היפה בטבע והיפה בגן (פרוסט, פרק י')

              היפה בטבע והיפה בגן (פרוסט, פרק י')

 

 

המסורת הרומנטית הגדולה, עליה היה מרסל פרוסט אמון, ייחסה לטבע עוצמות אסתטיות העולות על אלו של השדה האמנותי. לא זו בלבד, שמושג "הנשגב" נולד במקורו הקאנטי כמייצג חווייתו של אדם מול האינסופי בטבע (שלא כ"יפה", שעניינו במרקם סופי של נתונים, המשמשים מושא ל"משחק החופשי" של כוחות ההכרה), אלא אף אישיותו של ה"גאון", הלא הוא היוצר המקורי, הוגדרה באותו מקור כ"זה שהטבע זורם דרכו". מכאן, שהשקפתו האסתטית של פרוסט, זו שפגשנו בה עד כה במונחי ציורים, ספרות, קונצרטים, הצגת "פדרה" ואופנות לבוש – נתבעת ל"דין וחשבון" בכל הקשור ליפה בטבע.

 

הטבע נוכח מאד ב"בעקבות הזמן האבוד", ובפרט באותם פרקים לא מעטים בהם נמצא המספר מחוץ לערים (פאריז, ונציה), ובעיקר בקומבריי. אלא, שהטבע המתגלה כאן הוא זה של גן מעשה ידי אדם. הגן הצרפתי. אנחנו זוכרים את הידרשותו של עמנואל קאנט לגן, שעה שדן ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790) באותו גן פלפלים, המטפסים שורות-שורות על מוטות, ואשר מתגלה לצופה בלב יער:

"כל סדיר נוקשה (המתקרב אל הסדירות המתמטית) פוגע בטעם מבחינה זו, שאין ההתבוננות בו משעשעת לאורך זמן. […] ואילו מה שהכוח המדמה יכול לשחק בו משחק תמים ותכליתי, הריהו חדש לנו בכל עת ואין אנו קצים בהתבוננות בו אף פעם. מארסדן [Marsden, 1836-1754/ג.ע], בתיאור של סומאטרה, מעיר כי היופי החופשי של הטבע מקיף שם את המסתכל על כל צעד ושעל, עד שאין בו עוד כדי למשוך את לבו; ואילו כשפגש בעבי-היער גן-פלפלים, שבו עמדו המוטות שעליהם מטפס צמח זה בקווים מקבילים והיוו שדרות, היה אחוז קסם רב. מכאן הוא מסיק, כי יופי פרוע, כשהוא לכאורה חסר סדירות, מוצא חן, משום תמורה, רק לפני אדם, שעיניו שבעו מן היופי הסדיר."[1]

 

סדר בלב אי-הסדר. הגן הצרפתי לעומת הגן האנגלי. זה האחרון מבקש לשמור בגן את הפראות הספונטאנית של הטבע, בעוד שהראשון – הגן הצרפתי – מצטיין ברציונאליות המבקשת לאלף את הטבע הפראי ולהתאזן עמו. כשחיבר פרוסט את יצירת הענק שלו, לא יכול היה שלא לראות נגד עיניו, הן את גני הטווילרי ולוכסמבורג שבפאריז, והן את גנו המפואר של קלוד מונה בז'יברני. מונה טיפח את גנו, על ערוגות פרחיו, תעלת המים, הבריכה, גשר-העץ היפני וכו', שיככבו בציוריו המאוחרים, בין השנים 1926-1883. אזכורו החוזר של מונה ב"בעקבות הזמן האבוד" חל גם על גנו. השאלה המונחת לפתחו של פרק זה היא, מהי השקפתו האסתטית של פרוסט בנושא הגן?

 

אנחנו סוגרים את מעגל מסענו, חוזרים אל כרך א' של הרומן, כאשר פרוסט מוציא אותנו, ביחד עם המספר, אביו וסבו, לטיול בטבע של קאמבריי, באחד משני השבילים המוליכים, או אל "נוף השפלה היפה ביותר" (כהגדרת האב) או אל "נוף נהרות".[2] אלא, שמהר מאד מתחוור לנו, שלא נוף טבע ממתין לנו אלא נופו של גן צרפתי, המשגר למטיילים את ריחות פרחי הלילך, המזדקפים מעל לגדר הגן עם "ציצת נוצתם החכלילית או הלבנה".[3] פרוסט אינו מסתיר את נתון-היסוד של הגן: "נימפות האביב נראו זולות לעומת אותן שחרזדות אשר שימרו בגן הצרפתי הזה גוונים עזים וזכים כשל מיניאטורות פרסיות."[4]

 

הטבע נראה מרחוק, על מרחבי שדותיו, המנומרים פה ושם ב"איזו כלנית אבודה, כמה דגניות עצלות".[5] אלא, שפרוסט מעדיף להמשיך ולהתעכב על הגן דווקא, על הטבע מעשה ידי אדם, ובמקרה זה – על קסם התפרחת של משוכת העוזרדים הקוצניים ("מבעד למשוכת הקוצים ניתן היה להציץ ולראות בתוך הגן שביל ובשוליו יסמינים, אמנון-ותמר ווֶרבֶּנוֹת…"[6]). הגן או הפארק, עם בריכת הנוי בצל הצאלים השופעים ושפעת פרחי הוִינקה, הזכריני, הסייפן, נוריות המים ועוד, שגם הוא – "…במעשה ידיו המלאכותיים ביותר – עובד האדם את הטבע."[7]

 

נטייתו הראשונית של המספר היא לשפוט את יפי הגן במונחי יפי האמנות, וכשהוא מתבונן במשוכת הגן הפרחונית, הוא מציין: "…שבתי ופניתי אל העוזרדים כאל יצירת מופת…"[8]. אך, לא ראיית הגן כיצירת אמנות ואף לא התחבולה – זו השימושית במוזיאונים – של הלטַת המבט בכפות הידיים ולאחריה הצפייה הרעננה – אינה גוררת את הסיפוק העצום שהמספר מפיק מתוכו רק משיקשר את הקוץ הוורוד של העוזרד לחוויה דתית: "המשוכה יצרה כעין גלים של קאפלות מכוסות בסכך פרחים שנתללו כעל שולחן קודש אירעי; […] ממש כאילו נמצאתי למול מזבח הבתולה…"[9]. ומהקאפלה והמזבח אל חוויית החג: "גם הוא (הקוץ/ג.ע) התהדר בבגדי חג – מאותם חגי אמת יחידים שהם החגים הדתיים…"[10]. ועוד: "…שלא במעושה, לא בתחבולת אדם, נתרגמה כוונת החג שבפרחים, אלא היה זה הטבע עצמו שביטא אותה מאליו, בתמימות של סוחרת כפרית העמלה לקשט את שולחן הקדוש לכבוד תהלוכה…"[11]. יתר על כן: "…השיח הקתולי הענוג".[12]

 

העלאת החדווה האסתטית משיחי העוזרד למעלת חג וטקס קתולי ענוג מעתירה על הגן הצרפתי איכות של מעל-ומעבר, שהייתה שמורה לחוויית "הנשגב" שבטבע. פרוסט שדרג אפוא את יפי הגן והגביה אותו, הגבהה שמכשירה את רגע ה"התגלות" הכמעט-מטאפיזית של ז'ילברט הקטנה, בתו הבלונדינית של סוואן, שלימים תהא אהובתו. פה התלכדו הגן הקדוש וה"קדושה":

"כך חלף לידי שמה של ז'ילברט, הוענק לי כקמע […], כך נישא לו, נֶהגָה מעל ראשי היסמין והמנתור, צורב וצונן כאותן הטיפות בצינור ההשקיה הירוק: מרווה, מזהרר את אזור האוויר הטהור שפילח […], פורש מתחת לסבך הקוצים הוורוד, בגובה הכתף, את תמצית מהותה של הקירבה שלהם, הכאובה לי כקריעת לב, איתה, עם הלא-נודע שבחייה, לשם לא אבוא."[13]

 

עתה, כבר הפך הגן הסגור לגן-עדן, גן קדוש שהכניסה אליו אסורה ובתוכו נחבאת לה בת-האלוהים הקטנה…

 

כיון שכך, כיצד נראה היפה בטבע לעומת היפה בגן? פרוסט עונה לנו בהרחבה במקבץ של עמודים, בהם הם מתאר את טיולו של המספר לאורך נהר הוִיווֹן. אפשר, שלא מקרית הבחירה בזמן הטיול – יום הפסחא, אחרי הדרשה., דהיינו זיווג של היפה והקדוש. תיאור הנהר מרנין לב ביופיו וכמו מכין אותנו למפגש עם חוויית יופי שכמותה לא ידענו בגן הצרפתי: "…הנהר אשר מתהדר כבר בתכלת בין הגדות שעודן שחורות וחשופות, מלווה רק בסיעת קוקיות שהגיעה טרם זמנה ובבכורי-אביב שהקדימה, ואילו פה ושם מרכינה סיגלית כחולת מקור את גבעולה מכובד נטף הבושם שאצרה בגביעה."[14] אלא, שהאימפרסיוניזם החינני הזה מתגלה עד מהרה… כעוד גן שבמתכונת ה"פיקטורסקי" האנגלי, הלא הוא נוף הטבע ששובצה בו חורבה:

"מנגד הייתה השפה רדודה, משורעת על פני אפרים רחבי-ידיים […] אותם אפרים היו זרועי הריסות משוקעות מחציתן בעשב, שרידים מטירת רוזניה הקדומים של קומברה. […] לא נותרו אלא אי-אלו שברי צריחים שגיבעו את כרי המרעה…"[15]

 

מה פלא, אם כך, ששיאו של הטיול לאורך הנהר יביא את המספר ואותנו אל… גנו של קלוד מונה בז'יברני, כלומר אל רפליקה מושלמת שלו. אדרבה, קראו להלן את תיאור הנימפיאות, את הרמז לסגנון היפני, את השפע הפרחוני המסחרר ואפילו את האפיון הצבעוני שכמו זינקו כולם הישר מציורי חבצלות המים של מונה:

"אבל במרחק-מה מאט הזרם את מהלכו, חוצה נחלה פרטית פתוחה לציבור הרחב בידי בעליה, שהתמסר בחדווה לגינון צמחי מים והיה מפריח, באותן בריכות קטנות שנתהוו בויווֹן, גינות של נימפיאות. […] צלליהם הנטויים של העצים שיוו למים מצולה ירוקה, לרוב אפלה, אבל לפעמים […] ראיתיה תכולה ועזה, ונוטה לסגול, כאמאייל מחויץ ובנוסח יפני. […] במקום אחר נראתה פינה שכביכול נתייחדה בזנים הנפוצים בלבן ובוורוד מצוחצחים כשל בן-חרדל מצוי, רחוצים כחרסינה בבית מבהיק, ואילו במרחק-מה משם, אחרים, דחוסים זה לזה כבערוגה צפה, דומים לאמנון-ותמר, שנחתו כפרפרים בכנפיהם הכחלחלות והמזוגגות על המשופע השקוף של גינת מים זו…"[16]

 

פרוסט ממשיך לפרט להפליא את קסמי גינת הנימפיאות, וכמו מסרב להיפרד מברכתה האסתטית הנשגבה, שאותה אף יזכה בתארים – "כל העמוק, כל החומק, כל המסתורי – עם האינסוף…"[17] וברור לקורא, שבעבור הסופר, חוויית הנשגב בטבע הומרה בחוויית הנשגב שבגן, בטבע שאולף, בטבע החילופי, בטבע שהוא תרבות. כי מהו "בעקבות הזמן האבוד" אם לא שיר תהילה ענק לתרבות.

(מאמר אחרון בסדרה)

 

 

[1] עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט, תרגום: ה.ברגמן ונ.רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960, עמ' 70.

[2] מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד", "בצד של סוואן", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 138.

[3] שם, עמ' 139.

[4] שם, שם.

[5] שם, עמ' 142.

[6] שם, עמ' 143.

[7] שם, עמ' 140.

[8] שם, עמ' 142.

[9] שם, עמ' 141.

[10] שם, שם.

[11] שם, עמ' 143.

[12] שם, שם.

[13] שם, עמ' 145.

[14] שם, עמ' 169.

[15] שם, שם.

[16] שם, עמ' 172-171.

[17] שם, עמ' 172.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: