אמת באמנות

                                אמת באמנות

 

ההוגה והמבקר האנגלי הוויקטוריאני, ג'והן ראסקין, טען ברוח המסורת האפלטונית והניאו-אפלטונית, ש"שום דבר שאינו אמיתי אינו יכול להיות יפה". בהתאם, שאלת נוכחותה של אמת ביצירת האמנות, או שאלת ערך האמת של יצירת אמנות (אמת ייחודית בעומקה, כזו שרק האמן מסוגל לגעת עדיה?) – לא חדלו להציק לאסתטיקונים מודרניים. חלקם, מיעוטם אם לדייק, נכון היה לאשר נוכחות חלקית ובלתי הכרחית של אמיתות באמנות. כך, ב- 1956 פרסם אלכסנדר סֶסונסק ((Sesonske מאמר בשם "אמת באמנות", בו ניאות להכיר בנוכחותם האפשרית של שלושה סוגי אמיתות באמנות, שהן בעלות השפעה על החוויה האסתטית:

א. אמיתות על פני-השטח של היצירה (.(Surface truths

ב. אמיתות מוטמעות במטפורה (.(truths embedded in metaphor אלו תובעות מאיתנו – הצופים, הקוראים, המאזינים וכו' – מעורבות יצירתית בחשיפת האמת המוצפנת במטפורה.

ג. אמיתות מוגשמות (embodied truths): אמיתות הנמסרות על ידי היצירה בכללותה ברמת "משמעות-העומק", או "הרובד המשני". אלו הן אמיתות יסוד, המוכרות לנו מניסיוננו החוץ-אמנותי, אך אנו מוצאים אותן ביצירה כחלק מהמבנה המורכב שלה ש"מגשים" את האמיתות. למשל, בשירה –

"האמת מעניקה אותנטיות ומשמעות לדימוי הפיוטי ולרגש; השיר מעניק לאמת את התוכן הרגשי והחווייתי ששכחנו או שמעולם לא שמנו לב אליו."[1]

 

נדגיש: אין סוסנסק טוען, שיצירת האמנות חייבת לשאת אמיתות בחובה, אלא רק – שיצירות לא מעטות (דוגמת "גרניקה" לפיקאסו", שמשמשת מושא לניתוחו) עשויות לשאת אמיתות, ואלו תמצאנה ביטויין לפחות באחד משלושה האופנים הנ"ל.

 

 

אלא, שעקרון היסוד המודרניסטי של האמנות החזותית – האוטונומיה של היצירה – תבע הפקעתה מהמישור הקוגניטיבי של הרפרנציאליות (יחס היצירה לעולם) בכלל ושל הקורספונדנציה (התואַם בין תוכן היצירה למציאות) בפרט. במילים פשוטות יותר: אמת היצירה נותרה כלואה בתוך המושא האמנותי ברמת העקביות והאחדות הפנימיות של המושא. ואף ביתר פשטות ותמציתיות: המודרנה הכריזה מלחמה על רעיון האמת באמנות, כל עוד זוהתה אמת זו עם אישור למצב עניינים בעולם. יודגש כבר עתה: האמת של הקוהרנטיות הפנימית (עקרון אריסטוטלי במקורו), ואף יותר מזה, אמת האותנטיות של המבע האמנותי – אמיתות אלו הועלו על נס במודרנה.

 

לא תפליא אפוא העובדה, שהאסתטיקה האנגלו-סקסית האנליטית לא חדלה להידרש באורח ביקורתי לשאלת מעמדה של האמת באמנות, כך לאורך המאה ה- 20. אסתטיקון ואסתטיקונית, אחד ואחת אחרי השני והשנייה, שבו לעסוק בנושא, כשהם מנסים לחלץ את האמת מהדחתה הגמורה מתחום האמנות. להלן נפגוש, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, את דוברי הסוגיה:

 

כבר ב- 1925 פרסם אסתטיקון אמריקאי בשם פיליפ ליאון מאמר בו ייחד את הידע האמנותי (כלומר, את מסר האמת של האמנות) אך ורק לתחום ידע האיכות. ידע איכות, טען ליאון, הוא תחום אוטונומי, המנותק משדות ידע אחרים (חברתיים, פסיכולוגיים, פוליטיים וכיו"ב), תחום בו אין מתקיימת הפרדה בין נושא לנשוא (כפי שמתקיימת בטענות של אמת ושקר), כיון שיצירת האמנות הינה כל-כולה נושא או נשוא, כל-כולה איכות שמתענגים עליה או הוגים בה, אך לעולם לא "על" משהו. כי חוויית האמנות, טוען פיליפ, אינה "על" כי אם "את". "ובאשר אין (באמנות) טענה, כך אין בה הבחנה בין אמת וטעות, או בין תופעה למציאות. המושא האסתטי, החוויה האסתטית, הם במהותם תופעה וממשות אסנציאלית גם יחד."[2]

 

הצעה לפתרון סוגיית מעמדה של האמת באמנות הועלתה ב- 1943 על ידי דורותיו וולש, שעה שראתה את האמנות כעוסקת בתיאורו של האפשרי, לא של הממשי. כזה היה פתרונה לדילמה של האמנות כמבע סובייקטיבי של האמן לעומת האמנות כגילוי אובייקטיבי של העולם הריאלי. המרחב הקוגניטיבי של האמנות נמנה על האפשרי, לא יותר:

"הן האפשרויות האמנותיות והן אלו המתמטיות, בבחינת אידיאלים של מבני סדר, בכוחן לנסח נורמות לחיים המעשיים. […] ברם יש להדגיש, שערך יישומי זה תובע שהאפשרויות הללו יפותחו מתחילתן ללא זיקה ליישום שכזה."[3]

 

בתור אמיתות "אפשריות", משוחררות אמיתות האמנות ממבחני האמת הנוקשים של המרחב הפילוסופי, המדעי וכו':

"אני מציעה, לפיכך, שלמרות שיצירת האמנות מורכבת מחומר חושי, אשר בתור שכזה, שייך לעולם הממשי […], תכליתו להציג בפנינו באמצעות סמליות חושית אפשרות אידיאלית. יצירת אמנות היא, באופן כלשהו, תוספת לממשות, אך תוספת […] המתנגדת לשילובה הספציפי עם הממשות.[4]

 

בספרו החשוב מ- 1956, "אמנות ואשליה", כתב ארנסט גומבריך:

"הלוגיקנים אומרים לנו – ואותם אי אפשר לסתור בקלות – שאת המונחים 'נכון' ו'כוזב' אפשר להחיל רק על הצהרות וטענות; ויהיו מושגי הביקורת שלנו אשר יהיו, תמונה לעולם אינה הצהרה במובן זה של המונח. אין היא יכולה להיות נכונה או כוזבת יותר משיכולה הצהרה להיות כחולה או ירוקה."[5]

 

רעיון זה פותח על ידי מונרו בירדסלי בספרו רב-ההשפעה מ- 1958, "אסתטיקה", בו קבע, שעל מנת שנייחס אמת או שקר למשהו, ויהא זה גם יצירת אמנות, חובה על הדבר לאשר מבנה של טענה. לתפיסתו, אובייקטים אסתטיים אינם מאשרים טענות, מאחר שטענה חייבת להניח נושא כלשהו ביחד עם פרשנות כלשהי על הנושא, משמע נשוא. זהו האופן בו אומרת היצירה דבר-מה (אמיתי או שקרי) על המציאות:

"על מנת לבטא טענה – או להוות טענה – על המושא להיות מורכב משני חלקים, חלק אינדקסי, העונה על השאלה 'על מה אתה מדבר?', וחלק מאפיין, העונה על השאלה – "מה לגבי זה?'. אף לא אחד משני החלקים הללו מספיק כשלעצמו על מנת להוות טענה."[6]

 

אלא, ממשיך בירדסלי, יצירות אמנות אינן טוענות טענה. ציור של סוס כחול (במסורת פרנץ מארק, למשל, או ראובן רובין) אינו מאפשר לנו להפיק את הטענה, "כל הסוסים כחולים", או "חלק מהסוסים כחולים" וכו'. כל זאת, מאחר שהציור מציג לנו אך ורק "סוס כחול", ו"סוס כחול" אינו מאשר מבנה של טענה. מכאן, בתור שכזה, הציור אינו יכול להיות אמיתי או שקרי.

 

הדחת האמת מיצירת האמנות שימשה נושא שכיח במיוחד באסתטיקה האנליטית האנגלו-סקסית משנות ה- 70-50. ב- 1950 פרסם מוריס ווייץ מאמר בנושא "אמנות, שפה ואמת".[7] אם האמנות היא שפה, איזו מין שפה היא?, שאל ווייץ. ברקע דיונו ניצבו עמדותיהם של C.J Ducasse ו- I.A.Richards, לפיהן שפת האמנות אמוטיבית, רגשית, משמע – כזו שאינה טוענת טענות. ריצ'רדס אף הבחין בין שפה סמלית לבין שפה אמוטיבית – הראשונה רפרנציאלית וטוענת טענות, השנייה מביעה רגשות ומעוררת רגשות. האם על האמנות לנטוש אפוא את משימת הקניית הידע והאמת? מוריס ווייץ מציע (בעקבות דה-וויט פרקר, שכתב על "משמעות העומק" של יצירת האמנות), שהאמנות טוענת במרומז, שאמיתותיה נרמזות ((implied truths:

"ביכולתנו לטעון, שהספרות היא אמוטיבית בממד לשוני אחד, שהוא משמעויות פני-השטח, ואילו היא רפרנציאלית בממד אחר, ממד משמעויות העומק."[8]

 

לפי ווייץ, אם כן, האמת של האמנות אינה מפורשת, אלא אך נרמזת, חבויה, "קבורה". האמת של האמנות שוכנת ב"משמעות המשנית"[9], ומשמעות זו מהווה פועל-יוצא (אימפליקציה) של "המשמעות הראשונית" של היצירה, זו המסומנת בקו, צבע, דפוס, צליל וכו'.

 

מאוחר יותר, ב- 1967, פרסם דגלאס מורגאן את מאמרו: "האם חייבת האמנות לומר אמת?", בו פשוט ביטא את מחאתו נגד היותנו מכורים לאבחון אמיתות ביצירות אמנות. "אנחנו שיכורי אמת", מחה מורגאן וביקר את אי הסתפקותנו באמנות כזו, ש"חלילה וחס", אך ורק מפעימה דמיון ורגש. כמובן, שיצירות אמנות עשויות לספק לנו ידע מסוגים שונים, הודה מורגאן, ברם אל לנו להגביל את האמנות כמקור ידע ולקדש את הניגוד שבין אמנות כאמת לבין אמנות כדקורציה:

"כלום, בסופו של דבר, לא די שצייר מסוגל לבנות עולם בו נוכל להתבונן בעצמותיות, לחוש בחיוּת, לחלום באורח קונסטרוקטיבי, לחיות עם אנושיות מדומיינת? מדוע חייבים אנו לכפות על הצייר את המשא המלומד של מציאה, דיווח ופרשנות של עובדות?"[10]

 

ולבטח בתחום המוזיקה:

"…אין שום סיבה משכנעת שבעולם להניח, שלא ניתן לזמר ולאהוב את המוזיקה באורח ישיר, מבלי להתיימר שחובתנו להפקיע ממנה איזה מין סוג של ידע ואמת…"[11]

 

ב- 1968 ראה אור בניו-יורק הספר "אסתטיקה בעולם המודרני", קובץ מאמרים בעריכת הארולד אוסבורן. אחד המאמרים בספר היה זה של לואיס ארנו ריד, "אמנות, אמת ומציאות". פעם נוספת, פגשנו בהודאה המסויגת בזיקה האפשרית שבין האמנות לבין החיים, משמע – בהודאה בזיקה האפשרית שבין האמנות לבין ידע, כלומר בזיקה האפשרית שבין אמנות לאמת. אך, עם זאת, הצהרתו של ריד לאחר שניתח את ההבדלים בין אמת עובדתית לאמת אמנותית:

"אני מסיק אפוא, כי חרף העובדה שמספר צורות אמנות כוללות טענות אמיתיות, התאמתן של הטענות לעובדות – במידה שזו נוכחת – אינה כשלעצמה בעלת חשיבות אמנותית."[12]

 

להשקפת לואיס ארנו ריד, האמנות בכוחה להציע תקן לחיים, ולא להפך. זה יתרונה של האמנות על פני התאמתה או אי-התאמתה לעובדות החיים שם בחוץ. שזכותה של האמנות היא בכך שמאפשרת לנו לראות את העולם בדרך חדשה ואחרת:

"… האמנות – גם זו הנוקטת במילים – אינה מנסחת או מייצגת אמיתות מופשטות; היא מייצגת משמעויות מוגשמות [והשוו למושג "אמיתות מוגשמות" של אלכסנדר ססונסק, לעיל] שאינן כלליות ומופשטות כי אם אינדיווידואליות וקונקרטיות, שייכות למרקם של הכוליות הנוכחת. ועל מנת לדעת משמעות זו, על האדם להתמסר כל-כולו למרקם הכוליות [של היצירה/ג.ע] ולחיות בתוכו, בתפיסה ובדמיון ובשכל וברגש וברצון, בחוויה טוטאלית. […] לפיכך, אם מישהו סח על 'תובנה' או 'ידע' או 'הבנה' או פרספקטיבה' שבאמצעות חוויה אמנותית, הרי שמדובר בתובנה הכרוכה בכל האמור, לא פחות. […] אין בנמצא כל תחליף לדרך הידיעה שבאמצעות האמנות, משום שזוהי ידיעה באמנות."[13]

 

פעם נוספת: "לדעת את" ולא "לדעת על".

 

עוד ועוד אסתטיקונים אנליטיים אנגלו-סקסיים המשיכו להסתער על האמת באמנות במטרה להדיחה. המערכה נמשכה כל עוד שלטו ערכי האוטונומיה של האמנות, שליטה שראתה את שקיעתה בסוף שנות ה- 70, שעה שאור הפוסט-מודרנה החל זורח באופק.

 

לא במקרה, לפיכך, כאשר נדרשה מרשה איטון ב- 1980למאמר בנושא "אמת בתמונות", היא כבר העניקה לגיטימציה לנוכחותה (העקיפה, אמנם) של האמת ביצירות האמנות. איטון הציעה אנלוגיה בין תמונות לבין, למשל, הנהון הראש או הצבעה באצבע, אף תמרורים וכדו' – כולם סימנים מוסכמים או סמלים שמזוהים במערכת הלשונית עם משמעות מסוימת. תמונה עשויה להיות אמיתית או כוזבת אם – א. תיראה בדיוק כמו משהו. ב. כאשר התמונה תאמר משהו אמיתי, דהיינו תבטא הצהרה של אמת. לדעת איטון, בכדי שתמונה תאמר משהו אמיתי, הצופה צריך שיהיה מסוגל לבטא בטענה או בטענות מילוליות את שמוצהר בתמונה.[14] ניתוח ציורו של נורמן רוקוול, "חירות מדלוּת" מאשר למחברת המאמר ש"ציורו של רוקוול אמיתי": כי, לא זו בלבד שהצייר ייצג פרטים אופייניים ומדויקים מההווי האמריקאי, אלא שבהחלט ניתן לתרגם את המוצהר בציורו למספר טענות מילוליות, שאפשר לקשרן לטענות המתארות מצב עניינים בו מאמין הצופה:

"שפיטת תמונה כאמיתית או ככוזבת מחייבת את הצופה לנקוט בתפקיד פעיל בו הוא או היא מנסחים תחילה הצהרה שהוא או היא מאמינים שהיא פרשנות אפשרית לציור, ולאחר מכן מקשרים את ההצהרה לאמונות שלו או שלה."[15]

 

איטון יודעת: איננו מסתובבים במוזיאון ותרים אחר הצהרות החבויות בציורים. בה בעת, ברור לה, שלעתים אנו מאבחנים הצהרות כגון אלו, ואז אנו גם מניחים שמישהו (האמן) ביקש להשתמש בציור ככלי לביטוי הטענה המוטמעת בו. יש, שכותרת הציור מאותתת לנו את הדרך לטענה; יש שביקורת אמנות מכוונת את דרכנו; אך, לא אחת, משימת הפענוח והניסוח של הטענה היא משימתנו, כצופים. כי החוויה האסתטית נוכח יצירות אמנות, טוענת איטון, היא תהליך של "חליפין" ותקשורת אקספרסיבית, ייצוגית וסמלית בינינו לבין היצירה והיוצר.[16]

 

מכאן ואילך, סוגיית האמת באמנות תהא מודרכת על ידי אפיקי חשיבה שונים, בלתי-אנליטיים וקונטיננטליים ביסודם. על זאת במאמר אחר.

 

 

 

[1] Alexander Sesonske, "Truth in Art", The Journal of Philosophy, Vol. 53, No. 11 (May 24, 1956), p,352.

תודתי לדלית מתתיהו על הפנייתי למקור זה.

[2] Philip leon, "Aesthetic Knowledge", The Problems of Aesthetics, ibid, p. 620.

[3] Dorothy Walsh, "The Cognitive Content of Art", The Problems of Aesthetics, ibid, p.611.

[4] שם, עמ' 618.

[5] ארנסט ה.גומבריך, "אמנות ואשליה", תרגום: דפנה לוי, כתר, ירושלים, 1988ת עמ' 64.

[6] Monroe C. Beardsley, Aesthetics, Hartcourt, Brace & World, Inc., New-York, 1958, p. 372.

[7]

[8] Morris Weitz, "Art, Language and Truth", The Problems of Aesthetics, eds. E.Vivas & M.Krieger, Holt, Rinehart and Winston, New-York, 1953, p.593.

[9] שם, עמ' 596.

[10] Douglas N. Morgan, "Must Art Tell the Truth?", Introductory Readings in Aesthetics, ed/ John hospers, The Free Press, New-York, 1969, p.233-232.

[11] שם, עמ' 234.

[12] Louis Arnaud Reid, "Art, Truth and Reality", Aesthetics in the Modern World, ed. Harold Osborne, Weybright and Talley, New-York, 1968, p. 69.

[13] שם, עמ' 73.

[14] Marcia Eaton, "Truth in Pictures", The Journal of Aesthetics and Art Criticism, Vol.39, No.1 (Automn, 1980), p. 17.

תודתי הנוספת לדלית מתתיהו על ההפניה גם למאמר זה.

[15] שם, עמ' 21.

[16] שם, עמ' 25.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: