דמי הכסף ודמי האמנות

                       דמי הכסף ודמי האמנות

 

באחד מפרקי "כתבי שחרות" של קארל מארקס (1844-1843) מופיע התיאור הבא של הממון (הדגשות במקור):

"הכסף, כיון שיש לו הסגולה לקנות את הכול, כיון שיש לו הסגולה לרכוש לעצמו את כל המושאים, הריהו המושא בה"א הידיעה. האופי הכללי של סגולתו היא כל-יכולתו של מהותו ולכן הוא נחשב כישות כל-יכולה… הכסף הוא הסרסור שבין האדם ובין המושא, בין חיי-האדם לאמצעי-חייו. מה שמתווך לי את חיי שלי, הריהו אף מתווך לי את בני האדם האחרים."[1]

 

מארקס השלים את דבריו על הממון בשורת ציטוטים ממחזות של גיתה ("פאוסט") ושייקספיר ("טימון איש אתונה") ובפירושם. וגם בדברים שלהלן אבקש לשדך בין הממון לבין האמנות, אמנות חזותית בין השאר.

 

דברי מארקס על אודות הכסף גובלים בתיאולוגיה: הכסף מוגדר כאובייקט אולטימטיבי, כל-יכול, "ישות כל-יכולה", שכוחה הפוטנציאלי חל על כלל האובייקטים בעולם. אף בבחינת כוח תיווך, לכסף מעמד של מתווך-על, תיווך בין בני אדם לאובייקטים ובין בני אדם לבני אדם אחרים. ודומה, שבמהלך רעיוני-מטריאליסטי נועז, הכתיר קארל מארקס הצעיר את הכסף במקומו של הקב"ה.

 

התרבות והאמנות המערביות ידעו לקשר בין דת לבין ממון, ולא רק ברמת תרומות כסף לכוהנים וכו'. לצד ציורי חלפנים [דוגמת "החלפן ורעייתו" – ציור של מריוס ואן רֵיימֶרְסְוָואלֶה (Raymerswaele), צייר הולנדי מהמאה ה- 16], או לצד עיצוב דמות "היהודי הנודד" הלופת את נרתיק המצלצלין, לצד כל אלה שב וחזר הנושא הציורי של "מס מחצית השקל" – המעשה המסופר ב"ברית החדשה" ("מתי"), לפיו ישו מנחה את פטרוס למצוא מטבע בפה של דג בכדי לשלם לגבאי את מס המקדש – כך בפרסקו של מאזאצ'ו מ- 1425, או בציור של טיציאן מ- 1516, או בציור של מאתיָה פְּרֶטי מהמאה ה- 17, או של ג'והן סינגלטון קופלי איש המאה ה- 18. ויצוינו גם הציורים בנושא ישו המגרש את החלפנים מהמקדש – דוגמת זה של רמברנדט מ- 1626. לכל אורך מסורת הציור המערבי, הכסף והעוסקים בו נתפסו כטמאים, כאנשי Vanitas, הבל-הבלים, דוברי החומר, שכנגדם רוממה הנצרות את דובר הרוח, בן-האלוהים.

 

מפתיע למצוא אפוא, עד כמה בלתי שכיח, גם אם לא נדיר מדי, העיסוק האמנותי המודרני במוטיב הממון. זכורים, כמובן, ציוריו המונו-כרומיים מ- 1962 של אנדי וורהול את שטרות הדולר, כמו גם ציוריו הססגוניים מ- 1981 את סימן הדולר. באמצעות ההכפלה הסטנדרטית ההמונית של השטר ו/או של הסימן ביקש וורהול לאשר, כנגד התרבות הקפיטליסטית האמריקאית, דה-מיתולוגיזציה וזוהָר-נטול-הילה של הכסף. מכיוון מעט שונה, תצוגותיו של האנס האקה משנות ה- 70 של המאה ה- 20 – תיעוד נכסי הדלא-ניידי ו/או תיעוד חברי ההנהלות של מוזיאונים – אף הם תקפו את בעלי הממון, תוך כדי חשיפת כוחות השוק בכלל ובזירת האמנות בפרט.

 

ב- 1978 הוצגה ב"קונסטהאלה" שבדיסלדורף תערוכת "מוזיאון הקרבת הקורבנות, מוזיאון הכסף" באוצרותם של יורגן הארטן והסופר הורסט קורניצקי. התערוכה, שעברה ב- 1979 ל"מרכז פומפידו" שבפאריז, עסקה ביחסי הממון והאמנות על בסיס הטיעון, שיחסנו לכסף מבוסס על מבנים נפשיים בלתי מודעים הקשורים באידיאה של הקרבת קורבן – הקרבת האינסטינקטים לטובת הצרכים הכלכליים, אף הקרבת הטבע לטובת צרכי התרבות והחברה. במילים אלו, פחות או יותר, תמצת פּונׄטוּס הוׄלטֶן, מנהל "פומפידו" דאז את מהות התערוכה. וכך, לצד "עגל הזהב" – מופע בימתי ב"פולי ברז'ר" מ- 1925 (העגל כחיית קורבן, אך זו שעשויה זהב טהור), הוצגו בתערוכה עבודות רבות בנושא הקרבת קורבנות ושחיטת חיות, אך גם שטרות ומטבעות קדומים, הנושאים דימויי חיות קורבן. כל אלה שולבו בתערוכה בעבודות אמנות בנושא הממון: יאן הנדריקס ההולנדי הצטלם לבוש מעיל שכולו מודפס בשטרות דולר (1964-1963); ארמן, האמן הצרפתי, הציג פסל שקוף של ונוס הממולא למכביר בשטרות דולר; כמובן, "שטרות של שני דולרים", ציור של אנדי וורהול מ- 1962; כמו כן, ציור שטרות צרפתיים שעיצב לארי ריוורס ב- 1962; או ציור שטר של עשרה דולרים שצייר רוי ליכטנשטיין ב- 1956; ושאר יצירות של יוזף בויס, מרסל ברודהרסט ואחרים.

 

עוד נשוב לרעיון התערוכה הזו. אך, קודם לכן, נשאל: האם וכיצד בוטא נושא הממון באמנות הישראלית? כאן בלט חנן שלונסקי, אשר בשנות ה- 90 צייר בפורמטים גדולים "דוממים" פיגורטיביים של שטר דולר זעירר, שכיכב בקומפוזיציות מגוונות על בדי ענק מונו-כרומיים וריקים. באותה עת ממש צייר שלונסקי גם "דוממי" סיגריות או ספרים, באותה גישה ובאותם פורמטים, פחות או יותר. ללמדנו, ששטר הדולר נבחר כמושא פרוזאי, נטול הילה, מושא מזדמן ביומיום של האמן (החי אז בארה"ב). הכסף הורד מרום מעמדו ושימש כדימוי אסתטי, לא יותר.

 

אם נתעלם מקומץ תגובות אמנותיות בישראל ל"מגש הכסף" של נתן אלתרמן[2] (בלטו בהקשר זה ציוריהן של מיכל נאמן מ- 1974 ושל הדר גד מ- 2000: בעוד נאמן רשמה את המילים "מגש הכסף" בצהוב שהמיר את הזהוב, הדר גד ציירה קערית כסף דמוית-צדף ובתוכה שטרות ומטבעות) – אם נתעלם מיוצאי דופן אלה, ניוותר עם מעט שבמעט: לכל היותר, המילה "כסף" שכתב משה גרשוני ב- 1976 באותיות דפוס (בעיפרון ומעט צבע אדום) על דף מנוקב באחד משוליו. אפשר שניזכר גם במטבע של חצי שקל שהדביקה מיכל נאמן לציור טקסטואלי/ויטגנשטייני שלה – "ונניח ש…" (שנות ה- 90) ואשר שימש תזכורת לעקרון המשמעות הכפולה – "שני צדי המטבע" ו/או לדואליות של מטבע כספי ומטבע לשוני. אולי גם ניזכר בעבודת-וידיאו של יהושע נוישטיין מ- 2000-1999 , בה הוא נראה ניצב בשדה-חמניות ומצטט בקולו את הטקסט המודפס על שטר של מאה שקלים – דברים שכתב יצחק בן-צבי בנושא קיבוץ הגלויות.  עבודה מרתקת במיוחד היא "נחש השקלים", עבודה בהמשכים של שי-לי עוזיאל, שראשיתה ב- 2006 ב- 1200 שקלי מטבעות שהודבקו זה  לזה בדבק חם ואשר מתארכים מתערוכה לתערוכה (כיום, ה"נחש" המתפתל למרגלות הקירות, כבר הגיע ל- 6200 ש' בקירוב).[3]

 

וגם אם ניזכר בעוד עבודה ישראלית או שתיים – נסכים, שנושא הממון לא זכה לפופולאריות באמנות הישראלית.

 

תמיהה אפשרית על ההימנעות הנדונה תתפוגג עד מהרה מהרגע בו נכיר בעובדה הפשוטה, שהאמנות עצמה היא-היא כסף. לא מעטים הם אלה הרואים בה מושא-חליפין, מושא השקעה נאגר ונסחר במרחב הגלריות ובתי המכירות הפומביות. ואכן, שעה שעולם האמנות כמוהו כבורסה בה מתפקדות יצירות אמנות כמטבע עובר לסוחר – מה לה למטבע לייצג מטבעות?! לאמנות ולממון ערכים משותפים: אם נחיל על האמנות את דברי מרקס בנושא הכסף, נוכל לומר, שיצירת האמנות אף היא בבחינת אובייקט-על אולטימטיבי וכל-יכול. לא רק משום ערכה הכספי של היצירה, אלא בתוקף כוחה לייצג את שאר מושאי תבל וכוחה כמתווכת רוחנית בין הצופים לעולם ובין אדם לחברו. וכמובן, הממון כפֶטיש: אם נסתמך על ניסוחיו של פרויד במאמרו "פטישיזם" (1927), נצביע על כך, שהן הכסף והן האמנות מהווים תחליף (תחליף = חליפין). שלפי פרויד, הפֶטיש, בתור תחליף לאבר המין הגברי, קשור לגילוי המפחיד שגילה הילד אודות היעדרות הפין מגוף אמו, ומכאן, חרדת אובדן הפין של הילד (חרדת הסירוס). הפֶטיש הוא אובייקט-התחליף, המֵקל על הזכר את התגברותו הנפשית על אימת הסירוס.

 

הכסף הוא פֶטיש – תחליף סמלי של פוטנציה, בה במידה שהאמנות היא פֶטיש, בהיותה תחליף סובלי מטיבי לתשוקה. בבחינת תחליף, הכסף ויצירות האמנות הם סימן מופשט וייצוגי – ייצוגו של ערך פיננסי או אסתטי. השניים גם יחד משמשים סמלי סטאטוס וכוח, שעה שהפגישה בין השניים מוצאת ביטויה הפשוט ביותר בשטרות המודפסים, שכמוהם כהדפסים אמנותיים במהדורות אדירות-היקף.

 

נחזור לתערוכת "מוזיאון הכסף" מ- 1978: הורסט קורניצקי ויורגן הארטן לימדונו בתערוכתם, שהכסף והאמנות נפגשו בשלבים הפרימיטיביים של החברה האנושית בפולחני הקרבת קורבנות. קורניצקי: מקורה הקדום של האמנות בטקסי קורבן, שתכליתם הקלה על אימת המוות באמצעות המתת יצורים חיים. טקסי הקורבן הם סחר-חליפין, תשלום, בתמורה לתקוות הקיומיות של הפרט ושל השבט גם יחד. ההקרבה כמוה כתשלום, וזה האחרון נערך במסגרת טקסית-אסתטית (הפולחן השבטי). והלא מוּכרת לנו המרת קורבן החיה בשווה-ערך כספי, כך במסורות שונות, כולל זו היהודית. אף המילה העברית "דמים" – המייצגת ריבוי של דם, אך גם ממון – אף היא מרמזת על השניוּת הנדונה.

 

מקורה הקדום של האמנות בפולחנים של הקרבת קורבנות, בה במידה שמקורו של רעיון הכסף באותם פולחני "תשלום": המילה "קורבנות" והמילה "שלָמים" אחיות הן. אמת, רוב המטבעות והשטרות המוכרים לנו מההיסטוריה המירו את ייצוג חיית-הקורבן בייצוגו של השליט. הכסף הפך במה לרוממות מעמדם של מלכים, נשיאים, נבחרי חברה. אך, בה במידה, גם האמנות הפכה לבמה שכזו, במו מלאכת האספנות המבטיחה את שיגובו של האספן, מלכים ובני אצולה בעבר, אמידים בהווה. הכסף והאמנות – בריתם נכרתה בדם.

 

 

 

 

 

 

 

[1] קארל מארקס, "כתבי שחרות", עורך: שלמה אבינרי, ספריית פועלים, מרחביה, 1965, עמ' 170.

[2] גדעון עפרת, "אלתרמן והאמנות הסמויה מן העין", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[3] תודתי ליעקב מישורי על שהאיר את עיניי באשר ליצירה זו של שי-לי עוזיאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: