג.ע). בפניו, ניתן לומר, סיסמאות הידע והפעולה מאבדות את כוחן. […] אין כועסים על סזאן על כך שחי במסתור באֶסטָאק במהלך מלחמת 1870 (פרוסיה-צרפת/ג.ע). […] כאילו הייתה בעיסוקו של הצייר בהילוּת המתנשאת מעבר לכל בהילות אחרת. […] הוא נחוש בדעתו לחלץ מעולם זה – שבו מצלצלות השערוריות והתִפְאָרות של ההיסטוריה – תמונות, שיתרמו אך בקושי לכעסיהם או לתקוותיהם של בני האדם, והנה איש אינו מתרעם על כך."[1]

 

אם לא לבטא עמדה חברתית, פוליטית, מוסרית ואחרת בציוריו, מהי, אם כן, תעודתו של הצייר לפי מרלו-פונטי? – "הוא נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה. […] הרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים."[2]

 

זהו: רוח הצייר יוצאת דרך עיניו על מנת לטייל בדברים… מרלו-פונטי כתב את הדברים הללו ב- 1960. הטקסט האחרון שלו. הוא לא חידש דבר בגישתו זו, אשר ספק אם נסכים להשלים עמה. עשרים שנים לפניו, הסיק ז'אן-פול סארטר מסקנה דומה בספרו, "ספרות מהי?": הצייר, טען סארטר (באופן הנראה כיום שערורייתי למדי), אינו מדבר בשפת סמלים. "הוא יוצר בית דמיוני על הבד ולא סמל של בית. […] הסופר יכול להנחותכם […], יוכל להצביע בכך על סמל אי-הצדק החברתי ולעורר את דמיונכם. אך, הצייר אילם הוא: הריהו מציג לפניכם בקתת-עוני אחת ולא יותר: רשותכם היא לראות בה ככל אשר תאבו. […] ו'גרניקה', יצירת מופת זו, האם סבור מי מביניכם שיש בה כדי לרכוש בה ולוּ אף לב אחד לטובת ספרד? […] מי יעז בתנאים אלה לתבוע מן הצייר או המוזיקאי שישתייכו (דהיינו, שיתגייסו ביצירתם/ג.ע)? ואילו הסופר, דווקא הוא עניינו אצל המשמעויות."[3]

 

הרי לנו, אם כן, כתב-הגנה דרבנן הפוטר את האמן החזותי מכל חובת ביטוי עמדה מוסרית-פוליטית-חברתית וכו' ביצירתו. והרי ל"פְטור" שכזה ממתינים אמנינו, הלא כן? אם כך, הבה נוסיף ונחזקם:

 

סזאן, קראנו, הסתתר בל'אֶסטָאק בימי מלחמת פרוסיה-צרפת. רק הוא?! וכי מה עשו כמעט כל כוכבי האימפרסיוניזם הפריזאיים (אלה שיפרצו בתערוכות המהפכניות מ- 1874) ואפילו הריאליסטים של ברביזון – האם הם השמיעו קול כלשהו ביצירתם בנושא מלחמת 1872-1870? קלוד מונא צייר ב- 1870 את "מלון הסלעים השחורים" שבטרוביל, עיר הנופש בנורמנדי, וכמו כן, נופים הולנדיים ב- 1871; אדוארד מאנה צייר ב- 1871 שתי דמויות שלוות יושבות בתוך חדר המשקיף על חוף אָרָשון, עיירת נופש בדרום-מערב צרפת; אדגר דגא צייר ב- 1871 את "השיעור למחול". האם יש צורך להמשיך?

 

מאחר שקצרה היריעה, נדלג הישר למלחמת העולם השנייה, לאותם ימים בהם נכבשה פאריז על ידי הנאצים (מאז יוני 1940) ונשאל: היכן, למשל, היה פיקאסו באותם ימים הרי-אסון והאם השמיע קול? במאמר ב"אובזרבר" הבריטי מיום 22.2.1999 פרסם הילטון קריימר, המבקר הניו-יורקי, מאמר על תערוכת "פיקאסו ושנות המלחמה 1945-1937", שהוצגה במוזיאון "גוגנהיים" שבמנהטן. קריימר סיפר כיצד הקצונה הנאצית בפאריז הכבושה התייחסה לפיקאסו באותו אופן מפנק-סוגד שבו מגיב כיום ציבור שוחרי האמנות: "הנאצים פטרו את פיקאסו מהטיפול האכזרי שהשיתו על נפשות כה רבות שמזלם הרע גרם להם להיות פחות מפורסמים מאיש השערוריות המפתה." הנאצים סלחו לו על אמנותו ה"מנוונת", וכדברי קריימר, פיקאסו זכה לחסותו של היטלר בה במידה שזכה לחסות סטאלין (עם הצטרפותו של הצייר למפלגה הקומוניסטית). "איך זה שפיקאסו קיבל את הבחורים הרעים הללו בסטודיו שלו בזמן הכיבוש – זהו נושא עדין", כתב מבקר האמנות.

 

read more »