לזכרה של האמנות הישראלית

                     לזכרה של האמנות הישראלית

 

יום ו', 11.30: אני ניצב בגלריה "מונטיפיורי" בתל אביב ונושא דברים בפתח תערוכת הזיכרון לשמואל בונה (1999-1930). על קירות הגלריה תלויים ציורי ש.בונה שמאז תחילת שנות ה- 50, ומסביבי מתגודדים כמה עשרות אישה ואיש, בני משפחת האמן, מכרים ואורחים. אני פותח ואומר בערך כך:

"לכאורה, תערוכת זיכרון לשמואל בונה, אך בעצם, אם תשאלו אותי, זוהי תערוכת זיכרון לאמנות הישראלית, מושג שנולד ב- 1923 עם עלייתם ארצה של ראובן רובין ויוסף זריצקי, ואשר נפח נשמתו בסביבות 1999, שנת פטירתו של שמואל בונה, הזמן בו פינה המושג את מקומו לתחליפו – "האמנות הפוסט-ציונית".

המשכתי וציינתי את לימודיו של בונה בהדרכת מנחם שמי, מהאבות הגדולים של המודרניזם הא"י בשנות ה- 20, והצבעתי על ערכי יצירתו של בונה כמקבילים למה שאני מאבחן בתור "אמנות ישראלית":

זיקה למקום (בציורי בונה – סימני האקלים, הנוף, הארכיאולוגיה).

מזרח-מערב (בציורי בונה – דו-שיח עם ביזנץ וז'ורז' רואו ו/או עם המיניאטורה הפרסית.

ים-תיכוניות (בציורי בונה – סדרת ציורי ה"אידיליות" הכפריות מוכות האור).

עממיות (בציורי בונה – פרימיטיביזם ודקורטיביות דמוית שטיחים פרסיים).

ישראליות-יהדות (בציורי בונה – מוטיב החגים, ארון-הקודש ועוד).

עבריות-תנ"כיות (בציורי בונה – מרכזיות נושא העקידה, המהווה עידית יצירתו, וכמובן – איוריו לתנ"ך).

 

אלה הם שישה מרכיבי "האמנות הישראלית" לדורותיה, בין שאושרו על ידי אמנים ישראליים, בין שניהלו נגדם מאבק סוער ובין שבוטאו רק בחלקם. כי, כך או כך, שאלת נוכחותם של חלק או כל שישה הרכיבים הנ"ל פרנסה את האמנות המקומית לאורך המאה ה- 20, כאשר ניתן אף להכליל את "בצלאל" (1929-1906) בסיפור.

 

ועוד מושג אחד, שהוא אולי זה המסכם את סך השישייה הנ"ל: זהות, חיפוש הזהות. כי סוגיית הזהות הישראלית (כולל האבל על קריסתה) – עברית, כנענית, צברית, יהודית – לא חדלה לעמוד בלב השיח התרבותי הישראלי לאורך המאה ה- 20.

 

ומול עמודי "האמנות הישראלית 1999-1923" – האמנות האחרת, "האמנות הפוסט-ישראלית", אמנות זמננו 2017-2000, נכון לעכשיו. זוהי אמנות שמֵפֵרה ברובה את כל השישייה המדוברת, משאימצה עמדה תרבותית גלובאלית, ברוח הכלכלה והטכנולוגיה של הזמן, ובתור שכזו – איבדה (ברובה המכריע) את עניינה במזרח ובמתח מערב-מזרח, כשם שאיבדה עניין במקומיות של נוף, אור וכו', ובמקביל, רחקה מהאידיאל התרבותי הים-תיכוני – הארכאי, העממי והגיאוגרפי כאחד. יהדות ותנ"כיות? כן, פאזה קצרת ימים בהשראת משה גרשוני (ראינו פאזה זו בתערוכת "כן תעשה לך", "זמן לאמנות", תל אביב, 2003). וכאמור: לא עוד האמנות כחיפוש אחר הזהות.

 

תתעקשו תאמרו: ואף על פי כן, ישראליות, גם אם ישראליות אחרת! ואני אענה ואומר: הישראליות החדשה של האמנות הישראלית היא בסימן הסירוב לישראליות.

 

כך, אם ב- 1974 כתבתי, בעוונותיי, ב"מושג" על "ציור ציוני" וכללתי בחבורה את שמואל בונה, הרי שניתן להרחיב את היריעה ולהודות – כפי שכבר נטען על ידי אחרים – שהאמנות הישראלית לאורך רוב המאה ה- 20 הייתה אמנות ציונית קונצנזואלית, פחות או יותר, גם אם נטתה, פה למפ"ם, פה למפא"י, שם לקומוניזם (אמני הימין היו במיעוט גדול). לעומת זאת, כיום, ב"אמנות הפוסט-ישראלית", ספק אם ניתן לקשר את היצירה המקומית לציונות מסוג זה או אחר. כי ציונות או לא ציונות, רובה של היצירה הישראלית בעשרים השנים האחרונות (אולי למעט אמנותם של אנשי ימין, בהתנחלויות ומחוצה להן) מנטרלת עצמה משאלת הזהות הלאומית. כן, סוגיית הזהות נמוגה מבימותינו. לא אחת תמצתנו את המהפך בביטוי: "כשהמקום הפך לאתר (ברשת)".

 

באותו נאום-פתיחה ב"מונטיפיורי" המשכתי והוספתי אי-אלה דברים על אודות יצירת שמואל בונה ועל מעמדה המחוק באמנות הישראלית (ואיך לא?!) בדין המהפך התרבותי הנדון. וכשסיימתי, נמצאתי אפוף התרגשותם של בני משפחת האמן ומוקיריו, שהעלו על נס את "אומץ לבי" לומר דברים נכחם, ומיד הבנתי שנאומי נלקח למקומות שאיני חפץ בהם ושאיני שותף להם, וידעתי שחובה עליי לכתוב ולפרסם בהקדם את המאמר הנוכחי על מנת לשים דברים על דיוקם.

 

לאסוני, המלכוד הזה רודף אותי מאז תחילת שנות ה- 80: כתיבתי בזכות המקומיות באמנות (הספרון, "כאן", 1984) פורשה לא אחת כהוכחה ללאומנות. לא פחות מכן, סקרנותי ב- 1996 בנושא קשרי אמנות ישראלית ומקורות יהודיים (בספרון, "נמרוד תפילין") דנה אותי לסוג של מפד"ליות, שגם גררה בעקבותיה תמיכה בלתי צפויה מכיוון התנחלויות דוגמת עופרה והעיתון "נקודה". והרי לא לזה פיללתי, לא לזאת כיוונתי. הן, כשפרסמתי את "כאן" טרחתי לציין בכותרת-משנה: "על מקומיות אחרת באמנות ישראל". מקומיות אחרת; לא זו של "עם ישראל חי". דבר לא עזר: שוב ושוב, לחששו המלחששים את שם ספרי מ- 1980, "אדמה אדם דם" (על מיתוס החלוץ ופולחן האדמה במחזות ההתיישבות משנות ה- 40-30) כאומרים: האיש פאשיסט!..

 

מוטב יובהרו אפוא הדברים: שעה שאני מבחין בין "אמנות ישראלית" ו"אמנות פוסט- ישראלית", איני שופט ואיני דן את הפוסט-ישראליות לכף חובה בתור שכזו, גם אם אין נפשי עם הגלובאליות וגם אם חלק ניכר מהאמנות הצעירה אינו לרוחי מבחינות הכוח האמנותי. בהתאם, איני מטיף לשיבה לישראליות, אף שעודני דוגל בקשרי אמנות ומקום (כקשרים דיאלקטיים, הכוללים את ניגודם האוניברסאלי ואשר מושג המקום שבהם חל גם על החצר האחורית, השכונה, הבית וכדו'!). כי את ההפרדה הקטגורית בין "אמנות ישראלית" לבין "אמנות פוסט-ישראלית" אני עושה בתור מתבונן בתרבות, בתור מאבחן תרבות והיסטוריון. לא יותר. איני אויבם של אלה ומגינם של האחרים, ויותר מכל, איני נוסטלגי. השקפתי הפוליטית במקומה, רדיקלית ונואשת מתמיד, אך אין לה חלק עם עצם האבחון התרבותי-היסטורי שלי.לכן, כשבאים המאזינים לדבריי או קוראי מאמריי ומאמצים אותי ללבם בבחינת דוברה של אג'נדה תרבותית-פוליטית זו או אחרת, ברצוני לצעוק: "הרפו! איני חבר במועדונכם! תנו לי מנוח! דגלכם אינו דגלי!"

 

כי לא בהנפת דגלים ענייני, כי אם בכתיבת הזמן.

 

 

ועתה אשוב אל המשך פרקי "האמנות בעידן הפוסט-אמת".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: