כל האמת על אמת החומר

                       כל האמת על אמת החומר

 

בפתח עידננו החדש, עידן הפוסט-אמת, עניין מיוחד יש לבחינת אחד המיתוסים הגדולים של המודרנה והוא – "האמת של החומר". בימים אלה ראה אור המאסף, "חומר כשפה שפה כחומר", פרסום מטעם "בית בנימיני", החוגג בתל אביב חמש שנות פעילות מבורכת ומרשימה של מרכז ליצירה קראמית, ובין שאר המאמרים במאסף, אני מוצא את מאמרה של רביד רובנר, "אמת החומר". רובנר מעמידה את האידיאל המודרניסטי של הטוהר החומרי אל מול המגמה הפוסט-מודרנית של ההתחזות החומרית. ברצוני לחשוב פעם נוספת על הניגוד הדואלי הזה.

 

אנחנו זוכרים את המלחמה על הטוהר החומרי: לחשוף את הבטון בארכיטקטורה ה"ברוטאליסטית" כאידיאל המממש אותנטיות ואף יושר מוסרי; לחשוף את הברזל המחליד בפיסול המופשט שבמסורת סרא, קארו, יחיאל שמי וכו', בבחינת חומרה אפיקוריאנית-סטואית-כמעט; למצות את תכונותיו החומריות של העץ – האורגאניות, הסיבים הוורידיים, ה"חוֹם" – בפסלי העץ, כפי שיש למצות את תכונותיה החומריות של האבן הגולמית, האטומה, הקשה – בפסלי האבן; וכיו"ב. לכל חומר אמיתותו, ותעודתו של האמן המודרני לאחד את האמת הפנימית שלו עם האמת הפנימית של החומר.

 

ומנגד, הנה גדעון גכטמן ה"מזייף" את השיש באמצעות הפורמייקה; והנה גל ויינשטיין ה"מזייף" עשן באמצעות חומרים פולימריים; והנה גיל שחר ה"מזייף" טקסטיל באמצעות אפוקסי ושעווה… כזבי הפוסט מודרנה… אחיזת העיניים, הולכת השולל, קריסת האותנטיות…

 

אמת פנימית של חומר? הנחה מטאפיזית מעט נועזת גלומה בתביעה הנדונה, הנחה אף נועזת מזו האריסטוטלית שראתה מושאים כאידיאות, אמיתות כלליות, שלבשו צורה וחומר (השולחן שלפניי הוא אידיאה של שולחן שהתגלמה – בתהליך של בריאת השולחן, משמע תנועתו הנגרית מ"בכוח" ל"בפועל" – בצורה ובחומר של השולחן). כי, רעיון אמת-החומר מושתת בעקיפין על ההשקפה המאשרת אמת פנימית בחומר הוא עצמו, מעין נפש-חומר פנימית (כפי שאריסטו זיהה את האידיאה של הדבר עם נפש הדבר), מהות המוצפנת בתוך החומר ואשר תפעל את פעולתה הייחודית ברגע בו ייחשף החומר ללא כל מסווה.

 

לא במקרה אפוא, נפתח המאמר, "אמת החומר" בהגדרת הרעיון, לפיו – "לכל חומר אופי מהותי וטבעי שצריך להיות גלוי ונוכח ביצירה."[1] אני מדגיש את המילים "מהותי" ו"טבעי", צמד מושגים המצטרף לאסנציאליזם, שאף מתחכך במטאפיזיקה כמו-קאנטית שעה שמתלווה התביעה מהמתבונן "לקלוט את התכונות האלה 'כמו שהן'."[2] הדברים כמו שהם באמת… ברור מדוע התגבשה המיסטיקה הנדונה במחצית המאה ה- 19 דווקא (ג'והן ראסקין וממשיכי דרכו[3]), תור-הזהב הרומנטי. שעתה, בניגוד לחומרים התעשייתיים החדישים, שבחלקם עשויים לדמות חומרים אחרים, עלתה התביעה למקוריות וזוהתה כערך אמנותי עליון.

 

אלא, שמטאפיזיקה כזו אינה עוד אפשרית בעידננו. כי בשנות האלפיים, לחומר אין נשמה, החומר הוא ישות מתה, מה שכמובן אינו סותר ייחוס תכונות דיפרנציאליות לחומרים שונים. אתם שמים לב: לא האמת של החומר, כי אם ייחוס תכונות לחומר מצד המשתמשים בו. הפלדה אל-אישית? הבזלת מיתית? הדיקט סינתטי? פרשנויות, אך ורק פרשנויות. האמת היא שלנו (ואף היא יחסית), לא של החומר. שכן, פסל דוגמת יעקב דורצ'ין יוכיח לכם שהפלדה עשויה להיות אפילו לירית; וכאשר רוקן תולי באומן סלעי בזלת מתוכנם ו/או כשהדפיס עליהם טקסטים פוליטיים – לא פרה-היסטוריות ולא וולקניות של הבזלת אמרו דברן; ושעה שחותכי עץ מעולים כמשה הופמן וכאסף בן-מנחם יצרו חיתוכי דיקט אקספרסיוניסטיים – חדל הדיקט מלתפקד כאויבו של האורגני, הידני, האישי, ה"חם".

 

כל חומר כשיר לשמש חומר אמנותי, את זאת אנחנו יודעים היום היטב. בהתאם, כשאדמה או חול הופכים לחומר אמנותי, מהי האמת של האדמה? תלוי את מי שואלים: את דני קרוון הזוכר דיונות שבוסס בהן יחף בילדותו? את מיכה אולמן, המוקף באדמת חמרה דשנה בשרון, שהיא "מקומו"? את יגאל תומרקין, המזהה אדמה עם שפיכות דמים היסטורית? את אבנר בר-חמא, המזהה אדמה עם הארץ המובטחת? את בלו סמיון פיינרו הנוקט באדמה כדימוי של קבורה?

 

ומהי האמת של חומר השומן בו נקט יוזף בויס (חומר מוביל אנרגיה) לעומת חומר השומן האנושי ששימש לסבונים נאציים ולעומת המרגרינה השמנונית ששימשה את משה גרשוני בעבודותיו מ- 1970? אינספור "אמיתות" ממתינות ליישומן על כל חומר. בהתאם, אני מבקש לפרוק את החומר מכל פרשנויותיו, מכל ייחוסי החוץ המורעפים עליו בבחינת ה"אמת" שלו. אני מבקש לערטל את החומר, כך שייוותר בטון נטו, ברזל נטו, עץ נטו, זכוכית נטו וכו'. במצבו המעורטל, לחומר אין שום אמת: בטון הוא בטון הוא בטון; אבן היא אבן היא אבן; זכוכית היא זכוכית היא זכוכית. אפילו גולגולת היהלומים של דמיאן הרסט, שעה שעירטלנו את היהלומים מ"אמת" הדימוי היוקרתי שלהם, אינה כי אם גולגולת יהלומים. סגולותיה כיצירת אמנות אינן צפונות באמת פנימית כלשהי של החומרים, אף כי – כמובן, ועוד איך – בדימוי התרבותי של הגולגולת ושל היהלום.

 

אך, מה בדבר התכונות הפיזיונומיות, למשל, של החומרים, האם אין הן ה"אמת" של החומרים? לדוגמא, דורגת קשיותו העליונה של היהלום; או המבנה המולקולארי של מתכת זו או אחרת; או שקיפותה של הזכוכית. נדמה לי, שנסכים כי לא לאמיתות הללו מכוון האידיאל של "אמת החומר". שדומה, כי האמת המיוחסת לחומר מתיימרת לחבוק אידיאה רחבה יותר, מטפורית יותר (האמת של חומר הנייר: אורגניות, ארעיות, חולשה, רכות…). אלא, שכאמור, המטפוריקה הנדונה היא כבר פרשנות, שכנגדה ניתן להציב פרשנויות אלטרנטיביות (האמת של ניירות סינתטיים, לעתים אף קשים כאבן, כאלה שגם משמשים לבניית רהיטים). מתחת למטפורות, החומר הוא אך חומר.

 

וכאשר החומר הוא חומר הוא חומר ותו לא, גם שום משמעות מוסרית לא תיוחס לו: הבטון החשוף בתל אביב לא יהיה "אותנטי" יותר מהאבן הירושלמית, זו של הפאתוס הירושלמי לכאורה. והברזל החשוף והחלוד לא יהיה "חילוני" יותר מהאבן האוצרת סודותיה לכאורה.

 

וכך, משאנו באים אל החומר ה"מתחזה", לא עוד נביט בבוז אל אדני הרכבת המדומים, אלה המוצבים לאורך פארק המסילה בירושלים ואשר אינם כי אם יציקת אבן המדמה שריגי עץ. הטעיית העין? כמובן. שקר? הונאה? מעשה רמייה? איני סבור כך: אדני העץ המקוריים לא היו "אמיתיים" יותר מאדני האבן המתחזה לעץ. שלתפיסתי, גם לאדני האבן המתחזה "אמת" – האמת של האבן המתחזה. גם ל"זהב אמריקאי" ה"אמת" שלו, ופיחות ערכו לעומת הזהב היוקרתי אינו כי אם מוסכמה תרבותית. גם לפליקס קרול, גדול המתחזים הספרותיים, הייתה ה"אמת" של פליקס קרול, וזו לא הייתה פחות אמיתית מהאמת של, נאמר, אדיפוס שבסיום "המלך אדיפוס". שהלא, בניגוד לאדיפוס, פליקס קרול מודע להתחזותו מראשיתה.

 

הטהרנות המודרניסטית דגלה בחשיפת החומרים, משמע אי הצפנתם מאחורי צבע, שכבות (פורניר, למשל) וכו'. חשיפת החומרים הייתה עיקרון ערכי נעלה, שגם הדריך את ברטולט ברכט בתפאורותיו, בה במידה שהפיסול החושף את קרביו הוא הפיסול האנגלי המודרני שבמסורת ברברה הפוורת וחבריה לדור. כאילו החשיפה אכן מגלה את הסוד המוצפן בחומרים ובאדם גם יחד. באותו הקשר, החשיפה העצמית הפסיכו-אנליטית כמהלך מודרניסטי נוסף, שניתן להציבו לצד ה" "aleteaההיידגרית – חשיפת האמת בעשייה האמנותית. ואולם, כפי שלמדנו מאותו היידגר וממשיכיו הפוסט-סטרוקטורליסטיים, החשיפה נענית תמיד בסירוב לה, בעקשנותו הנצחית של החביוני. גם הפסיכו-אנליטיקון מכיר בעובדה, שכל תהליך חושפני עוצר על גדות תהום אפלה. ומבחינה זו, אין סתירה בין חשיפה לבין הסתרה, בין גילוי לבין הצפנה. הגילוי הוא כיסוי, בשפה ומחוצה לה, בה במידה שהכיסוי הוא אופן של גילוי. "חברת הספקטקל" של הדימויים הפטישיסטיים חושפת את פניה במו מסכותיה.

 

אידיאל הטהרנות קרס, ועמו ראוי לקריסה רעיון "אמת החומר". אם באותנטיות קיומית עסקינן, דומה שהאתגר הגבוה מכל הוא לעמוד מול החומר, מול האדם, מול החברה, מול התרבות ולקבלם כנטולי "אמת פנימית" מהותית, אלא רק כנושאי פרשנויות עצמיות וזולתיות, אמיתות שונות ומשתנות.

 

 

 

 

 

 

[1] רביד רובנר, "אמת החומר", "חומר כשפה שפה כחומר", עורכת: שלומית באומן, בית בנימיני, תל אביב, 2016, עמ' 47.

[2] שם, שם.

[3] שם, עמ' 51-50.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: